הז'אנרים
כל הז'אנרים
ארץ עיר ילדה – את כל האמת ורק את האמת
25/11/2018 16:07

משפחה זה לא הסוף הטוב, או לא תמיד הסוף הטוב. זה מורכב, זה קשה, וזה יכול להסתיים באלף דרכים שהן לא "באושר ובעושר". בספר הביכורים שלה פורמת אביגיל קנטורוביץ' את מושג המשפחה ובוחנת חוט אחרי חוט מה מחבר אותה, מה משאיר אותה יחד ומה מסוגל לפרק אותה.

הבעיות השונות שהגיבורה מתמודדת איתן מטעות בהתחלה לחשוב שהמחברת ניסתה להלחים שלושה רומנים שונים לתוך ספר אחד: נישואין על סף משבר, רומן במקום העבודה, מאבק במאמר אקדמי עיקש שמסרב, משום מה, לכתוב את עצמו, הריון בסיכון ובשורה שאביה אשר איתו לא שמרה על קשר, מגיע לארץ בדיוק במועד הלידה המשוער שלה.


להגיד שלא לקח לי זמן להתחבר אליו יהיה שקר, כבר מהתקציר היה לי ברור שאני לא קהל היעד של הספר; יחד עם זאת, אני שמחה שמכוח הידידות עם אביגיל (שאותה אני מכירה ומעריכה ממחלקה שונה בתכלית ממחלקת אם ועובר: המחלקה לספרות אנגלית) המשכתי לקרוא והתבדיתי לחלוטין: כולנו קהל היעד של הספר.


האשפוז מאלץ את כליל מילר להפסיק את המרוץ של החיים שלה, שבמקרה הזה נראה כמו ריצת מרתון בספרינט. בהתחלה היא בחרדה מכך שהשאירה עניינים רבים לא סגורים, אבל לאט לאט ככל שהסיפור מתקדם אנו מבינים שדווקא המנוחה הכפויה היא זו תגרום לה להתחיל להתחפר במחשבותיה ולאתר את הבעיות שצומחות כולן מאותו השורש.

ככל שהסיפור מתקדם הוא מתרחק ממחלקת אם ועובר ושב לשוטט בילדותה הבעייתית של כליל ובאופן שבו מערכות היחסים המוקדמות שלה משפיעים על יחסיה עם הסובבים אותה. הביקורים מן החוץ והקשרים עם המאושפזות האחרות בהווה שולחים את כליל לשקוע בזיכרונות שלה, לשחות נגד הזרם בכיוון המעיין על מנת להבין למה המים עכורים.


התוצאה היא מרתקת, יפהפייה ועגומה.


אביה של כליל, שהיה נוכח-נעדר בחייה במשך שנים, הוא המוקד המרכזי של מרבית, אם לא כל הדברים שהשתבשו בחייה עד כה. כחוקר שואה מפורסם הוא מילא את הבית במחקרים על מוות, ספרים על מוות ומחשבות על מוות. רשימות על רשימות של שמות, מספרים ותאריכים שכליל נאלצה לגדול לצדם, מחיצה קודרת שאביה הקים ביניהם וככל שהיא ניסתה לטפס עליה היא מעולם לא הצליחה להגיע אליו.

צלו של המוות ממלא את ילדותה של כליל וגורם לה להרגיש חרידה (עם הפוגות קלות בימי השואה שבהם כולם עוסקים בשואה ולא רק היא), ומלווה אותה גם אל מחלקת הריון בסיכון, רובץ בשולי התקוות. הוא שם במחקרים שכליל קוראת על אמהות בספרות המאה התשע עשרה, שהייתה קטלנית בהרבה משהיא היום ובטראומה מן העבר שנקברה מתחת לרגבים של השתקה, הדחקה ופחד.


מה שבלט עבורי יותר מהכל היה האופן שבו אביגיל הסירה את המחיצה שקיימת ביומיום, בטח ביומיום שלנו, בין החיים והמוות. הקרבה של המוות נעשית ברורה ומוחשית פתאום וכליל נחשפת לדרכים השונות בהן אנשים מתמודדים איתו.


כליל עצמה משתדלת להכניס את המוות לא פעם למעין תחפושת קומית, כמעט כמו המוות בספריו של סר טרי פראצ'ט זצ"ל. לפעמים זה מצליח לה, אבל לא תמיד; כמו הכריכה הצבעונית והמתוקה של הספר שלא מכריזה על הנושאים הקשים שהספר נוגע בהם, כך גם כליל נאחזת בהומור השחור שלה ככיסוי, כמסכה שתסתיר כמה היא באמת מפחדת.

לאורך הספר כליל שואלת את עצמה ואת הקוראים שלה מה צריך לעשות כדי שרוחות הרפאים של העבר ושל מה שיכול היה להיות יישארו בעבר, וזה בהחלט רלוונטי לכל אחד בכל זמן. האופן שבו היא פתרה את הדברים מצא חן בעיניי מאוד, ומהווה מבחינתי את השיא של הספר.


המחברת התגלתה כאן כאלופת הדימויים והסימבוליקה, למשל ההשוואה בינה לבין מכונת הממתקים שמהבהבת לסירוגין במסדרון של המחלקה. היא מנווטת את הקוראים בין רגעי צחוק לדמעות ומספרת את הסיפור שלה בפשטות ובחדות שסיפור כזה צריך.



אביגיל כתבה ספר נפלא, מרגש, מרתק ונוגע ללב שעשוי בהחלט להריץ את הקוראים לחבק בכוח, או להוקיר בכל דרך אחרת את היקרים להם. 

לעמוד הספר
לרשומות נוספות בבלוג

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות