הז'אנרים
כל הז'אנרים
כי היער אפל ומלא זוועות: על איידהו מאת אמילי רסקוביץ'
19/02/2019 11:37

הספר הזה אפל. אם להשוות אותו לספרים קודמים של ההוצאה הוא כמו הילד של "כל מה שלא סיפרתי" ו"הרוחות של בלפסט".

הוא מרגש לפרקים, יש בו חמלה עמוקה וקרני אור של אנושיות מופלאה, ועדיין רוב הזמן הקוראים משוטטים בו בעיניים קרועות מאימה, תרים אחרי השביל הנכון בלי למצוא אותו לעולם.

הסיפור הוא על משפחה שנופצה בבת אחת על ידי מעשה אלימות זוועתי ובלתי מוסבר. וייד וג'ני שגדלו בערבה, התחילו את חייהם המשותפים ביער מושלג וקפוא באיידהו כשהם מנותקים מן העולם בחורף ההררי הבלתי סלחני, בלי עזרה, בלי חשמל וכשג'ני בהיריון ראשון. הם חיים עם בנותיהם מאי וג'ון על ההר, ילדות טבע כמעט במלוא מובן המילה.

את הסיפור של המשפחה אנחנו מקבלים אחרי ההתנפצות, ברסיסים שפוצעים את הנשמה וגורמים לנו לפסוע בזהירות, בחשש.

רסקוביץ' מפצלת את הסיפור כמו שבילים ביער; אנחנו מתחילים ללכת איתה בשביל אחד, מאבדים את הדרך, מתחילים לפסוע בשביל אחר, חוזרים לשביל שהלכנו בו ומגלים שהיינו בשביל אחר כל הזמן. הוא נע לפנים ולאחור בזמן, מהיווצרות המשפחה בהתאהבותם של וייד וג'ני, דרך החיים עם בנותיהם מאי וג'ון ביער ועד לחיים שאחרי. בחיים שאחרי מנסה אן, מורה למוזיקה, מטליאה את הסיפור מהזיכרונות ההולכים ומתפוררים של וייד, אותו היא אוהבת מתוך הקרבה ומסירות אינסופית, ולא תמיד בריאה.

המחברת מראה כיצד מעשה הזוועה מטלטל את רשת הקשרים העדינה, הבלתי נראית כמעט, שקיימת בין אנשים מעטים החיים במקום מרוחק; כמו נשורת גרעינית הוא נוחת ומשנה את חייהם של אנשים רבים ברדיוס שלא ניתן לשערו. חלק מהדמויות הן נוכחות-נפקדות, ואי הנוכחות שלהן חשובה כמו נוכחותן.

הקפיצות בזמנים מערבבות את השגרה של הקשר האנושי לפני ואחרי האסון; קשרים בין בני זוג, בין אחיות, בין מורים ותלמידים.

הספר לא חושש ללכת למקומות מושתקים, לא נוחים ולא פופולריים; לאט ובשקט, כמעט בלי ששמים לב, שוזרת רסקוביץ' בספרה חוטים של אלימות ואובססיה מהצד של הנשים. היא בוחנת את הנושא בזהירות כמו חבורה כואבת, ממששת את הגבול שממנו והלאה המסירות של דמויות הנשים נעשית פתולוגית, נואשת. יחסיהן של אחיות, חברות, אמהות ובנות.

אחד הדברים המרתקים בספר הוא החשיבות שיש למקום. מדרש השם של מדינת איידהו מופיע בשלב מסויים בעלילה, והוא מבטא כמיהה ואובדן, שקר והסתרה. היער עצמו, קפוא, רחב ידיים ומלא צללים וסכנה, הוא כמו דמות נוספת ברומן. הוא סביב הדמויות והוא בתוכן, מפורר בעיקשות ובהתמדה את רקמת האנושיות ומוציא מהן את הדחפים שאורבים לא הרחק מתחת לפני השטח, קרובים מכדי שנחוש בנוח. הן צריכות להשקיע מאמץ רב כדי לנהל בו חיים. הבית שנבנה בו דורש תחזוק והקרבה, ובסופו של דבר השאלה שנשאלת היא איפה, בעצם, הבית? 

היער הוא מקור אי הוודאות, והקוראים אובדים בו יחד עם הדמויות, שנעלמות בו בזו אחר זו, כל אחת בדרכה.


זה ספר מופלא ומהפנט שמפתה את הקוראים לרדוף לתוך הסבך אחרי המשמעות והאמת, אחרי הסבר הגיוני כלשהו למעשה זוועה בלתי הגיוני בעליל, וגם אם הוא לא תמיד קל, הוא פשוט נהדר ואתם צריכים לקרוא אותו. עכשיו. רצוי אתמול. ואז להצטרף לקבוצת הדיונים עליו בפייסבוק כי קורים שם דברים ממש מעניינים! כל אחד ואחת מן הקוראים מביעים רגשות שונים ומפרשים את הספר מזוויות שונות לגמרי, וזה פשוט מרתק.

בספר כזה שתר אחר משמעויות ומותיר אותנו אם הרבה דברים לא ברורים ולא מובנים, לבחירת המילים יש חשיבות גדולה, והתרגום הנפלא מעביר היטב את תחושת הערפול, את חשכת היער, את הקור השלג ואת הנוקשות הבלתי מתפשרת של החיים, וגם המוות, על ההר.

לעמוד הספר

לרשומות נוספות בבלוג

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות