הז'אנרים
כל הז'אנרים
לחוות את זה, לדבר על זה, לחגוג את זה
19/12/2017 00:07

*מוקדש מכל הלב לנשיא ארה"ב.

**אזהרה: תוכן בוטה ושפה שאינה הולמת עלמה בשום אופן

"איך להיות אישה" מאת קטלין מוראן הוא אוטוביוגרפיה מרתקת, שנונה וכתובה כמו ספר עלילה.

הדבר הראשון שהכה בי כשקראתי את הספר לראשונה הוא היעדר הפחד המוחלט של המחברת. היא נראתה לי חסינת אש לחלוטין – הולכת בין כדורי הביקורת ששורקים סביבה, והם לא מזיזים לה את קצה השפיץ.

זה ספר שמסיר את כל ההגנות, שרוקד בעירום בדשא המכוסח היטב של פרבר האנגלי מנומנם לנגד עיניה המשתאות של פטוניה דארסלי בדרך פריווט מס' 4.

היא לא מפחדת להיחשף בדברים שהם לא רק אינטימיים אלא פשוט Shit out weird, כמו הפנטזיות המיניות שלה בתור נערה - שאיכשהו כללו , כנראה את אסלן מנרניה, מה שנראה עוד יותר מוזר לנוכח העובדה שהיו שם בחורים חמודים כמו הנסיך כספיאן, מצורפת בזאת תמונה להמחשה: 

 

אבל היי! כל אחת וטעמה היא, אני לא שופטת. וגם היא לא. וזה מה שיפה בספר הזה.

כפי שמוראן לא חוששת להיחשף בפני קוראיה היא גם לא חוששת להיות מצחיקה וגסת רוח – אבל על רמה. ההומור שלה שנון, בריטי ומתוחכם. היא מערבבת עשרות עולמות תוכן שונים כדי לדבר על מיניות – גיאוגרפיה, היסטוריה, פוליטיקה, מדעים מדויקים, במיטה של קטלין מוראן הכל הולך, וזה כל כך נהדר.

היא מפזרת יופמיזמים כמו אבקת פיות בפרקים הרלוונטיים ועושה את זה בכזו טבעיות שממש אפשר להרגיש כאילו הכרת אותה כל חייך.

הספר הזה הוא מסיבת קולג' אחת גדולה שמתרחשת בתוך הראש שלך מרגע שפתחת אותו ועד לרגע שסגרת אותו. יש בו קצת מהכל – מוסיקה בסלון, סלבריטאים בכל פינה, מזמוזים ואף יותר מזה בחדרים למעלה, השתכשכות בבגדי ים או אף למטה מזה בבריכה בחצר וגם, בואו נודה בזה, כולנו עשינו את זה פעם במסיבה: שיחות עומק בחניון של הבית או במרפסת.

כן, אני מסכימה עם לא מעט מן הביקורת הפמיניסטית עליה. יש לה כמה עמדות שנויות במחלוקת, למשל פרק שלם שמתרחש במועדון חשפנות וצובע אותו בצבעים עליזים. ההתבטאויות שלה לעתים מזומנות רחוקות מלהיות פוליטיקלי קורקט בכל נוגע למגדרים שונים, ומבחינתה כפי הנראה יש רק שניים.

עם זאת, אני לא ממהרת להצליף בה ובטקסט שלה. בסופו של יום, קטלין מוראן מספרת את עצמה, את חייה.

היא מעניקה קול לילדה המשונה שהיא הייתה, למתבגרת השמנה שהתקשתה למצוא לגיטימציה למיניות שלה, לעלמה הצעירה שהייתה כשעשתה את צעדיה הראשונים בעולם העבודה וגילתה שאנשים מתעניינים יותר באורך החצאית ומספר הפרטנרים שבילתה איתם מאשר בדברים שהיא כותבת או אומרת.

צר לי להחזיר אתכם לשיעורי הספרות בתיכון לרגע, ואם עוררתי במישהו טראומות היסטריות מהמורה זיוה מ-יב' 3 אני מתנצלת מעומק הלב, אבל אני לא יכולה שלא להצביע על אחד האלמנטים הספרותיים האהובים עליי שמוראן משתמשת בו שוב ושוב ושוב כאילו היה הויברטור האהוב עליה: הזרה.

היא מפגיזה את כל הנורמות האזוטריות שמי שנולדה כנקבה גדלה לתוכן בתותחי ההומור הבריטי השנון והפרוע שלה ומראה לויקטור שקלובסקי ולפורמליזם שלו מאיפה מחזירים לאבן את אבניותה: היא לוקחת את הדברים שהם די מובנים מאליהם שברור לכולם שנשים עושות כי "ככה זה" ומושכת מתחתם את השטיח המסוגנן.

הנה למשל דוגמה מדבריה על הורדת שיער: "אנחנו לא עושות את כל זה כדי להיראות סקסיות בטירוף, או יפות שבא למוּת, או מוכנות לקראת יום צילומים בעירום על החוף. זה לא כדי שניראה כמו דוגמניות. זה לא כדי להיות כמו פמלה אנדרסון. זה סתם כדי להיראות רגילות. שיהיו לנו רגליים רגילות, פנים רגילות"

תאכלס.

בסופו של דבר עם כל החסרונות שלה היא מביעה כמיהה לשיח פתוח יותר ובטוח יותר בנוגע למיניות ומגדר. היא מייחלת לכך שהילדות שלנו יקבלו יותר כלים להתמודד עם העולם ועם היחס החברתי למיניות שלהן – ובה בעת כמהה לשנות את השיח הזה מיסודו.

כמוה, הכתיבה שלה מצליחה להיות גם ריאליסטית ומפוכחת וגם קורעת מצחוק ומלאה דמיון ויצירתיות, שחוגגת את החיים.

אולי זו רק האנגלופילית שבי  – אבל קרוב לוודאי שגם אתם תתאהבו בה.

ושאפו למתרגמת שהנגישה את הטקסט לעברית חרף העובדה שהשפה האנגלית ככל הנראה עשירה הרבה יותר במילים מלוכלכות שמוראן משתמשת בהן ביצירתיות רבה.

אם את בקהל אשמח לדעת מה חשבת על הטקסט שתרגמת ואילו אתגרים נוספים הוא הציב. 

לרכישת הספר

להמלצות נוספות בבלוג

 

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות