הז'אנרים
כל הז'אנרים
לא לפחד מההתנדנדות: על ''בית מלאכה לכתיבה'' מאת רוני גלבפיש
10/05/2020 17:23

אמ;לק: הספר הזה הוא הצ'יל פיל המושלם למי שרוצה לכתוב אבל רואה בכתיבה מטרה בלתי מושגת, גדולה מדי ומלחיצה.

 

את הקסם של המילה הכתובה אף אחד עוד לא לגמרי פענח, למרות שהרבה מנסים. השורשים העמוקים של הצורך שלנו בסיפורים נעוצים בעבר שנמצא עשרות אלפי ואולי אפילו מיליוני שנים מאחורינו, והצורך הזה נחקר מזוויות שונות דרך תחומי ידע רבים מספור, מבלשנות דרך הפסיכולוגיה ואנתרופולוגיה ועד ארכיאולוגיה.

למרות זאת, עדיין נותר משהו מסתורי וקסום ביכולת ובדחף שלנו לשמוע ולספר סיפורים, ובהשפעה של סיפורים עלינו.

מעשה הכתיבה עצמו הוא שביל מתעתע, חשוך ובוגדני, מלא מהמורות. ביכולתו לעורר מפלצות רדומות ממרבצן במעמקי הנפש וכשניגשים אליו עלולים להתרומם כנגדנו כל המחסומים שאפילו לא ידענו שהצבנו לעצמנו. כתיבה יכולה להיות תענוג נפלא ויכולה להיות עבודה קשה וסיזיפית - היא משנת צורה, קצב התקדמות לאורך כל חיינו, מסתתרת במיומנות מאחורי מטלות אחרות שיש לבצע, וצריך ללמוד לעקוב אחריה בזהירות של סייר מנוסה.

למרבה המזל, הסופרת רוני גלבפיש כתבה לנו מדריך של סייר מנוסה שיצא לתור את הכתיבה ולאלף אותה, או לפחות לרוץ לצדה בטבע לזמן מה. מדי פעם.

הכריכה של "בית מלאכה לכתיבה" מעידה עליו שהוא "מדריך ידידותי לחיי כתיבה".

יש אנשים שזקוקים לאהבה קשוחה - לנוקשות, למשמעת ולמכות בישבן כדי להרגיש שהם באמת מצליחים לשפר את עצמם. אני לא אחת מהאנשים האלה. מדריך שמבטיח להיות ידידותי ולא להוציא אותי מיומנת במלאכה אך מצולקת הוא בדיוק המדריך בשבילי.

לחץ הוא חתיכת בעיה בעולם שלנו.

רבים מדי מאיתנו מרגישים שהם נלחצים בין העבודה, הבית, חיי החברה, התחביבים. אפילו השמירה על איזון הפכה למעין מכבש לחצים בפני עצמו. לרובנו קשה לכתוב בעולם של לחצים רבים כל כך, והדבר הראשון שעושה גלבפיש בספרה הוא להוריד מאיתנו את כל הלחץ הזה. בשורות הראשונות היא כבר מבקשת מאיתנו בעדינות ובאדיבות האופייניים לה להסיר מכתפינו את הסלע שכולנו סוחבים כמו סיזיפוס במעלה ההר.

לאורך הספר מפרקת גלבפיש את כל הפחדים וההתנגדויות שיש לנו בבואנו לכתוב, תוך שהיא מזכירה לנו כל הזמו לנשום. אני חושבת שזה מה שהכי אהבתי בספר, הצירוף "הכל בסדר, תנשמו" שמופיע אחרי כל התמודדות קשה עם נושא כאוב, מורכב ומוכר הנוגע לכתיבה שלנו.

"אין לי זמן לכתוב", "אין לי מה להגיד", "אין לי כישרון", "כל הרעיונות כבר נכתבו" ובעיקר: "אני בטח עושה את זה לא נכון" - מדריך הכתיבה הזה מעסה את השיח הפנימי הזה כמו שרירים מתוחים, מרפה אותם לאט לאט עם שלל עצות מעשיות שניתנות אגב סיפורים קלילים וברוח טובה, מניע את הנפש הכותבת בחזרה לפעולה גם אחרי התאבנות של חודשים ואפילו שנים.

למרות שהספר פונה לכולם נראה שגלבפיש רבת הניסיון מסוגלת לפגוש כל אחד בחדר העבודה הפרטי שלו עם החיים העמוסים שלו ולהציע מגוון דרכים ליישם כל אחת מעצותיה. בספר הזה כל הדרכים מובילות לרומא, והמיקום של רומא משתנה בין הכותבים.

"בית מלאכה לכתיבה" לא רק מרגיע את קוראיו המעוניינים לכתוב אלא גם מסייע להציב מטרות ריאליות עבורם.

המונח "חיי כתיבה" הוא ערטילאי בכוונה. הוא לא מייעץ בצורה בומבסטית כיצד לכתוב את רב המכר הבא, איך למשוך קוראים למילים שלך כמו נמלים לצנצנת סוכר פתוחה, איך להפוך למאסטר, לרב אומן, להיות הכי טוב, בלתי נשכח. "בית מלאכה לכתיבה" נכתב, לתחושתי, כדי לסייע לקוראיו הכותבים למצוא את עצמם בכתיבה, להשמיע את הקול הפנימי שלהם ולהטמיע בחייהם את הכתיבה.

הסיפורים הרבים מחייה האישיים של המחברת ששזורים בספר הופכים אותו למעין ממואר של חיי כתיבה וממלאים את המדריך באנקדוטות שהן אתנחתאות מצחיקות, נוגעות ללב ומעוררות הזדהות, שמציגות את הכותבת כמי שנמצאת באותה סירה איתנו, משוטטת על אותו שביל במסע משלה וחוזרת מדי פעם לראות מה איתנו ואיך אנחנו מתקדמים בשביל שבו בחרנו.

בספר מובאים ציטוטים רבים של כותבים מהוללים, ממחברי הקלאסיקות של המאה ה-19 ועד למחבריהם של מותחני אימה רבי מכר, והתבטאו לא פעם בנוגע לכתיבתם. כשמביאים את כל הציטוטים של כולם יחד בזה אחר זה, ניתן לגלות שהחוק היחידי בכתיבה הוא שאין חוק. כמו שהמרצה שלי לספרות אנגלית אמרה לנו פעם: "אי אפשר להאמין עד הסוף למה שסופרים מספרים על עצמם." גם גלבפיש מזכירה יותר מפעם אחת שסופרים, ככלות הכל, מתפרנסים מלספר בדיות, או לפחות להגזים מאוד.

המדריך הידידותי הנ"ל מתמודד גם עם הנטייה לנוקשות בלתי מתפשרת מסגנון "אם לא כתבת 500 מילה ביום איך לך מה לחפש בתחום הזה בכלל!" וגם עם הנטייה לקבל שיתוק ולהיבהל נוראות מזה שאין שיטה אחת שעובדת עבור כל אחד כל הזמן, מה שהופך את הכתיבה לאנארכיה נטולת חוק וסדר, מערב פרוע של כותבים שרודפים אחרי טקסטים עם לאסו בשממה.

בסדנת עמידת ידיים בקפוארה למדתי ממאמנת מדהימה אחת שחשוב "לא לפחד מההתנדנדות" - לא לרדת כשהגוף לא מתייצב מיד על הידיים אלא לתת לו הזמן להתנודד מעט, לא להיבהל עד שמוצאים את קו האמצע ונשארים יציבים. "בית מלאכה לכתיבה" מלמד לעשות בדיוק את זה: להכיר במגבלות שלנו בבואנו לכתוב ולהתמודד איתן מתוך היכרות וידיעה, לא ראש בראש, לא בכוח. לקבל את ההתנדנדות של הלו"ז שלנו, של המחשבות שלנו, של ההנאה שלנו מהכתיבה, של מספר המילים שאנחנו מצליחים לכתוב ביום עבודה.

"בית מלאכה לכתיבה" עוזר לקוראים להתמודד עם השעות והימים הפחות מוצלחים, עם העובדה ששיטות שונות שמצליחות עבור אנשים מסויימים לא עובדות עבורנו, עם העובדה שאין סדר. הקריאה בספר עוזרת לנו להפסיק לחשוש מהכוח הכאוטי של כתיבה ולא לפחד מההתנדנדות.

הספר הזה יזכיר לך מה כיף בכתיבה, מה גרם לך להרים את העט או העיפרון או המקלדת ולכתוב סיפור משלך בפעם הראשונה, את החדווה שבגילוי מחודש של הנרטיב הפנימי שלך ושל עצמך.

 

המדריך הזה בעיקר ירגיע אותך ויזכיר לך שמה שיש לך כרגע בשביל הכתיבה זה מספיק לגמרי.

 

גילוי נאות: רוני גלבפיש היא המנחה הראשונה שלי בסדנת כתיבה, ואף אחד לא שוכח אף פעם את מנחת הכתיבה הראשונה שלו. יש לה נטייה מופלאה למצוא מה לאהוב בטקסטים של כל התלמידים שלה, ואין לי מושג ירוק איפה חיי הכתיבה שלי היו בלעדיה. היה לי העונג והכבוד לראות את הספר הזה בגרסתו הקודמת, לפני שהוא ראה אור. הוא היה מעולה אז. עכשיו הוא אפילו יותר טוב.  

 

"בית מלאכה לכתיבה"

מאת: רוני גלבפיש

עורכת: עלמה כהן־ורדי

בהוצאת מודן  

לעמוד הספר

לרשומות נוספות בבלוג

תגובות

הוסף תגובה

תגובות סגורות לפוסט זה