הז'אנרים
כל הז'אנרים
דברים קטנים – על הגאונות של מתכונים לאהבה ורצח מאת סאלי אנדרו
24/02/2018 06:58

בשנת 1916 עלה על הבמה בפרובינסטאון, מסצ'וסטס מחזה קצרצר בשם "Trifles", היינו "זוטות" או, "דברים קטנים", אותו כתבה סוזן גלספל (1882-1948) וגם גילמה בו את אחד התפקידים הראשיים.

[סוזן גלספל, מקור: http://blogs.shu.edu/glaspellsociety/about-susan-glaspell/]

המחזה עוסק בפענוח של תעלומת רצח – גבר נמצא מת במיטתו כשחבל כרוך סביב צווארו. אשתו, שהזעיקה את המשטרה, טוענת שישנה בשעת המעשה ולא שמעה דבר.

לאורך המחזה מחפשים השריף המקומי, עורך הדין והשכן עדויות בזירת הרצח שעשויות לרמוז על זהותו של הרוצח. נשותיהם, גב' הייל וגב' פיטרס ממתינות להם בטרקלין עד שיסיימו את ענייניהם הגבריים החשובים.

בעודן משוחחות על הנושא ובוחנות את הזירה הביתית על שלל צנצנותיה, קופסאותיה, שמיכת הטלאים שלה, מטליותיה ונקיונה, הן מתחילות לחשוף פיסה אחר פיסה את האמת על הרצח והמניעים שלו.

כאשר הגברים שבים לסלון ושואלים על מה הן משוחחות, הן עונות שדיברו על שמיכת הטלאים וזוכות לצחוק לבבי על הנשים שתמיד מתעסקות ב"דברים קטנים". הפתרון לתעלומה נותר בגדר "סוד נשי" שעדיף לשתוק לגביו. 

"מתכונים לאהבה ורצח" מאת סאלי אנדרו מתכתב בצורה מאוד בולטת עם המחזה של גלספל – בעיקר בסצינה אחת ששום דבר לא ישכנע אותי שהיא לא מחווה ישירה.

הדמות הראשית, טאני מריה, היא גיבורה מהסוג שאי אפשר שלא להתאהב בה. הסיפור נפתח כאשר מדור המתכונים שהיא כותבת בנאמנות מזה שנים עומד בפני סכנת סגירה, לטובת מדור עצות בענייני הלב.

על מנת שלא לאבד את אחד הדברים היחידים שמעניקים לה אחיזה בעולם, טאני מריה מקבלת את ההצעה של העורכת לכתוב גם את טור העצות הרומנטיות, ולשלב בו מתכונים. היא מתחילה לצרף מתכון מנצח לכל אחת מעצותיה – וזה בעצם מה שטאני מריה יודעת לעשות הכי טוב.  

טאני מריה מוצגת לנו מן ההתחלה בתור "האם האולטימטיבית" כמו מעין אלילת אדמה קדמונית – אישה "רכה", להגדרתה, עובדת אדמה מגדלת צמחים ובעלי חיים, היא מעשית עם שתי רגליים על הקרקע וראש צלול ומפוכח של כפרייה בסגנון סאם גמג'י ב"שר הטבעות". לאחר שהתאלמנה מבעלה המתעלל, היא חיה במעין מערכת אקולוגית קטנה משל עצמה, ויש לה תורה שלמה לגבי אוכל.

לאוכל, כפי שניתן להסיק מהשם, יש תפקיד מרכזי בסיפור, הרבה יותר מאשר כדי לעשות "נעימי" לקוראים – למרות שהוא בהחלט מתפקד גם כך. האוכל מוצג בסיפור בתור הדרך של טאני מריה לבטא את עצמה. בהיותה אלמנה ושורדת התעללות, האוכל שלה הוא הדרך שלה להשמיע את קולה, להשפיע על הסובבים אותה, לעבד את רגשותיה שלה – לטוב ולרע, ובעיקר להמשיך להאמין בטוב.

מדור העצות של טאני מריה נעשה פופולארי במיוחד, ומתחילים להגיע אליה כל מיני סוגים של מכתבים, חלקם עם בעיות הניתנות לפתרון בקלות, אחרות מטלטלות, מזעזעות וטרגיות.

אחת מהפניות הללו היא תזכורת כואבת לעברה של טאני מריה – בקשת עצה מאישה שבעלה מתעלל בה.

טאני מריה מחליטה לעזור לאישה ולעודד אותה: "חבורות ועצמות יכולות להחלים." היא כותבת לה, "אבל הלב, הלב עלול להינזק לתמיד." עוד לפני שטאני מריה מספיקה לעזור לה, האישה נרצחת. על פניו הסיפור הרגיל – אבל מתחת לפני השטח קורים דברים אחרים לגמרי, שכן כוחות נוספים, אשר תאוות הרג ובצע מניעים אותם, פועלים את פעולתם ההרסנית.

עם חברות טובות לצדה, טונות של אינטיליגנציה רגשית ואוסף של מתכונים מנצחים, יוצאת טאני מריה לפצח את התעלומה ולרדת לשורש העניין. על הדרך נרקמים סביב פתרונה של אותה תעלומה כמה סיפורי אהבה, מספר חברויות אמיצות שחלקן בלתי צפויות בעליל, מספר סיפורי הצלחה מחממי לב ואמון שנבנה מחדש.

מלבד טאני מריה העוטפת את כולם בקסם השורה עליה ובתוכה, שאר הדמויות מעניינות, משעשעות ומרתקות לא פחות – חלקן באופנים בלתי צפויים בעליל, כמעט כולן נושאות את המסר לפיו האדם טוב מיסודו, והקלקול וההשחתה הם אלה שמנוגדים לטבע האנושי. אנדרו הצליחה ליצור דמויות המציגות תמונה אופטימית מאוד של המציאות, בלי לפגום באמינותן – היא מצליחה להיות באמת משכנעת, וכאן, לדעתי, טמון סוד קסמו של הספר.

התעלומה בנויה היטב, מותחת מאוד ומרתקת. המחברת יוצרת רגעי אימה אמיתיים מאוד שלופתים את הקוראים בלי רחמים,

אנדרו נוגעת בכל גווני החיים, על רקע המסר האופטימי שלה היא מראה גם את צדדיה המכוערים של המציאות ושוזרת בשיא היופי חוטים בצבעים עזים של כאב, של מציאות קשה, בעיקר עבור נשים.

למרבה המזל, המחברת יוצרת איזון מבורך של אותם רגעי אימה עם עלילות משנה "רגועות" יותר, רומנטיות ואפילו משעשעות. המסר, בסופו של דבר הוא שיש בעולם הזה, שנראה לעתים כמו עולם של ציידים וניצודים שבו רק האכזר שורד, מקום גם לאנשים עדינים האוהבים וורדים וברווזים, ושאהבה היא כוח, לא חולשה.

זה לא מסר מאוד חדש, אבל ההגשה שלו היא מה שהופך את הספר הזה לכל כך מיוחד, והתוצאה היא כאמור, ספר אופטימי, מופלא, מרגש ובלתי נשכח.

תודה לך, יעל אכמון על תרגום הספר המופלא הזה. ברור לי שהיו פה אתגרים תרגומיים לא פשוטים הדורשים לא מעט מחקר והבנה מעמיקה של התרבות הדרום אפריקאית המודרנית. העיסוק בה היה חדש למדי עבורי, לא נעים להודות, כמי שרגילה לקרוא בעיקר תרגומים של ספרים אנגליים או אמריקאיים.

הספר מציע מגוון עצום של שמות מאכלים, תארים וכינויים יחודיים המכניסים את הקוראים אל אווירת המקום משפיעים מאוד על הלך הרוח, על השפה והזרימה של הסיפור – ואכמון מצליחה, כרגיל, להעביר לעברית את יופיין הייחודי של המילים ולשלב אותן בתרגום כמו שרק היא יודעת.

אסיים עם אחד הציטוטים האהובים עליי ביותר בעולם של ג'.ר.ר טולקין מתוך "ההוביט", שתרגומו לעברית הוא פרי עטה של אותה קוסמת מילים, ואין טוב ממנו כדי לבטא את האווירה של הספר:

"אם רבים יותר מבינינו היו מעריכים ארוחה ועליצות וזמר יותר מאוצרות זהב, היה העולם מקום שמח יותר."

 

לעמוד הספר

לרשומות נוספות בבלוג 

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות