הז'אנרים
כל הז'אנרים
בין שיבה והמילטון: על יצירה מחדש של נרטיב היסטורי
09/05/2017 17:58

הספר "שיבה" (במקור: Homegoing) מאת יא ג'סי, ריתק אותי כבר מהתקציר, כיוון שאת התקופה הזו שבין המאות ה-18 וה-20 באנגליה אני מכירה די טוב; אחרי הכל, גדלתי על אוסטן וטולקין, וחקרתי באונ' את התקופה הויקטוריאנית.


אבל מה קרה בגאנה בשנים הללו? מה קרה לעבדים ולצאצאיהם בארה"ב? מושגי התקופה מעורפלים אצלי הרבה יותר מאשר מה שהתחולל באנגליה. הנרטיב מטושטש הרבה יותר, ויא ג'סי גרמה לי להבין זאת בחדות מבהילה, אבל גם סייעה בידי להתחיל לגשר על הפער, וכפי שעולה מספרה – חשוב מאוד לגשר על הפערים בנרטיב. "דע מאין באת ולאן אתה הולך" נראה כמו המוטו של הספר הזה, שממשיך להעסיק את מחשבותיי גם כעת, למרות שסיימתי לקרוא בו מזמן.


מצודת קייפ קוסט - שם הכל התחיל


הסיפור הוא על עץ משפחה שענפיו התפצלו לשניים במהלך שריפה גדולה: אסי ואפייה, אחיות למחצה שאינן יודעות זו על זו, שכל אחת מהן הושלכה אל עבר גורל שונה בתכלית. מכאן עוקב הספר אחרי בני המשפחה בתקופות שונות, באפריקה ובארה"ב, מוטיבים של מים, אש, חירות ומוות רודפים את סיפוריהם כרוחות רפאים של העבר.


הספר הזה הסיע אותי דרך קשת כזו של רגשות שנותרתי הלומה ימים רבים לאחר מכן. קטע מסוים אחד עדיין מסוגל לשלוח אותי להתקפל בבכי מתחת לשולחן, ממש כמו שעשיתי ברכבת כשקראתי אותו. זה רומן מרהיב, מסחרר ביופיו ובכאב שבו, בעושר האדיר של הסיפורים והפרטים שבו. לאורך הקריאה לא הפסיקו להתנגן לי בראש שירים מתוך המחזמר "המילטון", וכעת כשאני מתיישבת לכתוב על "שיבה" של יא ג'סי אני מבינה לאט לאט מדוע.


"המילטון" הוא מחזמר (מבריק, נהדר ומרהיב עין – רוצו לראות!) שכתב לין-מנואל מירנדה (האחראי גם על המוזיקה לסרט המצויר "מואנה"), ועוסק בחייו ומותו של אלכסנדר המילטון, אחד מאבות האומה האמריקאית.

המילטון


המחזמר כתוב כולו בסגנון ראפ, היפהופ וR&B, ואבות האומה האמריקאים מגולמים על ידי קאסט מגוון – מירנדה בחר ללהק אנשים שאינם לבנים לגלם דמויות כמו וושינגטון וג'פרסון, והוא עצמו משחק את דמותו ההיסטורית של אלכסנדר המילטון. המחזה נחל הצלחה כבירה, קנה לו מעריצים שרופים ברחבי העולם (היי, שלום, נעים מאוד, מה נשמע). המחזמר אפילו כיכב במרכזה של סערה ציבורית, כאשר הצוות השחקנים פנה אל סגן נשיא ארה"ב מייק פנס. סגן הנשיא הגיע לצפות במחזה זמן קצר לאחר הבחירות האחרונות לנשיאות, וצוות השחקנים פנה אליו בדברים מן הבמה כשהם מביעים את חששם מהתנהלות המשטר החדש.

לא מאוד קשה לראות את קווי הדמיון בין שתי היצירות: שתיהן עוסקות בשוויון בין בני אדם, בבחירות של האדם לעומת נסיבות חייו, בחופש לעומת כבלים וביכולתו של האדם לבנות את עצמו מחדש, לקחת בידיים את הגורל חרף אותן נסיבות. ברשומה זו ברצוני להתייחס לקשר הזה בין המילטון של לין מנואל מירנדה ו"שיבה" של יא ג'סי, שעוסקים בהיסטוריה ובנרטיבים, בחופש ובבחירה מול גורל, ולכותביהם אין שום בעיה לכופף כמה חוקים ולהגמיש את המסגרת של הסיפור במידת הצורך. "המילטון" ו"שיבה" משחקים עם המוסכמות ומציעים דרך שונה להסתכל על הנרטיב של הסיפור לא רק בצורה אלא גם בתוכן, ושתיהן עוסקות בנרטיב ההיסטורי המוכר בצורה לא שגרתית.


יא ג'סי מחברת "שיבה" (קרדיט לתמונה: Livemint) ולין מנואל מירנדה מגלם את המילטון


ב"המילטון" מאתגר לין מנואל מירנדה לא מעט מוסכמות של התיאטרון; הליהוק של שחקנים וזמרים כהי עור בתור אבות האומה קורא תיגר על הצורך ללהק שחקנים לבנים רק לשם "השעיית הספק" והדיוק ההיסטורי. לצורך העניין, נזכיר את המהומה שקמה כשהשחקנית הבריטית נומה דומזווני נבחרה לגלם את הרמיוני גריינג'ר במחזה "הארי פוטר והילד המקולל", יצירה בדיונית לגמרי. גם הבחירה לספר את קורות חייו של אלכסנדר המילטון בעזרת סגנונות מוזיקה המאפיינים את תרבות המיעוטים בארה"ב, מהווה דרך חתרנית לדבר על ההיסטוריה האמריקאית.


נומה דומזווני מגלמת את הרמיוני גריינג'ר במחזה "הארי פוטר והילד המקולל"


המשחק של "המילטון" עם המוסכמות ועם גבולות הז'אנר מזכיר לא מעט את המעשה הספרותי של "שיבה" – רומן בו כל פרק מסוגל לעמוד כסיפור בפני עצמו. המשחק של ג'סי עם הצורה של הרומן מעוררת פליאה, סקרנות והתרגשות, והתוצאה היא ספר ששואב את הקוראים לתוך העולם שלו שוב ושוב ושוב.


במה שנראה כמו התכתבות עם "אורלנדו" של וירג'יניה וולף, הפרקים של "שיבה" פורשים את חייהם של כל אחד מבני המשפחה דרך התרחשויות, פיסות זיכרון, ואפילו ימים ספורים בחייהן של הדמויות. הנרטיב שלה בלתי שגרתי, מפסיק סיפורים וממשיך אותם דרך אחרים, מנתב את עצמו בין פרקים ויבשות, בא והולך כרצונו. הקוראים מוצאים את עצמם קרואים בין הרצון להמשיך את הסיפור ולדעת מה קורה הלאה לבין הרצון להישאר עם דמות אחת, להכיר אותה יותר לעומק, לצחוק ולבכות איתה. דרך המעבר בין הדמויות בלי לוותר על העומק של כל אחת מהן מצליחה ג'סי לספר בסיפור שלה את ההיסטוריה המודחקת והמושתקת של העבדות ושל אפריקה באופן שבו היא מעולם לא סופרה בעבר, באוזני חלקים גדולים מהעולם המערבי לפחות.


ב"המילטון" חלק גדול מן הדמויות מונעות על ידי הרצון להיכנס להיסטוריה, שיזכרו אותן, להשאיר מורשת שבניהם ובנותיהם יישאו הלאה. זה חלק שטבוע עמוק בזהות שלהן. מתחים וקונפליקטים בין הדמויות נובעים לא פעם על הרקע הזה בדיוק, בעקבות הגישות השונות שלהן לגבי איך לעשות היסטוריה: אהרון בר מאמין שצריך להמתין לשעת כושר (Wait for it, wait for it), אלכסנדר המילטון מאמין שצריך לפעול ולתפוס את ההזדמנות גם אם פירוש הדבר לנהוג בפזיזות, ואילו ג'ורג' וושינגטון מאמין ש"אין לך שליטה על מי יחיה, מי ימות ומי יספר את הסיפור". יש לא מעט ביקורת על הרצון של הדמויות להיכנס להיסטוריה בכל מחיר, זהו "הפגם הטרגי" של לא מעט מהן, והרבה טעויות נעשות בדרך בעקבות הרצון להיכנס להיסטוריה, להיות חלק מהנרטיב.


אהרון בר מ"המילטון" - מוכן לחכות כדי להיכנס להיסטוריה


ב"שיבה" לא מעט מהדמויות מונעות מהרצון לחשוף את הסיפור של העבר שלהן, מחפשות בו תשובות לשאלות הבוערות בהן בהווה, פתרונות לאופן בו הן יכולות לשפר את העתיד. ההתפצלות של האחיות בתחילת הסיפור היא אקט אלים שבמהלכו אובד לדמויות חלק מהותי מהסיפור, והכמיהה להשיב את אותה "חתיכה חסרה" שזורה בכל אחד מהסיפורים של הדמויות השונות, בין אם בחלומות חוזרים, מחשבות מטרידות, צלקות, פחדים או אפילו התקפי טירוף. אובדן החלק הזה נוגע בלב ליבה של הטראומה, ויש תחושה שמציאתו ואימוצו מחדש יוכלו להתחיל את תהליך ההחלמה. וכן, ההתכתבות או המחווה לספריה של טוני מוריסון ניכרת היטב בכתיבה של יא ג'סי. היא מודעת היטב לעובדה שהיא חלק מנרטיב מתמשך ולכן לא ממציאה את הגלגל אלא מוסיפה אליו חידושים פואטיים ויפהפיים משלה.


העיבוד הקולנועי של "חמדת" מאת טוני מוריסון


בשתי היצירות נוצר קשר בין היותו של האדם חופשי לבין יכולתו לספר את הסיפור של עצמו, לכתוב את הנרטיב ולא לתת לנסיבות להכתיב את הגורל. ב"המילטון" מדברת אלייזה על לצאת ולהיכנס לנרטיב כרצונך בשיר Burn ולאחר מכן בשיר הסיום, ואילו ב"שיבה" נראה שהמרדף אחר קצה החוט האבוד, ההיסטוריה האבודה, הסיפור של המשפחה ב"שיבה" מהדהד את הרצון של הדמויות לחופש אמיתי.


"המילטון" ו"שיבה"מבליטים במכוון את הקולות המושתקים שהודחקו לקרן זווית אורך ההיסטוריה, ממש עד התקופה האחרונה - הקולות של הנשים. לין מנואל מירנדה הופך בעט הקסמים שלו את אנג'ליקה ואלייזה (ופגי!) סקיילר לדמויות משמעותיות ומעניינות המשפיעות על הסיפור. הבחירות שלהן קריטיות לא פחות מהבחירות של הגברים, הקול שלהן נשמע צלול וחזק על הבמה, גם אם הוא לא בדיוק מהדהד בספרי ההיסטוריה. גם יא ג'סי משמיעה את קולותיהן של הנשים, צלולים, רמים וחזקים ממש כמו קולותיהן של אלייזה ואנג'ליקה ב"המילטון".


האחיות סקיילר מ"המילטון"


שתי היצירות הללו מספרות סיפור קשה ועצוב ומדכא ונפלא ויודעות לפרוט על מיתרי הרגש אגב יצירה מחדש של הנרטיב ההיסטורי ואני ממליצה על שתיהן בחום, ביחד או לחוד. 

יש לציין כי התרגום היה מלאכה מאתגרת ביותר, ושי סנדיק - שהגישה שלו הופכת את מלאכת התרגום לאמנות בפני עצמה, עשה כאן עבודה מדהימה. הטקסט של יא ג'סי זורם דרך המילים שבחר כמו נהר עשוי משי, נושא את קוראיו היטב דרך כל הפיתולים של העלילה ולא פוסח על אף משמעות בדרך. 

לעמוד הספר

רשומות נוספות בבלוג

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות