הז'אנרים
כל הז'אנרים
האמונות שלנו לגבי עצמנו – על אחרי המעשים מאת נתנאלה שלזינגר
07/09/2017 21:19

"לאן אני שייכת"?


זו השאלה העומדת בבסיס הספר "אחרי המעשים" מאת נתנאלה שלזינגר, והתשובה רק הולכת ונעשית חמקמקה יותר מעמוד לעמוד.
הספר הזה הוא לא מז'אנר שאני מתחברת אליו בדרך כלל, ובכל זאת הוא לכד את תשומת ליבי. אם יש משהו שאני אוהבת, אלו ספרים שגורמים לי להמשיך לחשוב עליהם גם אחרי הקריאה – ו"אחרי המעשים" הוא ספר כזה בדיוק.


מערכת היחסים בין נועה והדר, שתי אחיות שגדלו בבית דתי, עומדת למבחן כאשר הן עוברות לגור יחד. נועה היא רווקה דתייה בת עשרים ושבע. הדר, אחותה, בחרה לעזוב את הדת. היא גרה עם בן הזוג שלה, והזמינה את נועה לגור איתם עד שתמצא דירה משל עצמה.

למרות שהרגשתי בהתחלה שלוקח לספר זמן "לתפוס קצב", עד מהרה מצאתי את עצמי מרותקת למתחים שנוצרו כמעט מיד בין הדמויות, לפלאשבקים שחוזרים מדי פעם ומראים את המצבים והרגעים שעיצבו את מערכות היחסים של הדר ונועה זו עם זו, עם הדת ועם העולם שסביבן. ובעיקר, הזדהיתי מאוד עם החיפוש של הדמויות אחרי הגדרה עצמית שתתאים להן בדיוק. המחברת עושה שימוש מבריק בדמויות המשנה, ומקיפה את הגיבורות שלה בחוכמה רבה דמויות נוספות שמתחבטות באותן שאלות המעיקות עליהן ומשקפות את הלבטים של הדמויות הראשיות, כמהות ליציבות שאינן יכולות להשיג.

שלזינגר מושכת את תשומת הלב אל האנשים שגדלו בתוך חברה מסוימת, שהערכים שלה לא תמיד התאימו להם והם חיפשו או עדיין מחפשים מסגרת אחרת, מתאימה יותר.


העולם הדתי ששלזינגר כותבת עליו לא זר לי לגמרי; אני מכירה חלקים ממנו דרך החברות המדהימות שהיו לי מסוף התיכון, חברות שהקריאה ב"אחרי המעשים" גרמה לי להיזכר בהן בגעגועים, בשבתות רוויות הצחוק שהיינו עושות יחד לפני שכל אחת מאתנו התפזרה לחיים שלה.
אבל מעבר לנוסטלגיה, הספר גם הדהד באופן מדויק את הדרך שבה המפגש עם תפיסות שונות משלי אתגר את התפיסה שלי ודחף אותי לבחון מחדש את הערכים שלי, לבנות לעצמי בסיס מוצק של זהות. השאלות האלה רלוונטיות לא פחות כעת, כשאני כבר לא נערה, ואני שמחה על הספר של שלזינגר שהזכיר לי כמה חשוב לבחון את עצמנו ולהמשיך ולשאול אותן כל הזמן.

מצאתי את עצמי מזדהה עם נועה, הגיבורה הדתייה של הספר, בעיקר בקטעים בהם היא אכולת ספקות ולבטים מתחת לחזות המתוקתקת. לדוגמה, למרות שאני רחוקה מלהיות יפהפייה כמו שהיא מתוארת, הרגשתי בדיוק כמוה כשהיא קונה בגד-ים, למשל. וחשבתי עליה שוב ושוב כשמצאתי את עצמי באותה סיטואציה בתא המדידה: מצד אחד ישנו הפחד לחשוף יותר מדי ולהתלבש בצורה "לא הולמת" – אחרי הכל, בחברה שלנו לא מקובל להציג לראווה גוף שנראה כמו שלי. ומצד שני ישנה תחושת התרסה ורצון להעז, דחף להטיל ספק בגבולות האלה ותהייה עם אכן החברה הציבה לי אותם או שמא אני הצבתי אותם לעצמי.

זה גרם לי לחשוב על כך שגם בחברה שנראית כביכול יותר "חופשית" יש את הגבולות והמנהגים שלה, את מה שמקובל ולא מקובל, סטנדרטים שיש לעמוד בהם. בחברה שלי, למשל, מקובל שגוף שנראה בצורה מסוימת ולא עומד בסטנדרטים כאלה ואחרים, צריך להסתיר.

הספר לא חף מבעיות כמובן, כמצופה מספר ביכורים.


הרגשתי שלמרות שאנו מקבלים גם את נקודת מבטה של הדר, האחות היוצאת בשאלה, ההזדהות של הכותבת נמצאת עם נועה, עלמה דתייה שנחשפת לאורח החיים החילוני. הרגשתי שאני חווה את הדברים יחד עם נועה אבל צופה בהדר מבחוץ בזמן שהיא חווה אותם. חשתי שהספר עושה מעט אידיאליזציה לנועה - ניתן היה, למשל, להפחית משמעותית בתיאורי היופי העדין וכובש הלב שלה,. אמנם יש ללא מעט מהתיאורים האלה הצדקה עלילתית (שלא אכתוב כאן מחשש ספוילרים) אבל הם היו מעט חזרתיים.

יכול מאוד להיות שזו רק אני, כמובן, כקוראת שמאסה בתיאורי יופי של גיבורות נשיות וכמהה לראות גם בספרות גיבורות שנראות מעט אחרת.


היו לי גם לא מעט תהיות לגבי הדיכוטומיה בין האחיות, שמבחינתי לפחות הצריכה דיון נוסף - וכאן המקום לציין טובה את גילוי הלב והנכונות של המחברת לדון ביצירתה ובדמויותיה. מצד אחד יש פה תחושה של גלישה לסטריאוטיפים: האחיות שמקנאות זו בזו, האחות החסודה והיפהפייה מול האחות שהיא מעין manic pixie dream girl, היפהפייה הכאוטית והסוערת בסגנון מרלה סינגר (הלנה בונהאם קרטר המדהימה) ב"מועדון קרב".



ומצד שני, הספר זקוק לסטריאוטיפים כדי להציג בדיוק את ההיפך - את הסדקים בתבניות החברתיות שהדמויות חוות אותם כל הזמן, זוהי בדיוק הנקודה. בסופו של דבר, הספר מראה לנו עד כמה הקריאה שלנו בעצמה מעוצבת על ידי העולם שלנו, שאנחנו מביאים אתנו לספר. האחיות שנראות כל כך שונות זו מזו נחשפות ומגלות בפני הקוראים עד כמה הן בעצם דומות זו לזו.


הפרדוקס הגדול של הספר מבחינתי היה הסיום שלו. מודה, לא אהבתי אותו. ואני ממש אוהבת את זה שלא אהבתי אותו! ולא, זה לא סותר, אני מבטיחה לכם.


העובדה שלא אהבתי את הסוף מעידה על היותו בלתי צפוי, מאתגר, ושנוי במחלוקת. הסופרת הצליחה להפתיע אותי, והחוויה העשירה מאוד את הקריאה שלי. אני חושבת שהסוף בהחלט הופך את הקערה על פיה ומחדד מאוד את האמירה של הסיפור לגבי אופיו המשתנה, המחפש והכאוטי, בסופו של דבר, של טבע האדם.

אין באמת יציבות בעולם, בלתי אפשרי לבחור דרך אחת פשוטה וישרה וללכת בה, כי בני אדם הם יצורים דינאמיים - תמיד יהיו מהמורות וקשיים בדרך. הגדרה עצמית זו לעתים התמודדות יומיומית - וזה בסדר! זה בסדר לחפש את המקום שלך, זה בסדר לנסות לפרוץ את הגבולות שלך, זה בסדר לשאול שאלות וזה בסדר לזוז מהמקום שלך אם הוא לא מרגיש לך נכון – העיקר שיש לך אומץ לחיות את החיים שרצית בהם. הספר הוא בסופו של דבר דיאלוג שמזמין את הקוראים בתור קול שלישי לדון עם הדמויות בנושאים של שייכות ואמונה.


בשורה התחתונה זה ספר נהדר, אני מודה עליו מעומק הלב לסופרת שגרמה לי לחשוב עליו כל כך הרבה, אמתין בדריכות לספרה הבא.


לעמוד הספר


לרשומות נוספות בבלוג

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות