הז'אנרים
כל הז'אנרים
ציפורי שיר, האח הגדול וביקורת חברתית: על ''משחקי הרעב'' לקראת הפריקוול החדש!
17/05/2020 15:13


רגע לפני שיוצא הפריקוול המדובר "על נחשים וציפורי שיר", בואו ניזכר שניה מה היה לנו שם ב"משחקי הרעב".

מדובר באחד הספרים הכי אהובים עליי בכל העולם. אני קוראת אותו כשאני מרגישה שהעולם מעיק עליי, אני קוראת אותו כשבא לי להשתחרר ממחסום קריאה, אני קוראת אותו כשאני חולה במעברי העונות, כשאני עייפה וצריכה להישאר ערה בהמתנה למשהו, אני קוראת אותו כשאני מרגישה שאני צריכה שוב.

חלקית אני מאשימה בזה את המתרגמת. נראה כי יעל אכמון נטלה לעצמה משימה לתרגם את כל הספרים שאני הכי אוהבת. התרגום כל כך נפלא, המקצועיות של יעל אכמון מנגישה את הטקסט לקוראים בטבעיות בלתי מתאמצת, מקרבת את העלילה למציאות שלנו עד כדי כך שאפשר כמעט לראות אותה מתרחשת מחוץ לחלון – אף על פי שמדובר בדיסטופיה עתידנית המתרחשת בעולם מאוד מאוד אמריקאי.


אז למה אני כל כך אוהבת את "משחקי הרעב" ?


אציין בראש ובראשונה את השטף של הנרטיב דרך עיניה של הגיבורה בגוף ראשון הווה חובר אל השפה עצמה ויחדיו הם מפתלים את הקוראים עמוק אל תוך העלילה, כובלים אותו באופן שמאוד מקשה להפסיק את הקריאה, בפעם העשרים כמו בפעם הראשונה – ואני עברתי את הפעם העשרים מזמן.


קטניס היא גיבורה פשוט מצוינת בעיניי. סוזן קולינס מאפיינת את הגיבורה הנשית שלה בתכונות שבמשך הרבה מאוד זמן שויכו באופן סטריאוטיפי לגיבורים גברים – ריחוק רגשי על גבול האטימות, מסתורין, קשיחות. זה הרגיש כמו עוד צעד אחד קדימה בדרך לייצוג שוויוני של נשים בתרבות ובמדיה, שכן לא חסרות במציאות נשים קשוחות מאוד כמו שלא חסרים גברים רכי לב.

[ג'ניפר לורנס בתפקיד קטניס אוורדין, מתוך הסרט]

בקריאה הראשונה הרגשתי שטרם נתקלתי בגיבורה כזו, והחידוש מצא חן בעיניי מאוד. התכונות הללו של קטניס היו בעלות יתרונות רבים אבל גם העניקו לה חסרונות בשפע, יוצרים גיבורה אמינה מאוד ובלתי נשכחת. אחרי קולינס צצו הרבה מאוד גיבורות מהסוג הזה, שהראו שוב שאפשר להציג נשים עם מגוון של תכונות, בתפקידים לא סטריאוטיפיים. יש לומר גם כי הקריאה שלי ב"משחקי הרעב" קרתה מיד אחרי שסיימתי לקרוא את "דמדומים", וההשוואה בין הגיבורות כמודלים נשיים הייתה כמו לגימת מים חיים אחרי שהלכתי לאיבוד במדבר. אין מה להשוות בכלל בין נערה שאוכלת סרטים חצי ספר על זה שהיא תגיע לגיל תשע עשרה לפני בן הזוג שלה (ה א י מ ה !) לבין נערה שהופכת בעל כרחה לסמל המרד.

[קריסטן סטיוארט בתפקיד בלה סוואן מסרטי "דמדומים". איפה היא ואיפה קטניס]


מצאתי את תיאורי הרגשות של קטניס שכמו מדברת אל הקוראים כמו בזמן ההתרחשות, מאוד אותנטיים ונוגעים ללב, כתובים בהמון פשטות ונטול יומרות. קולינס מצליחה בכמה מילים בודדות לפרוט על המיתרים הנכונים שמשחררים מפל של רגשות. הכותבת מציירת תמונה חיה וחדה וברורה מאוד של השדים בראשה של קטניס, הסיוטים שלה, הפחדים שלה. זוהי אחת ממעלותיה הגדולות של קולינס כסופרת, והיא עושה זאת גם בספרים אחרים פרי עטה.

ספריה של קולינס מותחים ביקורת קטלנית על המציאות שלנו: מן ההשוואה בין תרבות הריאליטי והקוליסיאום של רומא, דרך תרבות הצריכה ועד למיתוס היופי, קולינס שולחת את חצי הביקורת החברתית שלה לכל מקום.

למדינה הדיסטופית העתידנית שלה, שבכדי לשמר את השלטון שולחת נערים ונערות למות בתכנית ריאליטי מחרידה, קוראים "פאנם". כן, מהביטוי "פאנם אט קירקסס", לחם ושעשועים – ביקורת חריפה על השלטון ש"מרדים" את האזרחים בעזרת בידור זול, ועל האזרחים שמסתפקים בהם במקום לדרוש צדק.

יתירה מזאת מדובר בעולם שבו המחוז הראשי, הקפיטול, מעביד את אנשי המחוזות האחרים שמספקים לו את חומרי הגלם המאפשרים לו לחיות חיי מותרות ברמה גבוהה מאוד. הקפיטול השבע נהנה מהמותרות בעודו מדכא ביד רמה את המחוזות האחרים.

הרבה האלימות המוצגת ב"משחקי הרעב" היא לא, כמו שרבים חוששים כל כך, אלימות לשם אלימות. היא לא שם כדי שנהנה ממנה (טוב נו, לא לגמרי בכל אופן), והיא משרתת את אחד המסרים החשובים של הספר – התנגדות נחרצת לתרבות הריאליטי. ההשוואה בין תרבות הריאליטי לקוליסיאום הרומי היא גאונית בעיניי. אנחנו נוטים לדבר על ההיסטוריה כעל דבר שחלף, תקופות שפסו מן העולם, נוטים לטפוח לעצמנו כחברה על השכם, להראות לעצמנו כמה התקדמנו מאז ימי תרבות יוון ורומא, מימי הביניים, מן המאה ה-19, כמה אנחנו שונים מהאנשים החשוכים והאכזריים שחיו אז שלא נתנו זכויות לנשים והחזיקו בעבדים. קולינס שומטת את הקרקע מתחת להנחות הללו ושואלת: האומנם? היא מציעה שיש יסוד אכזרי ששזור כחוט השני בתרבות שלנו לאורך התקופות השונות, יצר הרג ואלימות, שכלל לא בטוח שניתן לרסנו.


אחד הקטעים הכי נפלאים בעיניי בספר הוא התהיות של קטניס על אורח החיים בקפיטול, שמציבים לנו מראה מאוד לא נעימה מול העיניים. כדי שקטניס תהיה פופולארית ותקבל מימון בזירה שיסייע לה לשרוד, על המפיקים לגרום לה להתאים לאידיאל היופי של הקפיטול – היינו רזה אבל עתירת שדיים, חלקה משיער, נטולת פגמים וצלקות. קטניס היא הדמות הראשונה שנתקלתי בה בתרבות הפופולארית שמדברת על כמה שזה אידיוטי במקום ליהנות מהזוהר. היא מתמרמרת אפילו על אי הצדק בדרישה מנשים להסיר שיער, ומרגישה חשופה ולא בטוחה בעצמה ללא שערות על הרגליים. היא מדברת על עודף משקל וזיקנה כעל סמלי סטטוס במחוז 12, מושא לקנאה שאין צורך להתבייש בו או להסתירו. ושוב, איפה היא ואיפה הגיבורה של "דמדומים" שמתפלשת בעיסוק במראה חיצוני?


הרבה ביקורות נכתבו בגנותה של קולינס בגלל שהרעיון כביכול לא מקורי. אבל נו, באמת: אם נחטט עמוק עמוק נגלה שיש מספר מוגבל מאוד של רעיונות שממוחזרים בדרכים שונות בתקופות שונות, וכל יוצר הופך אותן למשהו אחר. נכון, היה סרט יפני בשם "באטל רויאל" עם רעיון מאוד דומה, שבא למחות כנגד האלימות בבתי הספר – אבל הוא בקושי נגע במיתוס היופי, בתכניות הריאליטי ובוודאי לא ערך השווה ברורה כל כך ליוון ורומא. אז לפני שקופצים בביקורת מתלהמת על כמה משחקי הרעב "לא מקורי", נא לגגל את המילים "מקורות השראה" ולקרוא בתשומת לב את התוצאות.

ואם כבר מדברים על מקורות השראה, אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בספר בכל פעם מחדש הוא הקשר של הספר לדיסטופיה המצמררת של ג'ורג' אורוול, אלף תשע מאות שמונים וארבע, שבציניות מקפיאת דם העניקה לתכנית הריאליטי "האח הגדול" את שמה.

באחת הסצינות החזקות בספרו של אורוול מסתכנים הנאהבים וינסטון וג'וליה בטיול ליער:

"מתק האוויר וירק העלים הרתיעו אותו. כבר בהליכה מהתחנה נסכה בו שמש מאי תחושה שהוא מלוכלך וקמֵל, יצור של פְּנים, שאבק הפיח הלונדוני ממלא את נקבוביות עורו... הם הגיעו אל העץ הנפול שהיא הזכירה... הוא מצא שהם בקרחת יער טבעית, גבעה קטנטנה מכוסה דשא ומוקפת עצים צעירים גבוהים שסגרו עליה מכל הכיוונים."

החושניות של הטבע כמו גם תחושת הביטחון שהיא נוסכת בהם בהיותם מבודדים, רחוקים מכל אדם, משפיעה מהר מאוד על השניים והם מממשים את אהבתם, משוחררים וחופשיים מחוקיו של האח הגדול, וגם הם, כמו קטניס, זוכים לביקור סמלי של ציפור המסמלת את החופש:

"קיכלי נחת על ענף, פחות מחמישה מטרים מהם, כמעט בגובה פניהם... היא הייתה בשמש והם בצל. היא פרשה כנפיים, השיבה אותן למקומן בקפידה, הרכינה ראש לרגע, כמו קידה לכבוד השמש, ואז התחילה לשגר לאוויר שירה גועשת. בדממת אחר הצהריים עוצמת הקול הייתה מפתיעה. וינסטון וג׳וליה נאחזו זה בזה, מוקסמים. הניגון נמשך עוד ועוד, דקה אחר דקה, בשינויים מדהימים, ולא חזר על עצמו אף פעם, כמעט כאילו הציפור מפגינה במכוון את מיומנותה הגבוהה. לרגעים נעצרה לכמה שניות, פרשה את כנפיה ושוב קיפלה אותן, ואז שוב ניפחה את חזהּ הברוד ופרצה בשיר... כששבו והרחיקו את פניהם זה מזה, שניהם נאנחו עמוקות. הציפור נבהלה וברחה במשק כנפיים."

אהבתם של וינסטון וג'וליה היא מרד נגד האח הגדול. מרד שנכשל, שנידון לכישלון עוד לפני שהתחיל, מכיוון שהאח הגדול נמצא בכל מקום, צופה בהם גם בחיק הטבע – גם בתוך הראש שלהם עצמם. בני האדם לעולם לא יוכלו להיות חופשיים כמו הציפורים, ואין מנוס מהסוף המזעזע של הרומן המתבטא בשיר המורבידי:

"תַּחַת עֵץ הָעַרְמוֹנִים,
מָכַרְתִּי אוֹתְךָ וְאַתָּה אוֹתִי:
הֵם שָׁם, וְאָנוּ פֹּה טְמוּנִים
תַּחַת עֵץ הָעַרְמוֹנִים."

ב"משחקי הרעב", היער הוא מפלטם של קטניס ושל ידידה הקרוב גייל. העורבני החקיין שהופך לנס המרד הוא ציפור ייחודית המסמלת את ניצחון הטבע על אכזריותו של הקפיטול, המקום היחיד שבו בני האדם יכולים להיות חופשיים:

"פתאום אני מזהה אותה. זה עורבני־חקיין.אלה ציפורים מצחיקות, ומעין סטירה בפרצופו של הקפיטול. במהלך ההתקוממות הרביע הקפיטול אוסף של בעלי חיים מהונדסים גנטית ככלי נשק... אלה היו ציפורים מתבייתות, כולן זכרים, ששוחררו באזורים שהיה ידוע שאויבי הקפיטול מסתתרים בהם... רק לאחר זמן־מה קלטו האנשים מה קורה במחוזות וכיצד דולפות שיחות פרטיות... והציפורים ננטשו למות בטבע. אבל הן לא מתו. העורבנים־מלשנים הזכרים הזדווגו עם נקבות של ציפורי חקיינית ויצרו מין חדש שהיה מסוגל לחקות הן שריקות ציפורים והן נעימות אנושיות... יש משהו מנחם בציפור הקטנה הזאת... אני מצמידה את הסיכה לחולצה, ועם הבד הירוק הכהה המשמש לה כרקע, אני יכולה כמעט לדמיין אותה מעופפת בין העצים."

[עורבני חקיין, סמל המרד ב"משחקי הרעב"

]

אלא שזה לא באמת המצב.

העורבני החקיין של קטניס מנוצל עד תום והופך לכלי משחק פוליטי בידיהם של בעלי אינטרסים שמעוניינים להפיל את "האח הגדול" על מנת להפוך אליו בעצמם (מי אמר טבעת העוצמה ב"שר הטבעות" ולא קיבל?). ולא רק זאת: העורבני החקיין הופך למוצר צריכה, לקישוט זמני, לשיגעון חולף, לבידור זול, כמו כל דבר בקפיטול.
על מנת לערער את הגיבורה פעם אחר פעם מוכיח לה הנבל מעבר לכל ספק כי הוא יודע על הגיחות שלה אל היער, נוטל ממנה את המפלט הבטוח היחיד שהיה לה. גם ב"משחקי הרעב" כמו בדיסטופיה של אורוול מתבטא מצבם של בני האדם בשיר מורבידי המזכיר מאוד את השיר מ"אלף תשע מאות שמונים וארבע", שיר בשם "עץ התלייה" (המופיע בסרט על פי "משחקי הרעב" בביצוע נפלא של ג'ניפר לורנס):

"אמרי לי, האם
תבואי אל העץ?
חבל כמחרוזת על צווארך עולץ.
דברים משונים קרו כאן,
לא יהיה משונה לראות
אותנו נפגשים ליד עץ התלייה בחצות."

ההתכתבות של קולינס עם אורוול, בייחוד עם סצינה שבה האוהבים יוצאים לטבע, מדגישה את הביקורת האקולוגית של קולינס על תרבות הצריכה ההרסנית והבזבזנית שלנו, על הויתור שלנו מרצון על פרי עץ הדעת, על היכולת לבקר, לשאול שאלות ולחשוב לעומק תמורת לחם ושעשועים, על ההעדפה להתפלש בריאליטי זול ולמלא את ראשינו בתרבות פופולארית מאשר להישיר מבט אל המציאות ולראות את הנזק האדיר שגורמת תרבות הצריכה לכדור הארץ ולמדינות שונות בעולם.

בסופו של דבר, "משחקי הרעב" הוא ספר על בחירה, ואולי ההתכתבות שלו לאלף תשע מאות שמונים וארבע באה להזכיר לנו לבחור לעשות את הדבר הנכון, כל עוד אנחנו חופשיים לעשות כן. ההצלחה הגדולה של האח הגדול בספרו של אורוול נובעת מיכולתו להיכנס לראשם של בני האדם. קולינס קוראת לנו לא להכניס אותו לשם מרצון, תמורת לחם ושעשועים.

מובן מאליו שהסדרה לא חפה מבעיות: הנבל הראשי של העלילה לא משכנע בעליל, הוא לא הצליח לקנות לעצמו מקום של כבוד בין וולדמורט (שגם עליו כנבל לא חסרה לי ביקורת) וסאורון. בספר האחרון בעיקר, דומה כי הכותבת מפגינה חוסר יכולת או רצון לעמוד בציפיות של העלילה שנעשית יותר ויותר מורכבת. היא נמנעת פעם אחר פעם מ"ללכלך" את גיבורת הספר בפוליטיקה, כאילו חוששת שמא תשעמם את קוראיה בתיאורי תככים ומהלכים פוליטיים – אבל זה הכי בדיוק מה שבאנו לקרוא, לא? קולינס מפילה את הגיבורה פצועה ומורדמת פעם אחר פעם ומניחה ל עלילת הספר להתרחש סביבה בעודה שקועה בשינה ומתעוררת בדיוק בזמן להיכנס לתוך קטע האקשן הבא.\

[קטניס במרפאה, מתוך סדרת הסרטים]

ביקורת נוספת מוצדקת מאוד קשורה לא רק לספר אלא גם לעיבודו לקולנוע. בהופכו לסרט עטור תקציב וכוכבים הוליוודיים (מצטערת, ג'ניפר לורנס וסאם קלאפלין, אני אישית מתה עליכם אבל הביקורת הזו חייבת להיכתב!!), "משחקי הרעב" נהיה חלק מהתרבות שהוא יוצא נגדה בחריפות עזה כל כך. כך מדגימה התרבות היטב את דבריו של ג'ורג' מרטין ב"שיר של אש ושל קרח" – בחיים המפלצות תמיד מנצחות, ומפלצת-התרבות שלנו מסוגלת לבלוע ולהכיל בתוכה גם את הביקורת הזו, להפוך אותה לחלק ממנה.

[מרצ'נדייז, מקור]


בשורה התחתונה, בהחלט הייתי שמחה לראות את הספר הזה הופך לקלאסיקה מודרנית. אני מוצאת את עצמי חוזרת אליו פעם אחר פעם בשביל הכוונה או נחמה או פשוט כי לקרוא על הצרות של קטניס גורם לבעיותיי שלי להיראות מינוריות כל כך...


משחקי הרעב יכול להיות מנוף נהדר לשיח על צדק חברתי, חלוקת משאבים הוגנת, צרכנות נבונה, קפיטליזם חזירי וניצול, על מיתוס היופי ועל נזקיה של תרבות הריאליטי.


אה, וחוץ מזה הוא סוחף ונפלא ומרגש בטירוף והוא פשוט כיף אדיר. מומלץ ביותר.

תרגום: יעל אכמון
הוצאת כנרת

הציטוטים מתוך אלף תשע מאות שמונים וארבע מתרגום ארז וולק בהוצאת עם עובד. 

לעמוד הספר
לרשומות נוספות בבלוג

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות