הז'אנרים
כל הז'אנרים
מוות, מוזיקה ו(מטא)פיזיקה: לבי וחורים שחורים אחרים
23/11/2017 04:25

אמת ידועה לכל היא, שלאחרונה ספרי הנוער עוסקים בנושאים מאד קשים; כמעט שלא ניתן למצוא ספר נוער שבו לא קורה משהו איום ונורא לאחד הגיבורים או לקרובים להם. סופרי הנוער מעבירים את גיבוריהם דרך מקרי מוות מחרידים, תאונות בדרכים ובבית, פגיעות מיניות ומחלות קשות של הגוף והנפש.

 

קריאה למתים dantecyberman.deviantart.com

 

ניתן להיות ציניקנים ולטעון שהם עושים זאת בשביל רייטינג, כדי ליצור ערך שיווקי מוסף לספר בעולם שבו סף הגירוי והריגוש רק הולך ועולה בהתמדה ראויה להערכה. ההצפה של השוק בספרי טרגדיות לנוער עושה רושם לפעמים שלנער או הנערה שמככבים בספר צריכים להיות חיים באמת נוראיים כדי למכור עותקים – והמצב חמור פי כמה וכמה בספרי הדיסטופיות למיניהן.

 

משחקי הרעב, מחוז 12

 

אבל אם נניח לרגע את הציניות בצד ונעזוב את ההאשמות שחוקרים נכבדים מהסוג של תמר ועוז אלמוג מרצפים בהן את דרכם של ילידי שנות ה-80 ואילך (כלומר– קהל היעד העיקרי, על פניו של ספרות YA) אפשר גם לראות את הדברים באור קצת אחר.

ספרי האסונות הללו מאפשרים התמודדות. הם מאפשרים לאוורר את הרגשות, שוברים את הטאבו לגבי הדברים שמותר ואסור לדבר עליהם. הם לא חוששים לדבר על המציאות הקשה שנערים ונערות חשופים אליה ומאפשרים שיח אמיתי על נושאים קשים. הספרים הללו מאפשרים לקוראים להרגיש שגם אם מהלכים בדרך חתחתים שהגורל התווה להם עם מטען ענק על הגב, הם לא מהלכים בה לבד.

 

 

אולי לא קראתי מספיק ספרי YA (אף על פי שאני אוהבת אותם מאוד וקוראת לא מעט מהם), אבל הרגשתי שהספר הזה לוקח את ההתמודדות עם נושאים קשים צעד אחד רחוק יותר ממה שראיתי עד כה.

ספר נוער שעוסק בהתאבדות זה לא חדש, קחו למשל את "13 סיבות", ספר על התאבדות של נערה בת עשרה וכיצד ניתן היה למנוע אותה. ספר נפלא נוסף שעוסק בהתאבדות של בני נוער הוא I Was Here מאת גיליאן פלין, מחברת רבי המכר "אם אשאר" ו"לאן שתלך". גם בספרה של פלין וגם ב"לבי וחורים שחורים אחרים" מתארת הגיבורה גלישה באתרי אינטרנט שנועדו לתמוך במי שרוצה ליטול את חייו ולעודד אותו לעשות את המעשה.

אבל בניגוד ל- I Was Here, כאן הגיבורה היא זו שגולשת באתרי התאבדויות עבור עצמה ומבחינתי לפחות זה הרבה יותר אפל ומורבידי מהעיסוק של פלין בנושא - מה גם שיסמין ורגה לא פרסמה בסיום הספר את הסתייגותה מהאתרים הללו כמו שעשתה גיליאן פלין. על פי פלין העצות שמקבלים בני נוער דיכאוניים באתרים הללו הן: "בדיוק כמו לומר לאדם שחולה בשפעת שהתרופה הטובה ביותר בשבילו היא לצאת לריצה בגשם".

"לבי וחורים שחורים אחרים" הוא סיפורה (בגוף ראשון) של אזל סראן, נערה שהסיבות שלה לרצות למות מובילות כמעט כולן אל אבא שלה, ואל המעשה הזוועתי שביצע והשפיע על העיירה כולה.

כיוון שהדבר שהכי מפחיד אותה בעולם הוא החיים שאחרי ניסיון התאבדות כושל, מאתרת אזל דרך אתר תמיכה במתאבדים את רומן, המחפש שותפים להתאבדות לאחר שעבר בעצמו טלטלה נוראית אשר הותירה אותו מצולק לנצח. היא יוצרת עמו קשר והשניים מתחילים להיפגש, לתכנן את מותם בקפידה ולחלוק את הסיבות שבגללן הן רוצים להתאבד, לספר זה לזו על "התולעים השחורות" שאוכלות אותם מבפנים.

הם מחליטים להעמיד פנים שהם נורמליים, מבלים זה עם זו כמו נער ונערה רגילים לגמרי, בלי טרגדיות קשות וסיפורי זוועות שמכתימים את עברם. בלי דיכאון מאכל. אבל משהו מתחיל לקרות להם כשהם חולקים את רגשותיהם זה עם זו.

 

 

בעל כרחה נעשה רומן לקרן אור שחודרת ומאירה את חייה, גורמת לתולעת השחורה שלה להתפתל ולהתכווץ, לזחול מתחת לאיזו אבן ולהפסיק לאכול את מחשבותיה על העתיד. משהו באופן שבו רומן מביט בה גורם לה לרצות להישאר בסביבה ולראות לאן היא יכולה להגיע, לאן היא יכולה לקחת את הכישרון המופלא שלה בפיזיקה, לאן רומן יכול לקחת את כישרון הציור שלו. אבל רומן הבהיר לה כבר בתחילת הדרך שהוא לא מוכן בשום פנים ואופן לשתף פעולה עם "משתפנים".

הקשר עם רומן מביא את אזל לבחון מחדש את מושג המשפחה ואת מקומם של בני משפחתה, לכאורה מרוחקים ומרוכזים בעצמם, ומעורר בה תהיות על מקומה שלה במארג היקום, במובן הפיזי והמטאפיזי. כחובבת פיזיקה מרבה אזל לשאול מה אמור לקרות לאנרגיה הפוטנציאלית שלה לאחר המוות, מה יישאר ממנה, אם בכלל, גם אחרי שתעזוב.

ורגה כותבת ברגישות רבה על התמודדות עם דיכאון ומתארת אותו כמי שהתנסתה בו, בין אם זה נכון ובין אם לאו. הגיבורה שלה מכנה את הדיכאון "תולעת שחורה", ומיטיבה לתאר את תחושת הריקנות והקהות המתלווה לא פעם, על פי עדויות, לדיכאון קליני. "הגוף שלי הוא מכונה יעילה לחיסול מחשבות שמחות", היא טוענת. דרך הנרטיב של אזל מצטייר הדיכאון כשילוב של גורמים פיזיים ומנטליים שכובלים את רוחה באופן בו השחרור היחידי שנראה עבורה באופק הוא המוות.

 

הכלב השחור

 

הרצון של אזל למות לא נובע מדחף רגעי בעקבות מעשיו של אביה – הוא מוצג בצורה מורכבת בהרבה, כהחלטה שצמח בה שלב אחר שלב, נבנתה לאט יחד עם הדיכאון שבודד אותה מכל מה שעשוי היה לגרום לה לרצות לחיות. זה לא רק מעשהו של האב שדחף אותה אל הקצה, אלא מכלול של גורמים שקשורים אליו. 

אני חשה כי יש צורך לומר דבר מה גם על מוצאה של אזל. בניגוד למה שכתבתי בביקורת על "החיים חלקי שבע" והאופן בו הוא עוסק בחברת המהגרים בלי שום עידון או מורכבות, "לבי וחורים שחורים אחרים" משאיר את האמירה לגבי יחסה של החברה האמריקאית למהגרים עמוק בתוך הסאבטקסט.

 

מתוך המחזמר "המילטון"

 

 מחד, מציינים לא פעם ולא פעמיים שההורים של אזל הגיעו מטורקיה, והיא נאלצת להסביר את השם שלה כמעט לכל אדם חדש שהיא פוגשת. מאידך, הספר אינו ממהר להרים אצבע מאשימה כלפי "אנשים חשוכים וחסרי סובלנות שמעכבים את השלום והקידמה", אלא מציג בצורה מורכבת בהרבה את מצבו של אביה ואת מצבי הקיצון שאליהם הגיעו גם הוא וגם בתו, ככל הנראה בעקבות המעבר לחיות בארץ שאינה מולדתו. כמו סלסט אינג ב"כל מה שלא סיפרתי", הספר מניח לקוראים להסיק את המסקנות באורח שמחזק את האמירה החברתית של הספר.

זה ספר על אהבה בצל המוות מזווית שונה ממה שנראה עד כה, כלומר מאז ש"אשמת הכוכבים" של ג'ון גרין נעשה פופולארי. הוא ספר מטלטל, נוגע וכואב – מבדר למדי לעתים קרובות, כי אזל היא דמות צינית ושנונה והכותבת אינה חוששת להשתלח דרכה בכל הדברים שמאפיינים את חייהם של בני נוער בארה"ב.

חובה לחובבי הז'אנר, מומלץ מאוד גם למי שלא.

לקריאת הספר

לרשומות נוספות בבלוג

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות