הז'אנרים
כל הז'אנרים
בשבח הגנריות - על צל ועצם מאת לי ברדוגו
18/11/2017 10:54

תקציר שנפתח במילים: "האם תוכל נערה אחת לגבור על האופל ולהציל את ארצה ואת אהובה?" מבטיח לכם ספר פנטזיה גנרי למדי כמעט מההתחלה, ובמקרה של "צל ועצם" גם מקיים. בערך.

אם ניתנה האמת להיאמר, אני רוצה עוד כאלה. זה ספר מהסוג שמזכיר לי למה אני אוהבת לקרוא פנטזיה. זה ספר שהקריאה שלו מרגישה כמו חזרה הביתה.

[תמונה: מתוך The Odyssey Online]

זהו סיפורה של אלינה סטרקוב, יתומה שגדלה בארץ שסועת סכסוכים וקרבות. לאלינה, שחייתה כל חייה בצילו של חבר הילדות המוכשר שלה, מאל, לא צפוי עתיד מזהיר יותר מאשר קריירה כשרטטת מפות בשירות צבאי שלא נגמר. אבל במהלך מסע מסוכן אל אזור אפל ומסתורי בשם "קפל הצל", ברגע של מצוקה חושפת אלינה כוחות שלא אמורים להיות לעלמה צעירה במעמדה. היא מושכת את תשומת ליבו של האדם החזק ביותר במדינה, ונסחפת אל חצר המלוכה לעולם של תככים פוליטיים, כוחות מיוחדים ולימודי קסמים. נשמע מוכר?

במהלך הקריאה לא הצלחתי להימנע מלהשוות אותו ל"עקורה" של נעמי נוביק: בשניהם ניכרת השפעה של תרבות והיסטוריה מזרח-אירופאית, ומובילה אותם גיבורה ראשית מעניינת שמגלה בעצמה כוחות שלא ידעה על קיומם. שניהם מתקיימים בעולם פנטזיה גנרי, פשוט למדי, שבו הסופרות משחקות בתוך הקונבנציה בצורה שמצליחה להשאיר את הקוראים מרותקים. ושני הספרים הללו לא חפים מבעיות.

חלק מן הקטעים נותנים הרגשה של חיפזון בכתיבה; כמו לא מעט כותבים, גם לי ברדוגו "מצמצמת" את העולם שלה וגורמת לעולם דמוי ימי ביניימי להתנהל באותו הקצב של עולם מודרני. ניתן לראות תופעות דומות גם במשחקי מחשב דוגמת World of Warcraft של חברת בליזארד שצמצם מאוד את המרחבים שהיו בו כי מסעות ארוכים וקשים באמת לא עולים בקנה אחד עם הסיפוק המידי שעליהם להעניק ללקוחותיהם.

[חברת בליזארד: מוכרחים לספק ריגוש מיידי]

. גם "צל ועצם" וגם "עקורה" חוטאים פה ושם בניסיון להריץ קדימה את העלילה, כדי שהקוראים הרגילים ל"אקשן" והם בעלי סף ריגוש גבוה לא יאבדו עניין, למרות שעם הכתיבה הטובה של נעמי נוביק ולי ברדוגו קשה לי להאמין שהקוראים יאבדו עניין. הספר השני שיצא לאור זה עתה ככל הנראה מעט ארוך יותר, וייתכן שזה אומר שהבעיה הזו תוקנה, או התמתנה לפחות.

יחד עם זאת, לי ברדוגו לא נראית כאילו היא מנסה להתחכם, הכתיבה שלה טבעית וקולחת ולא מתאמצת. היא נותנת לך את ההרגשה שהיא פה כדי לספר סיפור ותו לא, לסחוף אותך לתוך עלילה מהנה עם קסמים, גיבורים ונבלים, פוליטיקה - אבל לא מורכבת מדי, וכוחות גדולים – אבל לא כאלה שהמניעים והמעשים שלהם גוררים דיון פילוסופי מעמיק ועתיק יומין. זה לא שהיא לא מתעסקת עם שאלת ההבדלים בין הטוב והרע, אבל נראה שהיא מודעת היטב לעובדה שמדובר בדיון שלא התחיל אתמול וגם לא שלשום ולכן היא גם מצליחה להתעסק בנושא באופן מרגש ומעניין, רענן מספיק כדי לתת לנו הרגשה של מקוריות גם אם מקוריות זה לא הצד החזק של הספר.  

זה לא אומר שאין בספר דברים מקוריים. בכתיבה שלה לי ברדוגו מראה היטב שהיא מכירה את הקלישאות על בוריין, כמו גם את הציפיות שלנו מסוג הספרים הזה ומהז'אנר באופן כללי - ופה היא מתחילה לשחק. כפי שהעלתה הקולגה חדת העין שלי נעמי כרמי, בהינף קולמוס ברדוגו מתקנת "עוולות" ז'אנריות שעצבנו קוראים במשך שנים, בעיקר בכל מה שקשור לסיפור האהבה. אז נכון, אין פה איזו מערכת קסם מתוחכמת כמו ב"הערפילאים" ואין פה עולם חדש, מדהים ועשיר כמו זה שיצר ג'ורג' ר.ר. מרטין, אבל יש פה משחק מהנה מאוד עם הקלישאות של הז'אנר שיגרום לקוראים הותיקים הנאה מרובה.

נראה שברדוגו יודעת היטב שכל זה כבר נעשה לפניה והיא לוקחת את הדברים בקלות. במקום זה היא מתמקדת בנקודות המבט של הגיבורים, רוקמת ופורמת בעדינות את מערכות היחסים ביניהם ומניעה לאט ובלי להילחץ את העלילה ואת הכוחות במערכה, למרות שהיא חוטאת מדי פעם ב-fast forward. התיאורים מצומצמים למעין מינימום הכרחי, אבל בשום אופן אינם דלילים או חסרים. דומה כי המחברת השקיעה בהם מחשבה רבה והפכה אותם לנגישים ככל האפשר בכל שהיא מצאה את המילים המדויקות לתאר בהן את המראות, האנשים וההתרחשויות.

בלי תיאורי עלים: הארץ התיכונה מתוך "שר הטבעות" של טולקין

למרות האלמנטים הקלישאתיים משהו בדמות של אלינה, אני מחבבת אותה מאוד כדמות ראשית, אפילו שה"פגמים" שלה הם מעין פגמים-לכאורה, קלישאתיים ומעצבנים:

באופן מפתיע אלינה "רזה מדי", קלישאה המאפשרת לכותבים לכתוב גיבורה שעומדת בסטנדרט היופי ההוליוודי למרות שהיא כביכול לא מושלמת. היא פשוט "לא-מושלמת" בצורה הנכונה, כלומר בצורה המתאימה לקהל מערבי שרגיל לראות גיבורים עם צורת גוף אחת בלבד - רזה. זה נראה כאילו יש איזה קונצנזוס מבחינת כותבי הפנטזיה (או כותבים בכלל לצורך העניין) לפיו בחורה מלאה או שמנה כאילו לא יכולה לצאת להרפתקה, או לתחזק חיים מעניינים מספיק כדי לכתוב עליהם. ועד שיש בספר כלשהו גיבורה שמנה או מלאה, השומן שלה הוא הנושא העיקר של הספר, הקבלה העצמית שלה היא הנושא העיקרי או אחד הנושאים העיקריים שמעסיקים אותה ואת הכותב/ת. קבלה עצמית זה טוב ויפה, אבל אם מישהו רוצה להרים את הכפפה ולכתוב ספר פנטזיה/הרפתקאות לנוער על דמות שמנה אני אהיה הראשונה לקרוא ולעוף עליו.

ובאופן מפתיע עוד פחות, אלינה היא גם "מגושמת" – פגם שמאפשר לה פגיעות מול מושא האהבה הגברי שלה. אני חושבת שכותבי הז'אנר צריכים להתחיל למצוא פגמים יצירתיים יותר לדמויות שלהם, בדחיפות. אולי זה הזמן להתוודות על אהבתי החד-צדדית-משהו לבריאן מ"משחקי הכס".

[בריאן ממשחקי הכס, שוברת את הקלישאה]

יחד עם זאת, אלינה היא גיבורה מעניינת, צינית במידה, מרירה לעתים מזומנות אבל לא באורח טינייג'רי מאוס ועוברת תהליך שמרתק לעקוב אחריו. ההתמודדות שלה מרגישה מאוד אמיתית ומעוררת הזדהות, היא עוברת מספר פעמים שינוי קיצוני של פרספקטיבה שגורם לה להתבגר, להתפתח, להשתנות ולהבין את עצמה ואת סביבתה. יש באלינה מספיק היסוס וספקות עצמיים כדי להיות אמיתית וכנה ומספיק אומץ אסרטיביות כדי לפעול באופן שנראה לה הכי נכון. היא סתגלנית ורבת תושייה, ושלא כגיבורות רבות של ספרות YA היא אינה דוחה מעליה בשאט נפש את חברתן ועזרתן של נשים אחרות, להיפך – ניכר בה שהיא כמהה לקשר טוב ויציב עם אישה אחרת.  

קלייר רנדל עם ג'ני מ"נוכריה" – מקבלת את עזרתן של נשים אחרות

קשה לומר שהספר לגמרי בלתי צפוי, ובכל זאת יודעת המחברת לרתק את קוראיה וליצור מתח, וחלק מהטוויסטים שלה הפתיעו גם אותי, עם כל הותק שלי בז'אנר.

התרגום של נועה שביט קולח ונהדר ועובד מצוין, בעיקר בכל הנוגע לתרגום חלק מהמונחים הקסומים. הם הרגישו מאוד אותנטיים, גם בשפה שלנו.   

בשורה התחתונה, מבחינתי הוא היה כמו לחזור הביתה. רק שבניגוד ל"עקורה", שבו חזרתי הביתה וגיליתי שעיצבו אותו מחדש באופן מרהיב, ב"צל ועצם" הרגשתי שאני חוזרת אל כורסת הקריאה הישנה והנוחה שלי, אל התה והלימון והספרים הישנים, בדיוק כמו שאני אוהבת.

האם אמשיך לספר השני? בהחלט! ואני ממליצה גם לכם.

לעמוד הספר

לעמוד הסדרה 

רשומות נוספות בבלוג

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות