הז'אנרים
כל הז'אנרים
כל התגיות
ראוי להערצה – יותר מוזר מפאנפיק מאת כריס קולפר
08/03/2018 16:59

הכל כיף וצחוקים, עד שכריס קולפר כותב סיפור עלי ועל החברים שלי.


טוב נו, הוא לא באמת כתב עליי ועל החברים שלי באופן ספציפי. אבל רואים שהוא מכיר היטב את קהילות הגיקים ואת תרבות המעריצים, והוא מייצג אותנו בכתיבה שלו בכבוד, בחיבה, במעט הומור ובעיקר באופן מעורר הזדהות, שזה אולי הכי חשוב – כי לא כולם מבינים אותנו. בעולם כל כך ציני, ההתלהבות שלנו נתפסת לפעמים כנאיבית, מגוחכת, מרגיזה ומיותרת. והיא לא. ממש לא.


קולפר הצליח להמיר את אנרגיית ההלהבות הגיקית שלנו לספר נעורים כיפי, משעשע ומרגש, שעוסק לא רק בתרבות המעריצים אלא גם בזהות והתבגרות – בעיקר התבגרות במובן של התפכחות מחלומות ילדות.


הגיבורים של קולפר הם... ובכן, אנחנו.


טופר, סאם, מו וג'ואי הם ארבעה מעריצים שרופים של סדרת טלוויזיה בשם "ילדי הפלא" – סדרה מופרכת-בכוונה העוסקת במסעות בזמן, מדע והיסטוריה (דוקטור? איזה דוקטור? אני אמרתי רפרנס לדוקטור הו?), שהצליחה לכבוש לבבות של מבוגרים וצעירים.

הם משתתפים בכנסים, מתחפשים לדמויות, כותבים ספרות-מעריצים, דואגים שלא לפספס אף פרק של הסדרה ומשוחחים בהתלהבות עם מעריצים אחרים מכל קצוות תבל. בנוסף על היותם מעריצים שהסדרה חיברה ביניהם לבלי הפרד, כל אחד מהם גם עובר התמודדות לא פשוטה, שקשורה לעבר שלו או לעתיד שלו.


כל אחד מהם סוחב על עצמו נטל כבד כאילו הוא מינימום פרודו באגינס שלוקח את הטבעת האחת למורדור, ואם לא די בכך כל אחד מהם חש צורך להגן על חבריו הטובים ביותר מפני האמת שלו, להסתיר אותה ולהעמיד פנים שהכל כשורה.


ועכשיו, רגע לפני שהם מתפזרים לאוניברסיטאות השונות, הם מחליטים לצאת לרוד-טריפ ברחבי המדינה, ולראות כל מיני אנקדוטות חנוניות מעניינות וחינוכיות.


כשטופר מזמין את השחקן הראשי בסדרה, קאש קרטר, להצטרף לנסיעה, הוא עושה את זה בצחוק ומוסיף להזמנה סמיילי קורץ. הוא לא חושב אפילו לרגע שהשחקן העסוק והמוקף מעריצים וצלמי צהובונים, ייענה להזמנה. מכאן מתחיל מסע מטורף שתחילתו בהתפכחות מאידיאלים וסופו במגה-ספוילר שלא תצליחו להוציא ממני אפילו בעינויים!


קשה מאוד לבחור כי התחרות קשה, אבל מה שאולי הכי אהבתי בספר הזה זה את העובדה שמתחת לסיפור המשעשע-על-גבול-ההזוי על שחקן שמצטרף לקבוצה של מעריצים, מניח הרומן מספר שאלות מרתקות ומעמיקות על זהות, על הצורך העמוק שלנו כבני אדם לשחק את המשחק החברתי, ללבוש דמות שהיא לא הדמות האמיתית שלך על מנת לרצות את הסובבים אותך ולעמוד בציפיות של המשפחה, החברה ואפילו של האומה כולה, במקרה של השחקן.


אהבתי מאוד את המשחק של הספר עם מושג ההערצה. אנחנו כקוראים נחשפים לא רק למחשבותיהם, רגשותיהם וחייהם של המעריצים אלא גם לנקודת מבטו של השחקן, הכוכב שכולם מעריצים. ההתנגשות בין העולמות של המעריצים ושל השחקן מייצרת אמירה חשובה ומעמיקה על מי באמת ראוי להערצה, ועל המחיר שאנו כחברה וכאינדיווידואלים משלמים על איידוליזציה של שחקנים שבסך הכל מגלמים דמויות.


קולפר עצמו כנראה מכיר היטב את העמדה הזו בהתחשב בהיותו שחקן שהחל את דרכו מאנונימיות מוחלטת ופרץ לתודעה בעקבות התפקיד שלו בסדרה Glee. סביר להניח שלפחות חלק מהסיטואציות ומהלחצים המופעלים על השחקן ומתוארים היטב בספר, קולפר מכיר מנסיונו האישי, מה שמעניק להפם נופך של אמת לאורך הרומן.

[כריס קולפר, מקור]


כפי שכבר כתבתי, התיאור של תרבות המעריצים ושל עולם הגיקים, כל כל הטוב, הרע והמגוחך שבו, היה מעורר התמוגגות בדיוק שבה הוא תואר. פתיחת הספר, מתארת כנס מעריצים – סצנה המוכרת לי היטב בעקבות למעלה מעשר שנים של השתתפות בכנסי אייקון, עולמות ומיתופיה, גרמה לי להתקף צחקוקים מביך בתחבורה ציבורית. אני חושבת שכל מי שאי פעם לקח חלק בעולם הגיקים ותרבות המעריצים יכול לזהות את עצמו בתיאורים האלה, לצחוק עד השמיים בקטעים מסוימים ולרעוד מהתרגשות בקטעים אחרים.


מבחינת הדמויות של בני הנוער, על פניו נראה כאילו מדובר בהתחלה ברשימת ייצוגי מיעוטים באוכלוסייה וניסיון לסמן V כמו באיזה משחק בינגו על כל דמות שחורגת מהתפקיד שאנחנו רגילים לראות בתור הגיבורים: גבר-לבן-סטרייט-עשיר.

בהרבה מקרים, התוצאה המצערת היא דמויות פלקטיות שמצטמצמות לעובדה שהן מייצגות פלח אוכלוסיה שנמצא תחת דיכוי ותו לא, כמו בהצגת חנוכה בכיתה א' שבה הילדים צועדים לקדמת הבמה ומדקלמים בקולות ילדיים מונוטוניים: "אני נר א'" ו-"אני נר ב'". יש לזה פוטנציאל אדיר לעצבן אותי בתור קוראת, ובספר הזה, זה ממש, אבל ממש לא המקרה.


קולפר צלח את "רשימת הייצוגים", והצליח ליצור דמויות שהן הרבה מעבר לבעיות שהן מתמודדות איתן, עם עומק וייחוד ואישיות שלא קשורה למאבק החברתי שהן חלק ממנו, מתכתבות איתו או מרפררות אליו – ואני מעריכה אותו על זה מאוד. הדמויות שלו מלאות חיים בפני עצמן ולא הופכות לפלקט או פמפלט פוליטי. הן כתובות היטב, טבעיות ומקסימות, מעוררות חיבה, הזדהות וקצת גיחוך לעתים, כמו כולנו.
אני חושבת שאחת הסיבות לכך היא שהספר עוסק הרבה בזהות, גם דרך הסלבריטאות וההפרדה בין השחקן לבין הדמות וגם דרך הדמויות של בני הנוער שכל אחד ואחת מהם מתמודדים עם משבר זהות מסוים שקשור להסתרה של זהותם האמיתית ולהעמדת פנים.

גם פה לתרגום יש חשיבות עצומה, ועל המתרגם לשחות היטב בז'רגון הגיקי של קהילות המעריצים, הן האמריקאיות והן הישראליות. זו משימה לא פשוטה בכלל ואני חושבת שמרט וינטראוב התמודד איתה בצורה ראויה להערכה.


בשורה התחתונה מדובר בספר נהדר, כיפי, משעשע וספוג רוח-נעורים, ועם זאת מעמיק, נוגע ללב ומשקף לא מעט אמיתות לגבי תרבות ההערצה והתפכחות מאידיאלים בחברה שאנו חיים בה.


ואם כבר בתרבות הגיקים עסקינן, אם אתם חלק מקהילת מעריצים של יצירות מד"ב ופנטזיה למיניהן, או שאתם עדיין לא ורוצים להיות אני אנצל את ההזדמנות ואזמין אתכם לכנס "עולמות" שייערך בחול המועד פסח, 3-4 באפריל באשכול פיס בתל אביב, שם תוכלו להנות ממגוון רחב של הרצאות ודוכנים, לבוא מחופשים לדמויות האהובות עליכם ולקבל על זה פרגונים במקום הרמת גבות, וכמובן – לפגוש מעריצים אחרים של אותם פאנדומים ולשוחח איתם על הנושאים האהובים עליכם!

לעמוד הספר

לרשומות נוספות בבלוג

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות