הז'אנרים
כל הז'אנרים
שיר שבא אחרי המלחמה: על ''בלדה לנחשים וציפורי שיר'' מאת סוזן קולינס
25/06/2020 17:31

מכל הדמויות בעולם, בחרה סוזן קולינס לכתוב את הפריקוול למשחקי הרעב דווקא על קורילאנוס סנואו, מה שיכול היה להיות הצלחה ענקית או רוב הסיכויים התרסקות איומה.

מבחינתי מדובר בהצלחה.

כשקראתי את הפתיחה של הספר לא הייתי מסוגלת שלא להיזכר בשיר הראשון מתוך המחזמר המילטון של לין מנואל מירנדה, וההשוואה הזו ליוותה אותי לאורך כל הקריאה.

[מתוך המחזמר "המילטון" מאת לין מנואל מירנדה]

מצבו של סנואו, בדומה לזה של המילטון מעורר אמפתיה – אדם צעיר, שאפתן, מוכשר, חסר פרוטה אבל גאה מכדי להודות בכך. הוא מכסה במאמץ ניכר, כמיטב יכולתו את הפאר השוקע של ביתו – לשם המשפחה יש מוניטין שצריך לתחזק. הוא יוצא אל העולם חמוש רק בתושייה ובקסם האישי שלו וקשה שלא לחוש כלפיו אמפתיה מהרגע הראשון, לרצות לראות אותו מצליח כנגד כל הסיכויים וכנגד מה שאנחנו יודעים על המחיר של אותה הצלחה. 

וכמו לין מנואל מירנדה, מצליחה קולינס לגרום לנו להתעניין בדמות ולרצות בטובתה בלי לנסות לייפות ולטשטש את הפגמים שלה. כמו המילטון במחזמר של מירנדה, אנחנו רואים שסנואו מוכן להקריב לא רק את אושרו שלו למען ההצלחה, אלא הוא גם מוכן לדרוך על אחרים בדרכו במעלה הסולם החברתי, משאיר אחריו אדמה חרוכה שמתחתיה קבורים סודות לא נעימים. סנואו של "בלדה לנחשים וציפורי שיר" הוא לא גיבור, אבל הוא גם לא נבל. עדיין לא. הוא האנטי-גיבור האולטימטיבי.

העולם שהוא יוצא אליו גם הוא שווה התייחסות כי הוא שאב אותי מיד. קולינס משתמשת בימים שלאחר המלחמה הגדולה, כלומר מרד המחוזות בקפיטול, כדי להראות לנו את המערב, ובמיוחד את אירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה (שבן הדוד שלי אוהב לכנותה באופטימיות "מלחמה העולם האחרונה"). זו תקופה שאני לא יודעת עליה מספיק אבל אני מוצאת אותה מרתקת, עם התקווה והאימה שמשמשים בה בערבובייה, ההתמודדות עם הכאוס המוחלט שנוצר אחרי שהאבק שקע. הרגשתי שקולינס מיטיבה לתאר את הלך הרוח, את המראות והקולות ולהחיות דרך יצירה בדיונית לחלוטין את התקופה שככל הנראה מרתקת גם אותה.

הקפיטול של אחרי המלחמה שהחריבה את מחוז שלוש עשרה הוא מעין תמונת מראה לא מעודנת במיוחד אבל מאוד ריאליסטית של אירופה המלקקת את פצעי המלחמה בעשורים שאחרי 1945.

חלק מן הרחובות עדיין עומדים בהריסותיהם, כמו גם חלק מן האנשים. האין מי שלא איבד משהו במלחמה: חלק איבדו את היקרים להם, חלק את ההון המשפחתי ואת בתיהם, חלק איבדו את כבודם אנשים איבדו צלם אנוש, ומרבית הילדים איבדו את תמימותם. אובדן שגרמה המלחמה הוא עדיין פצע פעור בור שחור של פחד שאותו מנסים לכסות ביריעה שצבועה בצבעים זולים המשדרים עליצות מלאכותית. קולינס מחיה בדמיון את הקפיטול כמעין עיר שעשויה טלאי על טלאי, קרעים של עוני ועליבות מול מקומות מתחדשים של שפע.

ובלב כל זה, הזירה שבה מתרחשים "משחקי הרעב".

הסיפור של קורליאנוס סנואו הוא סיפור על מדריך צעיר שמקבל כמיועדת נערה אקסצנטרית בשם לוסי גריי ממחוז שתיים עשרה המרוחק והנחשל. שבו ממש מההתחלה המילה "מיועד" היא מילה נרדפת ל"גווייה". זה סיפור על איך משחקי הרעב הפכו למשחקי הרעב שאנחנו מכירים מהסיפור של קטניס אוורדין. זה סיפור על הצמיחה האיטית של הקפיטול, על המתח בין תושבי הקפיטול לתושבי המחוזות הקרובים אליהם ביותר, ועל הסיפורים שאנשים מספרים לעצמם מתוך הפחד לחזור שוב לתוך הכאוס של מלחמה.

סוזן קולינס מציגה בספרה חברה מבועתת, אחוזת סיוטים, שחיה בדיסוננס קוגניטיבי ומניחה להנהגה רופסת, מטורפת חסרת מצפון, שנעה בין אדישות לאלימות, להוביל אותה קדימה בנתיב זרוע פחד וחשדנות. התהליך שעובר על סנואו בספר משקף את הלך הרוח של הקפיטול עצמו. אנו עדים לאופן שבו סדרי העדיפויות שלו מתקבעים, כשמנגד לו מייצגת לוסי גריי, כפי שמרמז שמה - את האמנות, האהבה, המצפון והחופש.

לוסי היא גיבורה שונה מאוד מקטניס. אם כבר, היא מזכירה יותר את לונה לאבגוד מספרי "הארי פוטר", לפחות בהתחלה, בחשיבה המקורית שלה, באמפתיה ובאופטימיות שהיא מגלה גם כשהיא נקלעת למצבים הקשים ביותר. 

[לונה לאבגוד, מקור]

כמו הילדה מהפואמה של וודסוורת, לוסי גריי מסרבת להיכלא מתחת להגדרות, הן בהשתייכות שלה למחוזות והן במערכת היחסים שלה עם סנואו, שבה מאזן הכוחות בין השניים משתנה תדיר.

אין לי ספק שכמו ב"משחקי הרעב" מנסה קולינס לכוון מראה אל עבר החברה שלנו, הפעם לא כדי להראות לנו מה אנחנו אלא כדי לבחון יחד איתנו את שורשי הבעיה, שהיא בעיקר האדישות המערבית לגורל שאר העולם. היא רוקמת היטב את הסיפור האישי של סנואו לתוך סיפורו של הקפיטול, גורמת לנו לחוות את עלייתו של האנטי-גיבור שלה בממעין תקווה מהולה באימה. ממש עד הסוף מצליחה קולינס לשמר אצל הקוראים מעין שביב של תקווה שאולי תהיה גאולה כלשהי לדמותו של סנואו, אולי יש לו צד נוסף, רך יותר, כזה שלא יצא לנו לראות ב"משחקי הרעב" דרך עיניה של קטניס.
אבל ממש כמו שאנחנו יודעים למה הופך הקפיטול, אנחנו יודעים שלא תהיה תקומה לקורליאנוס סנואו, ו"בלדה לנחשים וציפורי שיר" מראה לנו את הטרגיות שבכל זה.

[הנשיא סנואו שאנחנו מכירים, מתוך סרטי "משחקי הרעב" מקור]

באופן פרדוקסלי, אחד הדברים שהכי אהבתי וגם הכי פחות אהבתי הוא שובם של אלמנטים רבים ב"משחקי הרעב". זה כפתור שקל מדי ללחוץ עליו מכיוון שבסדרת "משחקי הרעב" יש כמה רגעי מפתח איקוניים שלחיצה על הכפתור שמעלה את הזיכרונות מהם תציף מיד אל פני השטח את הרגש של הקוראים שגדלו על משחקי הרעב. אין בזאת כדי לומר שזה לא פעל עליי כמו קסם. העיניים שלי הוצפו בדמעות בכל פעם שהייתה התייחסות ל"משחקי הרעב". אבל בד בבד הבנתי שנעשתה עליי מניפולציה, ולא כל הרגעים בהם השתמשה קולינס בטרילוגיה הקודמת כדי לרגש אותי היו מעודנים או נחוצים באמת. הכפתור הזה נלחץ פעם או פעמיים יותר מדי, מבחינתי, ניתן היה להפחית מעט את המינונים או לפשמור חלק מהפעמים האלה

ואחרי כל זה, אם אהבת את טרילוגיית "משחקי הרעב" אף על פי ולמרות כל הפגמים שבה שמתגלים בדיעבד, ועדיין יש לך התלבטות האם לקרוא את הספר כדי שהוא לא יהרוס לך סופית את "משחקי הרעב" הנוסטלגית והאהובה, אני במחנה של אלו שאומרים: "כן, לקרוא! עכשיו."

התרגום של יעל אכמון מעולה כתמיד, הפעם בתרגום מאתגר במיוחד: מקום שאמור להזכיר לנו את אירופה של אחרי מלחמת העולם השניה ובפועל הוא ארה"ב של העתיד. ולמרות הכל, תחת ידה של יעל אכמון, העברית של מדינת פאנם נשמעת טבעית לחלוטין.   

לעמוד הספר
לטרילוגיית "משחקי הרעב"
לרשומות נוספות בבלוג

תגובות

הוסף תגובה

תגובות סגורות לפוסט זה