הז'אנרים
כל הז'אנרים
הבחירה לקרוא: פריחתה הבלתי נמנעת של דיסטופיית-הנעורים
09/11/2016 18:14

הפוסט של המתרגמת חמוטל ילין בקב' הפייסבוק החביבה עליי "ספרים?", תפס אותי בדיוק כשהצצתי בעניין בספר "הבחירה" מאת אלי קונדי, בתרגום מוצלח ועשיר להפתיע (בכ"ז ספר נוער) של אביגייל בורשטיין.

אני אוהבת דיסטופיות נעורים ופונה אליהן הרבה פעמים אחרי שאני קוראת קלאסיקה כבדה יותר דוגמת "מה ידעה מייזי" של הנרי ג'יימס (על כך בפוסט נפרד בהמשך).

עם זאת, במשך לא מעט שנים התעלמתי מ"הבחירה"; הוא נתפס בעיניי כנוטה להעדיף את סיפור האהבה על פני הצגת העולם הדיסטופי, ונראה כאילו הוא מתאמץ מדי להידמות למשחקי הרעב.

בסופו של דבר צלחתי אותו ושרדתי כדי לספר את הסיפור. והסיפור הוא כזה:

על העלילה:

הסיפור מתחיל מ"נשף ההתאמה" של נערה בת שבע עשרה בשם קאסיה. כמו כל דבר בעולם הזה, מהבגדים דרך האוכל ועד ליצירות תרבות ואמנות, נבחר בקפידה על ידי צוות ממיינים ומטרתו להועיל כמה שיותר לאנושות.

שגיאה במאגר הנתונים מובילה את קאסיה להתעניין בבחור בשם קי, שהגיע מהמחוז החיצוני; עברו לוט בערפל והוא נחשב ל"סטייה".

בעולם שבו כולם נמצאים תחת ניטור ומעקב תמידיים, העניין שמגלה קאסיה בקי הופך לאט לאט להיות מסוכן.

בניית העולם:

כחובבת פנטזיה ומדע בדיוני העולם הדיסטופי עצמו תמיד מסקרן אותי – לכל מחבר ומחברת של רומן כזה יש פרשנות משלו או משלה לאופנים השונים שבו משטר טוטליטרי שולל את החופש, בדרך כלל בעזרת טכנולוגיית ניטור ומעקב מסוג כלשהו שאופייה משתנה בחדות מדיסטופיה לדיסטופיה ותמיד בצורה יצירתית ומעניינת.

והעולם של "הבחירה" לא אכזב אותי.

דיסטופיות רבות נתקלות בבעיה כשסיפור האהבה מגיע על חשבון בניית העולם. הרומן הרומנטי הדביק משתלט בקלילות על העלילה והעולם הדיסטופי נמצא ברקע של הדברים.

ב"הבחירה" הצליחה קונדי לשכנע את הקורא במידה מספקת במציאות-החלופית שבראה. היא התאפקה מלחשוף מוקדם מדי את כל הקלפים שלה וחשפה לאט לאט את העולם שלה – באופן שהופך את הקריאה לחוויית גילוי מסקרנת ומותחת.

קונדי מציגה בספר חברה ששמה לעצמה למטרה למקסם את הפוטנציאל של כל אורגניזם, להפיק ממנו מקסימום תועלת במינימום עלות. החברה המתוארת בספר עושה שימוש נרחב במדבקות ותרופות ובמערכות מורכבות של מיון כאמצעי לשליטה, והספר מדגים היטב את ההשלכות של הגישה הזו על היחידים בחברה, והצליח להראות את החסרונות כמו גם את היתרונות של חברה מסודרת כזו.

אורוול, דילן תומס ומה שביניהם:

סיבה נוספת שאני אוהבת לקרוא דיסטופיות-נעורים, נגועה בלא מעט אינטרסנטיות: מחברים רבים בוחרים להדגיש את החשיבות של אמנות וספרות.

מעטות הדיסטופיות שפגשתי שמנסות אפילו להסתיר את הניסיון לחנך. מתומס מור דרך שרלוט פרקינס גילמן, אורוול, ה"ג וולס ועד סוזן קולינס – כולם מתחו ביקורת שנועדה לאוזניהם של בני תקופתם על המציאות בה הם חיים, כולם נשאו מסר חברתי-פוליטי כלשהו וכולם הראו מה קורה בעולם בו הערכים והאידיאולוגיה שלהם שולטים בכיפה או נשללים באופן מחולט. העולם שהטינייג'רים גיבורי הסיפור חיים בו הוא עולם שבו החברה שולטת באינדיווידואלים ועושה מניפולציות רבות מסוגים שונים כדי לשמור אותם בשליטה.

הרגש בדיסטופיות הללו מייצג את חוסר השליטה, את הדברים שלא ניתן לשלוט בהם, והספרות והאמנות הם הכלים הכי דרכם מעבירים את הרגשות הללו ומבטאים אותם, הרבה פעמים באופן מחתרתי.

"הבחירה" באופן ספציפי הולכת על הפואמה Do Not Go Gentle into that Good Night כמוטיב חוזר המניע את העלילה, באופן שהצליח לרגש אותי חרף המניפולציה הברורה שאמורה להריץ את קהל היעד (הצעיר) לקרוא את הפואמה ולבדוק מי הוא דילן תומס.

ותאכלס? אין לי בעיה עם סופרת ששולחת את קהל של טינייג'רים לחפש את השירים של דילן תומס.

"הבחירה" מגלה שוב שרוחו של אורוול שורה על כל דיסטופיה שנכתבה מאז "1984": כמו ב"משחקי הרעב" של סוזן קולינס, גם כאן משתמשת המחברת בטבע, וספציפית ביער, כרקע למרד כמו גם לאהבה. כמו ווינסטון, ג'וליה, קטניס וגייל גם קאסיה וקי חומקים ליער כדי להשמיע שם מילות אהבה ודברי כפירה וכמוהם מגלים לבסוף שגם בטבע אין מפלט ואין מנוס מהמשטור של החברה.

אבל כאמור – אם "הבחירה" זה מה שישלח את הצעירים לקרוא ספרות קלאסית ולהתעניין בדיסטופיות שנכתבו לפני עשרות ואפילו מאות שנים אני ממש בעד.

למה לנוער והאם רק לנוער?

הדיסטופיות החדשות נוטות להיות בדרך כלל רומן חניכה, והסיפור שבמרכזן - סיפור התבגרות. עניינו של סיפור ההתבגרות הוא בראש ובראשונה הבנה של עולם המבוגרים והשתלבות בו. כמעט כל דיסטופיה שואלת אותנו לתוך איזה עולם נתבגר? באיזו חברה נשתלב? ייתכן שזו הסיבה שהספרים והסופרים מהסוג הזה מחזרים אחרי לבני נוער שמגבשים את ערכיהם.

למה זה עובד?

קשה לומר בוודאות. אבל אולי אחת הסיבות היא שהדיסטופיות משליכות את הרוע על החברה העתידנית. הדיסטופיות של השנים האחרונות עונות על הצורך להתעמת מול החברה המודרנית, שיוצרת דיסוננס בין המסר של "היה עצמך" שדופק לנו בראש 24/7 לבין המסר של "שפר את עצמך בעזרת המוצר שלנו" שמציף אותנו מכל חלון ראווה ותחנת אוטובוס.

בני נוער כמו גם מבוגרים צריכים יותר ויותר להבין שמשהו לא דפוק בהם אלא בחברה, והדיסטופיות מספקות בדיוק את זה. הן יוצרות חברה שהיא באמת אידיאלית על פניו אבל מראים מה המחיר של חברה כזו, שאנחנו זקוקים לבעיות שלנו כדי להישאר אנושיים.

המניפולציה של דיסטופיות שקופה כמו ויטרינה, ובכל זאת אני מרשה לעצמי "ליפול בפח" שלהן שוב ושוב.

אני הופכת בשקיקה דף אחרי דף, נהנית לגלות עוד קצת מהעולם הדיסטופי, לראות את הגיבורים מסתבכים בצרות עם המשטר הטוטליטרי התורן, סקרנית לגלות כיצד יצאו מזה הפעם. נכון, הקול הבוגר בראש שלי מגלגל עיניים על הקטעים הרומנטיים, אבל אני בת ה-15 כוססת ציפוניים מרוב מתח לגבי מה שעלול לקרות לגיבורים מרדניים בחברה ממושטרת ומלאה בחוקים שנועדו הפוך אותה למושלמת אבל עיקרו אותה מאנושיותה.

 

לסדרת "הבחירה" המלאה

להמלצות נוספות בבלוג

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות