הז'אנרים
כל הז'אנרים
בלתי ניתן לעיבוד? על העיבוד הקולנועי של ''נשים קטנות'' מאת אלקוט בשנת 2020
02/02/2020 16:10

אני מבינה את הצורך לעבד אותו מחדש מדי פעם, באמת.

[ארבע האחיות מארץ' מתוך הסרט "נשים קטנות" 2019]


למעשה, סיפור האהבה שלי עם "נשים קטנות" מאת לואיזה מיי אלקוט התחיל מעיבוד. נהגתי לצפות בו בגרסת האנימציה היפנית ששודרה בערוץ הראשון כשהייתי חולה, או במהלך החופשות. אהבתי את השמלות, את החינניות, הצבעים החיים, עומק הרגש של ג'ו כשהיא אגרפה את ידיה עד זוב דם בעקבות התאונה של איימי.


כשקראתי את הספר החזקתי את דמויות האנימציה בראש, ועד עכשיו הבקבוקים הזהובים של איימי והשמלה החומה-אדמדמה של ג'ו מככבים באופן שבו אני מדמיינת את הדמויות של אלקוט.

[משפחת מארץ' בעיבוד לאנימציה יפנית 1987]

סיפור ההתבגרות של מג, ג'ו, בת' ואיימי, שדבק בעקשנות בחיים וממשיך להיות רלוונטי חרף הטענות בנוגע להיותו שמרני ומטיפני מדי (אולי), שלא לומר סקסיסטי ושונא נשים (אהה... לא).


העניין הוא כזה: הם עשו לו מה שג'קסון עשה להוביט, הקלאסיקה האהובה מאת ג'.ר.ר טולקין. מהוספת משולש אהבה בלתי נחוץ דרך ייפוי בלתי מתפשר של דמויות שלא היו אמורות להיות מושכות משום כיוון ועד לניסיון לא מאוד מוצלח לספר סיפור אפיזודלי בפורמט של סרט באורך מלא.

[לגולאס, קילי וטאוריאל מתוך סרטי ההוביט, משולש אהבה שלא מתאים בשום אופן ליצירה המקורית]

אבל ממש כמו ב"הוביט", קשה שלא להנות ממנו. לראות את הדמויות והמצבים המוכרים מהסרט האהוב קמים לחיים זה תמיד כיף, והאווירה התקופתית סוחפת אותי כאילו הייתי מחוברת לאחת החצאיות שכמעט נגררות על הרצפה.

מה אהבתי?

את הרעיון להתמקד בסיפוריהן של שתי האחיות שהכי מעניינות את הקוראים כדמויות: איימי וג'ו. זה יכול לעבוד כשמעבדים רומן אפיזודלי למדיה טלוויזיונית או קולנועית כמו שראינו ב"בשורות טובות" שזרק את הדמויות האחרות לרקע והתמקד במה שחשוב באמת: קרואולי ואזירפאל.

[האחיות מארץ': ג'ו ואיימי לעומת גיבורי "בשורות טובות": קרואולי ואזירפאל. אנרגיות דומות?]

נקודות המבט השונות של איימי וג'ו והאופן שבו הן הפוכות זו מזו ומשלימות זו את זו (וזו עם זו), הדרך השונה שלהן להתנהל בעולם והאופן שבו הן מוצאות את דרכן ואת מקומן בעולם של גברים, בלי לוותר על עצמן ועל מה שחשוב להן בדרך, זה חלק מהותי ממה שהופך את נשים קטנות לספר שרלוונטי תמיד. ההתמקדות בהן, חרף הבעיות שבה, הייתה בחירה נהדרת בעיניי.

עוד בחירה נהדרת היא הרמיוני שלנו: אמה ווטסון הזכורה מהעיבודים של "הארי פוטר" היא מג מקסימה וחיננית מאוד, בחירה לא שגרתית בשביל שחקנית שמזוהה כל כך עם תשוקה למילה הכתובה. השמלה שלה נראתה דומה למדי לשמלת הנשף של הרמיוני ב"הארי פוטר וגביע האש", מה שמהווה קריצה חביבה למעריצים, ואהבתי מאוד את המסר שלה לגבי העובדה שזה בסדר לא לבחור בתהילה, לאהוב את אחורי הקלעים, את החיים הפשוטים. זה היה מאוד הוביטי מצדה.

[הרמיוני ומג בשמלות הנשף, מצאו את ההבדלים]

בכלל, אהבתי את המסר של "נשים קטנות" באריזה חדשה שמותאמת לימינו אנו. הן העלו סוגיות שמעסיקות נשים צעירות רבות, כמו הגדרה עצמית, (למשל: האם השאיפה להינשא לכסף או לחיות חיים פשוטים ונוחים הופכים אותי לפחות פמיניסטית או לפמיניסטית גרועה?), ההשוואה המתמדת לכל מיני מוסכמות ואידיאלים, למצוא את עצמך בין התבניות השונות שאליהן החברה מנסה להכניס אותך והתוויות שיודבקו לך בין אם הן מתאימות לך ובין אם לאו, כל אלה בלטו מאוד בעיבוד הקולנועי והעלו אל פני השטח את הסוגיות שנמצאות בסאבטקסט אצל אלקוט והופכות את ספרה לקלאסיקה שרלוונטי עד היום.

הגם שלא הסכמתי עם חלק מהותי מהפרשנות, אהבתי את היסוד האוטוביוגרפי בספר. גם ככה מתייחסים לג'ו כאל בת דמותה של אלקוט, והסרט עשה מעין אינספשן של לספר את הסיפור על היווצרות היצירה בתוך היצירה. זו לא הפעם הראשונה שעיבוד של "נשים קטנות" עושה את זה, אבל העיבוד הקולנועי החדש עשה את זה בצורה חיננית וחביבה, עוקצנית ומבדרת.
אהבתי גם את הקטעים שבהם מוקראים מכתבים. המכתבים משחקים תפקיד חשוב ב"נשים קטנות" ובסרט במקום לשמוע את קולם של הכותבים בעוד אנו מתבוננים בפניהם של קוראי המכתב, אנחנו רואים את הכותבים עומדים מול המצלמה ומקריאים את המכתב לנו, הצופים. זה היה מרענן וחביב, גם אם משונה קצת בהתחלה.

הקטעים העוסקים בבת' הם שוברי לב כראוי; הקפיצות בין הזמנים והערבוב של הסיפורים בנוגע למחלתה של בת', איך היא התחילה ואיך היא הסתיימה, יוצרים תמהיל מרגש עד דמעות. כן, דמעתי בקולנוע, גמדה קשוחה שכמוני.

בסופו של דבר כן אהבתי את השינויים הקטנים שהפכו חלקים מסויימים מן הסיום בעיקר למעין קומדיה רומנטית קלאסית – עם עוקץ ביקורתי בתוכה (הגם שהעוקץ הזה הופנה בעיניי אל מערכת היחסים הלא נכונה בעליל).

מה לא אהבתי?

הכימיה בין הדמויות השונות שהן לא האחיות הייתה מאוד לוקה בחסר. הדינמיקה הייתה משונה והרגשתי לכל האורך שהשחקנים שמגלמים את הדמויות של המבוגרים, בעיקר אדון וגב' מארץ', הם אכן שחקנים בתפקיד ותו לא; לא הצלחתי להרגיש את הדמויות, ולמרות שאף אחד מהם לא שיחק גרוע, הדינמיקה נראתה לי מאולצת. מי שכן כיכבו בעיניי כדמויות הם מר לורנס (כריס קופר) ומריל סטריפ המדהימה בתור הדודה מארץ'. תנו לי את האישה הזו בכל תפקיד שדורש ממנה להיות המטרוניטא האימתנית ולא תשמעו ממני עוד תלונה אחת אפילו בכל ימי חיי!

[מריל סטריפ מעולה בתור הדודה מארץ']

הקצב של הסרט היה משונה מאוד ולא אחיד. לא הייתה לי בעיה עם הקפיצות בזמן, אבל (אפילו לי שמכירה את הספר ישר והפוך היה קשה קצת לעקוב והייתי צריכה לחשוב מדי פעם: "רגע, מתי זה קורה? אנחנו בהווה או בעבר?!) איימי הייתה בת שלוש עשרה לא מאוד אמינה, חרף הצמות שבהן סירקו את השיער שלה. היו סצינות שהתרחשו במהירות שבה סרטים אחרים מציגים מרדפי מכוניות, כולל תנועות מצלמה תזזיתיות, שלל דמויות שמשתוללות על המסך בצווחות שאמורות להראות כמה הבית של משפחת מארץ' צפוף וחמים ומלא שמחת חיים. הבנתי שזה מה שהם ניסו להעביר אבל הבנתי את זה בראש, לא בלב.


פרופסור בר בכלל לא היה מה שציפיתי. בר, כשמו כן הוא, אמור להיות גדול ורך ומגונן ומבוגר. בר לא רק היה דומה מדי ללורי במראהו (עוד על כך בביקורת של בן זוגי על הסרט כאן), הוא היה קר ומתנשא, ובניגוד לספר שבו מערכת היחסים בינו לבין ג'ו נבנתה ונרקמה לאורך פרק זמן אמין, בסרט לא ממש היה ברור מה הם עושים יחד, מושך אותם זה אל זו, מה הופך אותם להפכים משלימים, מה גורם לה להפסיק להתרעם על הביקורת שהוא מתח על היצירות שלה ולהבין שהוא הנפש שהכי קרובה להבין אותה, אולי מלבד בת'. היא לא בנויה בשביל אותו "טדי" שעליה "לאלף" ולחנך כמו שאיימי עושה ללורי, היא צריכה את הדבר האמיתי.

[בר: חמוד אבל רב עוצמה]

משולש האהבה שלה עם איימי ולורי היה אחד הדברים המיותרים ביותר שראיתי לאחרונה ועשה עוול הוליוודי לעילא ולעילא לכל הדמויות, לרומן ולסופרת.


זו הייתה מערכת יחסים מפוספסת והסרט התייחס אליה בצורה מאוד בוטה בתור "פשרה" של אלקוט, ש"נאלצה" להכניס את ג'ו לתבנית של נישואין בגלל אילוצים של המו"ל; וזאת במקום להתייחס למהפכנות שיש בנישואין של ג'ו למהגר מבוגר ועני במקום לשכן החתיך, הצעיר והעשיר שמעוניין בה כבר מפרק 5 בערך, בטח בתקופה שבה אלקוט כותבת. שלא לדבר על כך שבר הוא הפנטזיה האולטימטיבית, שמאגד בתוכו את כל התכונות הטובות של כל הגברים השונים שמופיעים בעלילה: האדיקות הסקרנית והפתוחה אך הבלתי מתפשרת של מר מארץ', פוזת המבוגר החביב מאחורי החזות של מר לורנס, הלהט האמנותי והרגשי של לורי, ולבסוף החריצות והעמידה היציבה מול קשיי החיים כמו של ג'ון ברוק. כל זה לא בא לידי ביטוי בסרט, ונראה כאילו מתייחסים אל בר בביטול בתור הפשרה של ג'ו ושל אלקוט. וכמו שאני תמיד אומרת על פאראמיר מ"שר הטבעות", הוא ממש ממש לא פשרה.

[פאראמיר ואיאווין מתוך "שר הטבעות" בעיבוד פיטר ג'קסון 2003, לא פשרה]

בסופו של דבר הסרט מעביר היטב את סך החלקים של הספר אבל לא את היצירה השלמה. המדיה הקולנועית, להרגשתי, פחות מתאימה לספר הזה שבנוי מאפיזודות, ובעולם שבו חלק מהעיבודים המצליחים ביותר הם סדרות באמזון פריים או נטפליקס, אני חושבתש אפשר היה בהחלט לעבד את הספר באופן שישמר את העומק והמורכבות של מערכות היחסים בין הדמויות האחרות מלבד ארבעת האחיות מארץ'.


בשורה התחתונה ההתרשמות שלי היא שמדובר בעוד עיבוד מהנה ומלא חיים וצבע, אבל אני כבר מחכה לעיבוד הבא ועדיין חושבת שהעיבוד הטוב ביותר למרות הטעויות ההיסטוריות הגסות שיש בו, הוא סדרת האנימציה היפנית שצפיתי בה כילדה.

לעמוד הספר

לרשומות נוספות בבלוג

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות