הז'אנרים
כל הז'אנרים
סליחה גיברת, הפמיניזם הזה שלך?
12/04/2016 19:05

לפני פחות משבוע התקיים כנס הספרות הרומנטית "רומנטיכאן" שקיבץ שוחרות ספרות לצד סופרות וסופרים במשכן לאמנויות הבמה בהרצליה, תחת ניצוחן וארגונן של "הלוחשות לספרים" רינת ומיטל. איך היה? ובכן:

אחרי עשר שנים של השתתפות אדוקה בכנסים העוסקים בספרות מדע בדיוני ופנטזיה כגון כנס "עולמות", פסטיבל "אייקון" וכנס "מיתופיה", אפשר לומר שיש לי מעט ניסיון עם כנסים. והכנס הזה היה בלי צל של ספק מאוד שונה מכל כנס שהייתי בו עד כה.

מדוע הכנס הזה כל כך מיוחד? אחת הסיבות היא שכל נושא הספרות הרומנטית עודנו שנוי במחלוקת.

מצד אחד קוראי הספרות הרומנטית העכשווית, של ספרים כגון "תחרה וצבע", "הגבר הזה", "קרוספייר" ואחד הספרים החדשים בז'אנר האפל -"השלכות" מתמודדים עם טענות לא פשוטות, ולא רק לגבי האיכות הספרותית השנויה במחלוקת של ספרים מהסוג הזה.

הטענה החמורה יותר כלפי הספרים הללו, בעיקר מן הסוג שצוין לעיל', היא שחלקים רבים מתוך הזאנר הרומנטי מהווים "באקלאש" (נסיגה, חזרה אחורה) לפמיניזם, בעצם הצגתה של גיבורה אשר נעשית כנועה לנוכח גבר שתלטן ומתמודדת איתו בעזרת רכותה וקסמיה הנשיים. שלא להזכיר את העובדה שרבות מן ההתנהגויות המתוארות על ידי הגברים הנחשקים הללו, שאנו כקוראות אמורות לאהוב ולהעריץ, גובלים בתופעות מחרידות בעודם ארוזים יפה כסיפור אהבה. 

אחת מהטענות להגנת הז'אנר הארוטי היא שניתן לראות בסוג הכתיבה הזה אקט חתרני. נשים שהפסיקו להתבייש וקוראות את ספריה של אבי גליינס או של סמנתה יאנג בתחבורה הציבורית. הן משוחחות על ספרים אירוטיים זו עם זו במקום העבודה, מפתחות טעם וסטנדרטים, קובעות איזה סיפור הן רוצות לספר ולקרוא ויוצרות אימפקט תרבותי כמעט חסר תקדים.

בשתי הטענות לגבי הספרות הרומנטית יש משהו מן האמת, ושתי הטענות הללו היו נפוצות מאוד בדיונים ברחבי הכנס, גם בין הדוכנים וגם בפאנלים בהשתתפות הסופרות השונות.

אני אישית הערכתי לאין שיעור את הדיונים המעמיקים על חוויית הקריאה והכתיבה של ספרות רומנטית, הוויכוחים התיאורטיים בין אסכולות שונות לגבי כתיבה נשית ופמיניזם. המרחב של הכנס איפשר את המפגש הזה באווירה נעימה ומכבדת מאוד.

מן ההתחלה שררה במתחם אווירה של מעין עליצות אוסטנית מנומסת, התלהבות שקטה ומדבקת שאפפה את המקום. נשים הסתובבו בנינוחות בין הדוכנים כמו ב"שיר האהבה של ג'יי אלפרד פרופרוק" מאת ט.ס. אליוט, רק שבמקום לדבר על מיכאלאנג'לו הן שוחחו על ספרים.

האווירה הזו השתלבה היטב עם ההרצאה הראשונה של שי סנדיק על עולמה של ג'יין אוסטן. היה לי הכבוד והעונג לשוחח עם סנדיק, מבחינתי האיש והאגדה, שהיה מקסים כתמיד. זו זכות לשמוע אותו מרצה על ג'יין אוסטן; סנדיק כהרגלו דיבר עליה בהתלהבות וברהיטות. הוא השמיע את הטענה המעניינת כי על אף החיים הלא פשוטים שעברה, החיוניות בספריה נובעת מן העובדה שאיש לא עשה מה שעשתה לפני כן. היא ממש המציאה סגנון משלה במקום לחקות את הסגנונות הרווחים בתקופתה כפי שהיה מקובל בכתיבה נשית עד אז.

בפאנל "האישה עם המשקולות" היה לי הכבוד להשתתף כמבקרת (בכל זאת תואר שני בספרות אנגלית), לצד סופרות שכתבו יצירה או מספר יצירות מצליחות מאוד: דנה לוי-אלגרוד, מאיה אדרי ואורית פטקין, בהנחייתה התוססת של שמרית הילל.

הפאנל עסק בפמיניזם, ובשאלות מהותיות על דמות האישה והגבר בספרות הרומנטית. הסופרות נשאלו על המידה בה הן מכניסות מעצמן לדמות, ומובן שנותרו בסוף שאלות רבות חסרות מענה על מקומו של הפמיניזם בספרות רומנטית שנכתבת ברובה בידי נשים עבור נשים.

אני באתי לפאנל על תקן הפמיניסטית. באתי למתוח ביקורת ולשאול את המחברות לאן בעצם פנינו מועדות. בתור קוראת ישנם תכנים מאוד בעייתים מבחינתי, כפי שכבר ציינתי בפסקאות הקודמות: ההתנהגות הסטוקרית של הגיבורים, הרומנטיזציה של אונס והתנהגות מטרידה הם בעיניי תומכים ומעודדים תופעות חברתיות שתורמות לכך שנשים אינן בטוחות במרחב. מבחינתי הייצוג הרומנטי של תופעות אלה בתרבות הוא חלק אינטגרלי מהתמיכה החברתית שזוכים לה אנסים וגברים אלימים, מתעללים פיזית ונפשית, על פי לנדי בנקרופט, העידוד התרבותי הזה שגברים זוכים לו בהצגת אלימות כרומנטיקה צריך להשתנות כחלק מטיפול נרחב בתופעת האלימות הגברית כלפי נשים. 

יחד עם זאת קשה להתעלם מן העובדה שכפי שמדגים הכנס הזה נוצרה כאן קהילה של נשים הכותבות בשפה משלהן את מה שהן עצמן היו רוצות לקרוא. יש כאן דרישה תרבותית למשהו שונה, לתרבות אחרת שמעניקה לגיטימציה למיניות של נשים. תרבות שאנחנו בעצמנו מייצרות וצורכות, והביקוש שלה הולך וגדל בקצב מסחרר. אנחנו הופכות לאט אבל בטוח לכוח שוק שאין להתעלם ממנו, ומה שאנחנו דורשות הוא מה שיהיה. אני כפמיניסטית יכולה רק להעריך תרבות שצמחה מתוכנו, הצרכניות של התרבות הופכות ליצרניות. לא מדובר פה בדרך נוספת של קובעי הטעם לשבות אותנו במדיה שלהם אלא בהיווצרות של משהו חדש משלנו. 

לא עוד הסתודדות בין אם לבת על ענייני מין בחדרי חדרים – נשים חולקות ומספרות בגלוי, יוצרות אחווה ואחדות סביב הנושא. נשים כותבות על נשים ועבור נשים ומשחזרות שוב ושוב את החוויה הנשית כנגד העולם והתרבות הפטריארכלית - שלא להזכיר את העובדה שהן מרוויחות הרבה מאוד כסף ומשאירות את חותמן על התרבות העכשווית ומה זה אם לא אקט פמיניסטי?

כבר כתבתי כאן בעבר לגבי פרשיית "סופרי הפייסבוק" שעם כוח גדול באה אחריות גדולה, ולכן כאשר נשאלה השאלה על אג'נדה בכתיבה וחלק מן הסופרות התייחסו אליה בביטול בטענה שהן כותבות מה שהן רוצות - אני חושבת שזה עשוי להיות לב העניין, לכתוב מה שאנחנו רוצות. השאלה היא האם מה שאנחנו רוצות הוא בהכרח גיבורים שמתנהגים כמו אנסים ומטרידנים בפוטנציה. למה התנהגות סטוקרית נראית לנו רומנטית, ומדוע בספרות הארוטית האפלה הנחטפת הופכת לאהבת האמת של החוטף? אלו שאלות שמבחינתי חובה לחשוב עליהן ולקחת אותן בחשבון בצור יוצרות, משתתפות וצרכניות של הספרות הזו. כאמור, אין להקל ראש באימפקט התרבותי העצום שלנו. זוהי הזדמנות חד פעמית להחליט איך התרבות שלנו תיראה. האם אנחנו באמת צריכות "לפצות" את עצמנו על הפריצה החברתית האדירה בזכויות נשים בכמה עשורים האחרונים על ידי התרפקות תרבותית על דפוסים פטריארכליים? או שאנחנו מסוגלות ליותר מזה?

אהבתי מאוד לראות את הקשרים שנוצרו בין המחברות לקוראות של ספריהן, מתנהלות איתן כמו חברות. אולי זו הפואנטה האמיתית של ספרי רומנטיקה: כתיבה בגובה העיניים, עבור עצמנו. לא עוד קיר החוצץ בין מחברת הספר לבין הקוראים. שום גבהות לבב, שום ריחוק – הסופרות שמחו להצטלם עם הקוראות שלהן, להחליף חשבונות פייסבוק, להיות חלק מהחגיגה ולא צופות מהיציע. הייתה תחושה שכולן מעורבות בעשייה, כל אחת תורמת את חלקה להצלחה המסחררת של הכנס.

היוזמה הפורצת הדרך של "הלוחשות לספרים", שארגנו למופת את הכנס הזה והשקיעו בו מאמצים רבים, בתקווה שהן קוצרות עכשיו את הפירות, התחילה פה משהו גדול מאוד, לדעתי, שרק ילך ויגדל עם השנים ויהפוך לגורם משמעותי שישנה את פני התרבות.

אני מעוניינת במיוחד לציין את דברי הפתיחה המרגשים של מיטל, שפתחה בסיפור משפחתי אישי מאוד שהזכיר לכולנו כמה הכנס הזה משמעותי, וכמה כוח יש לנו בידיים כצרכניות, יצרניות ומפיצות של תרבות.

מוזמנות ומוזמנים להתרשם מעמודי הרומנטיקה של GetBooks:

ספרי הרומנטיקה

דף הפייסבוק החדש שלנו: LoveBooks

תגובות

Hadar Givati-Cohen
15/04/2016 19:38
אני כותבת וקוראת נלהבת מאד של הז'אנר שהיום כבר קשה לקרוא לו רומן רומנטי כי הוא מורכב יותר מזה. מודה שכנערה קראתי בהתלהבות את הרומן הרומנטי מתמימות. אז הנשים היו חלשות ורכות ולא חזקות, מתמרנות, מרדניות או פתוחות להתנסויות חדשות כמו בספרים של הזאנר הנוכחי. לדוגמה, בסדרת התשוקות של דנה לוי-אלגרוד, למרות שהיא מתייחסת לעצמה כאל שובניסטית שמייצרת את הפנטזיה המושלמת כפי שטענה בפאנל הזה,
הדמויות הנשיות שלה הפכו עולמות, חצו גבולות, הגנו והצילו ממוות וחיברו אנשים אבודים יחדיו . תוך כדי כל אלה הן גם נהנו מהגנה פיזית חלקית וכמובן ממין מרובה אורגזמות מהגברים לצידן. אם זה לא פמניזם אז מה כן נחשב ככזה.
אני מודה שלאחר קריאת הסדרה של השלכות שהספר הראשון בסדרה תורגם לאחרונה לעברית יש משהו קצת לא שפוי בחוטף/אונס/סטוקר של הגיבור הראשי אבל זה יוצא מן הכלל כי היו שם נסיבות מיוחדות שקשורות לנקמה ועדיין הגיבורה יוצאת חזקה ומרדנית מעל הסיטואציה ומשנה את המצב...אני לא מרגישה שהספרים מעודדים אלימות או אונס יותר מאשר כל תוכנית ריאלטי שמשודרת כיום בפריים טיים בישראל....
קבע סדר יורד

1 פריט(ים)

10

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות