הז'אנרים
כל הז'אנרים
הבנות מאת אמה קליין
06/04/2017 20:23

בין אם זה המחוך של המאה ה-19 או הרגליים הקשורות של נשות סין, לכל דור ובכל מקום תמיד הייתה איזו המצאה פטריארכלית שדאגה למשטר את גופן של הנשים, להציב להן סטנדרטים כמעט בלתי אפשריים ולגרום להן להשקיע הרבה מאוד משאבים מנטליים ופיסיים בתחזוק של גופן לפי הסטנדרט של השטות הפטריארכלית התורנית, שבואו נודה בזה – נוטה להיות שרירותית למדי. 

מחוכים, מחוכים בכל מקום


גם בתקופה שהייתה כביכול התקופה של ההשתחררות מהכבלים, תקופה שבה השתנה השיח על מיניות מקצה לקצה, תקופה שמאפיינים אותה בגל השני של הפמיניזם, החשיבה על נשיות הייתה עדיין נתונה בסד – ואת זה מראה היטב הספר "הבנות" של אמה קליין, שיצא זה לא מכבר בהוצאת "מודן".

הסיפור אמנם בדיוני, אבל הוא מבוסס על אירועים אמיתיים, ונכתב בהשראת הכת הנודעת לשמצה "משפחת מנסון" שהייתה פעילה בשנות ה-60 בארה"ב. הכתבה הזו ב"הארץ" סוקרת את האירוע ואת היצירות שנכתבו בעקבותיו, ביניהן גם הספר "הבנות": 

גיבורת הסיפור היא איווי בויד, כיום אישה בגיל העמידה שנישואיה התפרקו והיא עובדת בעבודות מזדמנות. איווי מגוללת את זיכרונותיה מגיל 14 בשנת 1969, אז פגשה נערה בוגרת ממנה בשם סוזן, ונחשפה לראשונה לאורח חייהן הארעי, החופשי כביכול של בנות הקומונה, שהתגלתה לימים ככת. איווי מספרת מכלי ראשון על הכריזמה המתפרצת של מנהיג הכת, שמאחורי המילים היפות שהוא לוחש בקול בוטח מסתתרות שיניים חדות ומשוחות ברעל.

הספר כתוב כמעין זרם תודעה - הוא כאוטי, מבולבל, לא מסודר. היא זרקה בו בערבוביה את זיכרונותיה של הגיבורה מהעבר ואת מחשבותיה על הווה, מציפה את הנושאים הפמיניסטיים העולים מן הסיפור באופן כביכול אקראי ומטילה את האלמנטים המרכיבים את חייהן של נשים ונערות מתבגרות בזה אחר זה לתוך הקלחת בלי סדר, בצורה שתורמת מאוד לאווירה שמתארת המספרת ב"מחנה" בו שהתה עם ילדות הפרחים במשך הקיץ. 

"שיער" – המחזמר שמסמל את רוח התקופה

אף על פי שהספר מבטיח בחינה של הקשר בין הנערות לבין ראסל, המנהיג הכריזמטי שהן נוהות אחריו, מערכת היחסים הזו היא שולית, כמו גם דמותו של המנהיג. מערכת היחסים המרכזית היא זו הנרקמת בין סוזן לאיווי – היא זו שמהווה את לב הספר.

זו בחירה מעניינת, ובעיניי לפחות נכונה מאוד בתוך סיפור שמשלב בתוכו גם מעשה זוועה שנחקק כרגע מכונן בהיסטוריה של ארה"ב וגם סיפור התבגרות של נערה בזמן המהפכה המגדרית והמינית של שנות השישים. איווי אמנם לא מצהירה על כך בשום שלב, אבל בפנטזיות שלה מככבות נשים, והרגש שהיא מפתחת כלפי סוזן בהחלט עונה להגדרה של התאהבות. אין ספק שעולה מן הספר אווירה מובהקת של רומן לסבי, גם אם המילה עצמה לא נאמרת מעולם, והלגיטימציה היחידה למגע בין הגיבורה לבין מושא אהבתה חייבת להיכלא במסגרת של עינוג הסובייקט הגברי, הצופה בהן כאובייקטים.

בריטני ספירס ומדונה - למען הקהל הגברי?

מההתחלה קשה שלא לשים לב לאופן שבו איווי, גם בגיל ארבע עשרה וגם בגיל ארבעים, בוחנת בתשומת לב את הנשים סביבה.

היא מתבוננת בהתמודדויות שלהן מול התכתיבים והציפיות החברתיות. איווי רואה כיצד כל אישה מגיבה למבט הגברי בצורה אחרת – בכניעה והשלמה או במרדנות חתרנית, מוסווית. ברור מאוד שאיווי, חרף העובדה שהיא מכריזה בפני הקוראים על כמיהתה לתשומת ליבם של הבנים, נוהה דווקא אחרי דמות האישה. כבת להורים גרושים שפחות או יותר מתעלמים ממנה, היא נושאת כבר בתוכה את הדחייה שחוותה אמה, מעין ירושה אכזרית שעוברת בין הדורות. לאורך כל העלילה להוטה איווי למצוא חן, להרגיש רצויה ונחשקת: 

"באותה תקופה הייתי מכוּוננת כל כולי לתשומת לב. התלבשתי כדי לעורר אהבה... חיכיתי שיגידו לי מה טוב בי... בכל התקופה שבזבזתי על הכנה עצמית, עם מאמרים שלימדו אותי שהחיים הם בעצם חדר המתנה עד שמישהו יבחין בי – הבנים העבירו את הזמן בלהפוך לעצמם."

קרדיט: Bruce Sallan

על פניו דומה כי איווי מחפשת דמות אם – מודל כלשהו שיכול לשמש לה השראה לפתח את עצמה, להפוך למי שהיא מסוגלת להיות. ממש כמו בסיפור על האפרוח שיצא לחפש אם אחרת, איווי מחפשת את הסמכות אצל דמויות הנשים סביבה. לדאבונה היא נאלצת לגלות שכמעט כל אחת מהן הפקידה את הכוח שלה בידיים אחרות, ויתרה עליו לשם ההישרדות בחברה פטריארכלית. בין אם זו אמה החלשה המרחפת מטרנד לטרנד כאילו הייתה ילדה מתבגרת בעצמה, חברתו המוקפדת של אביה, המתייחסת אל האב כאל ילד קטן ולא מוצלח ואל הטיפוח העצמי שלה בחרדת קודש, או סוזן העצמאית בעלת הרוח החופשית שאישיותה הכאוטית נמשכה בכוח הכבידה אחרי ראסל .


דרך ההבלחות של הסיפור לימינו אנו ולקשר שנוצר בין איווי בת הארבעים פלוס לבין נערה צעירה בת חמש עשרה, מציגה המחברת בצורה ביקורתית את מה שמצטייר תחת עטה כמו כישלונה של מהפכת השחרור המיני, שלמעשה שינה את אופי הכבלים על המיניות הנשית אבל לא שחרר אותן באמת מעמידה במוסכמות וסטנדרטים נוקשים, ובהחלט לא שחרר אותן מלהיות כלי במשחק של גברים, אובייקטים שעל הגברים "להשיג" ו"לאסוף", קישוטים שהבנים משתמשים בהם:


"הבנתי שזה חלק מתוכנית שרקחה כדי למשוך את תשומת לבו של הנרי. לצאת, ואז לחזור. היא בטח קראה על זה במגזין. זאת הייתה הטעות שלנו... להאמין שבנים פועלים על פי היגיון מסוים, שיום אחד נצליח לפצח אותו. להאמין שלפעולות שלהם יש משמעות שמעבר לדחף נטול כל חשיבה. היינו כמו שוחרי תיאוריות קונספירציה, המייחלים נואשות להיות חשובים מספיק לשמש מושא לתכנונים ולספקולציות. אבל הם היו בסך הכול בנים. טיפשים וצעירים וישירים. הם לא הסתירו כלום."


זה אחד הציטוטים החזקים בעיניי, בעיקר בגלל העובדה שגם אני בשנות ה-90, וגם הנערות היום עדיין גדלות עם עצות דומות במגזינים, ודומה שהחברה כולה מסלילה נשים ונערות שאין דבר שחשוב יותר עבורן מאשר למצוא חן, לקבל אישור חברתי, בעיקר מהצד הגברי של החברה. הנה, רק השבוע אמרה בכתבה בר רפאלי אושיית הדוגמנות שנשים יכולות לחזור לגזרה אחרי לידה אם הן לא היו "חזירות" בהיריון, ומה זה אם לא חזרה על אותו פזמון של משטור נשים שקיים משחר האנושות?

אוליביה החזירה, מודל לחיקוי טוב בהרבה מבר רפאלי

"הבנות" הוא ספר מרתק גם עבור אלו שמתעניינים בתקופה ובמעשה הזוועה של משפחת מנסון, וגם עבור אלו המחפשים סיפור התבגרות על זמני של נערות בכל רחבי העולם המערבי.

המתרגמת קטיה בנוביץ', שכבר הוכיחה ב"מה ידעה מייזי" שהיא מתמודדת היטב עם טקסטים כאוטיים והופכת אותם תחת עטה לנגישים ונהירים עשתה עבודה מצוינת גם בספר הזה - והתרגום שלה הוא בהחלט אחת הסיבות שקשה כל כך לעזוב אותו. 

בשורה התחתונה: מומלץ מאוד, לא פשוט לקריאה. הוא לופת את הלב ולא מרפה גם שבוע אחרי שקוראים את העמוד האחרון. 

לעמוד הספר

לרשומות נוספות בבלוג

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות