הז'אנרים
כל הז'אנרים
ואז אומת האש תקפה: על ''המורשת הנסתרת'' מאת אילונה אנדרוז
01/09/2020 12:45

בפעם האחרונה שכתבתי כאן על ספר מז'אנר הרומנטיקה, זה היה כדי לבדוק על מה המהומה (וגם כי זה היה ספר בתרגום של יעל אכמון).

גיליתי שאני מבינה מה מושך בז'אנר הזה, אם כי הקסם שבו לא פעל את פעולתו עליי מעולם - ואי אפשר לומר שלא ניסיתי! אני נמצאת בעמדה שמאפשרת לי להציץ בספר ז'אנרי מפעם לפעם, לפתוח, לחקור, לבדוק. אולי הסיפור ימשוך אותי הפעם? אולי התימות שעולות ממנו הן כאלה שיעניינו אותי?אולי הדמויות יהיו מושכות ולא רק במובן הפיזי של המילה?

לצערי לא מצאתי ספר כזה. תמיד הרגשתי כמו צופה מבחוץ, שרואה כמה כולם נהנים מספרותה רומנטיקה, שהיא באמת ז'אנר כיפי ואסקפיזטי ומהנה מאוד, אבל לא הצלחתי מעולם לקחת חלק פעיל בהנאה ממנה.

עד עכשיו.

אולי זו השנה האחרונה שחטפה אותי שוב אל עולם ספרות המעריצים בזכות העיבוד של אמזון פריים לספר "בשורות טובות" שהפך אותי לקצת יותר טולרנטית כלפי ספרים שסיפור האהבה לבדו עומד במרכזם. אולי זה הספר עצמו, ששורשיו נטועים עמוק באותה ספרות מעריצים בפרט ובספרות הפנטזיה בכלל, שהפכו את הספר הזה לממתק אמיתי עבורי – זה מותחן פנטזיה בלשי לפני שהוא רומנטיקה, ואם לצטט את דורית תמיר המו"לית: "סקס זה נהדר, אבל אני פה בשביל הרומנטיקה ורומנטיקה טובה מחייבת סיפור טוב"

ובחיי שיש פה סיפור ממש ממש טוב.

[דיוויד טננט ומייקל שין ב"בשורות טובות" החזירו אותי לספרות מעריצים] 

בעולם שבו כוח הקסם מחלק אנשים למעמדות, נבדה ביילור מנהלת בחוכמה ובמשנה זהירות משרד חקירות צנוע ומשפחתי. כאשר היא מקבלת משימה מורכבת למדי – להשיב הביתה בן אצולה רב עוצמה, צעיר ומפונק בשם אדם פירס, שברח מהבית ועושה בושות למשפחתו.

המשימה הולכת ומסתבכת ככל שהיא מבינה כמה כוחות האש של אדם פירס חזקים ומסוכנים וכמה הוא בלתי מרוסן. לרוע מזלה ייתכן שיהיה עליה לשתף פעולה עם קוסם רב עוצמה וקטלני לא פחות מאדם – קונור "המשוגע" רוגן, שהרוויח את השם שלו ביושר, ושמועות מזוויעות על עברו האפל מתרוצצות בכל מקום. דעתה של נבדה לא נוחה מהסידור הזה, אבל איזו ברירה יש לה? כמו כן, בהצלחה לה להתעלם מכוח המשיכה המגנטי שקורן מרוגן המשוגע, שיש בו כמסתבר הרבה יותר מסתם עיניים חודרות ושרירי בטן מרשימים.

מה חשבתי עליו?

ובכן, אם "ארטמיס" של אנדי וויר היה מתחתן עם "תיקי דרזדן" של ג'ים בוצ'ר ו"חוט של כסף" של נעמי נוביק היה הרב בחתונה, הבן הבכור שלהם היה הספר הזה.

מודעות עצמית בשמיים, התכתבות מבעבעת מרוב שמחה עם הז'אנרים השונים ומוסכמותיהם, כתיבה חדה ושנונה, בניית עולם מרהיבה ועקבית ודמויות שעוד רגע קופצות מן הדף מרוב שיש להן אישיות משלהן, הופכים את הספר הזה לפנינה קטנה ומלהיבה של חדוות קריאה צרופה. ראיתי בדיוק מה הכותבים מנסים לעשות, אילו מניפולציות מנסים להפעיל עליי, ורצתי היישר לזרועותיהם כמו ילדה שרוצה אווירון, מוכנה ומזומנה להיקסם, להתאהב וליפול לכל המלכודות המרופדות שהם פיזרו לי, פשוט כי זה כיף לא נורמלי.

קודם כל אני מאוד אוהבת את הרעיון של היסטוריה אלטרנטיבית – סטייה קטנה וקסומה שהתרחשה בעולם שלנו וגרמה לו להתפתח באופן דומה מספיק כדי שיהיה מוכר עבורי אבל מלא קסם שיהיה מלהיב ומרגש וחדש. אני אוהבת את הרעיונות שהיא מעבירה דרך הקסם בנוגע למעמד, וכסף; בסופו של דבר, כמו בעולם שלנו, הכל מסתכם בשאיפה להשיג כוח. זה לא רעיון חדש – ספרות הפנטזיה משתעשעת איתו עוד מאז "שר הטבעות", אבל אין ספק שהספר הזה עוסק בנושא בצורה שהיא לפחות מבדרת, וגם אם היא לא ממש מעמיקה היא לפחות מעוררת מחשבה על מבנים היררכיים במציאות שלנו ועל האופן שבו אנחנו כחברה משתמשים בכוח כל הזמן, לטוב ולרע.

העלילה עצמה תפסה אותי בלאסו ומשכה אותי פנימה לתוך הסיפור לפני שהספקתי לומר "אני לא קוראת רומנטיקה". הטרופ ההו כה גברי של החוקר הפרטי שמנסה לשרוד בשוק קשה מולבש על בחורה צעירה וענייה שרק רוצה לפרנס את משפחתה בכבוד, המשימה ההרקלית שמניעה את הגיבורה להתמודד עם עוולות החברה, כמו איזה אבירה בג'ינס משופשף וחולצה מחנות יד שניה. הספר נע בין סצינות אקשן מרהיבות, סצינות רומנטיקה מבדרות וסצינות בנויות בקפידה שמציגות לאט לאט חלקים נוספים של העולם שהולך ונבנה סביב הקוראים, הכל מתוכנן ומוקפד ועובר כחלק טבעי לחלוטין מהסיפור במקום להיות מונחת עלינו בגסות מגובה של קילומטרים.

הדמויות פשוט נהדרות, מעוררות הזדהות וחשש במידה שווה, מדלגות בקלילות מעל המשוכות של נפילה לקלישאות, כאילו מי שכתבו אותן יודעים היטב שטמונה פה מלכודת, הם מצביעים לנו עליה וממשיכים הלאה בכתיבתם. נבדה ביילור היא מרדנית וחצופה במידה משביעת רצון בהחלט, מוסרית בצורה שחוזרת בכל פעם לנשוך אותה בישבן, והייתה עלולה להיות מושלמת מדי אלמלא היו לה כמה נקודות עיוורון בגודל של שלושה בניינים רבי קומות, ונטייה לאלתר תכניות מעכשיו לעכשיו במקום לחשוב קדימה. אדם פירס הוא נבל מלחיץ ומשכנע מסוג "בני הטובים" שקוראים עליהם מדי פעם בחדשות, ורוגן המשוגע הוא האיזון המושלם בין קשיחות בלתי מתפשרת לבין רכות מרשמלואית מרהיבה שיכולה להוריד פאנדום שלם על הברכיים – כל פאנדום. הוא טרופ מהלך, זה נכון, אבל אחד כיפי ממש לקריאה כי שום דבר בו לא מוגזם עד כדי גיחוך.

אי כה מבין השורות של הפנטזיה שנועדה לספק את המבט הנשי, אפשר לראות בו אדם אמיתי, בלתי חדיר בכיוון אחד, פגוע ושבור בשל הצורך להיות כוחני מהצד השני. הכימיה בינו לבין נבדה כתובה מעולה; היא צינית ומשעשעת ומרגישה כמו משחק פינג-פונג לוהט במיוחד שבמהלכו המשתתפים מאבדים את בגדיהם בהדרגה. גם כאן יש משחק עדין של יחסי כוחות שהיה גורם לג'יין אייר להרים שני אגודלים במחווה שלא הולמת ליידי מחונכת כלל ועיקר. משחק היחסים לא שווה את זה אם הוא לא מתנהל בתנאים שווים, ואילו תנאים שווים יכולים להיות להם כאשר לצד אחד יש את כל העוצמה שרק אפשר לייחל לה ולצד השני יש רק מעט יותר מאשר חושים חדים, חוכמת רחוב, תמיכה מהבית ושושלת נשית צבאית מפוארת מאחוריו? (אחד החלקים הכי אהובים עליי בספר, ברצינות).

ואם בדמויות עסקינן, וזה אולי המקום לציין את אחד הצדדים שפחות אהבתי של הסיפור: לא, כותבים יקרים, אני לא *באמת* צריכה לדעת כמה שוקלות *כל* הדמויות כבר בשלושת הפרקים הראשונים. זה באמת הדבר האחרון שמעניין אותי לגביהן. אובססיית משקל יש מספיק שם בחוץ, למה להכניס את זה ישר לאמצע האסקפיזם? לא חבל?

אבל בחזרה לשבחים, אני חשה כי מעולם לא נתקלתי בספר מז'אנר הרומנטיקה שקירב כל כך בין החלק הגיקי של הזהות שלי כנערה שהתחנכה על ברכי "שר הטבעות", לבין החלק שבי שגדל על העיבודים מלאי המלמלות והדיאלוגים השנונים של ג'יין אוסטן.

הספר הזה גרם לי לחשוב שוב על ההפרדה הזאת בין שני חלקי האישיות שלי ולתהות האם היא לא מלאכותית לגמרי. האם אין סיפורי אהבה כובשי לב וחיזור חצרני לצד הקרבות הגדולים של "שר הטבעות"? האם ג'יין אוסטן לא מזכירה את התהפוכות הפוליטיות העקובות מדם בספריה? האם אי אפשר להנות מכל העולמות ולהישאר אישיות אחת שלמה?

כמובן שכן!

ואם יש ספר כמו סדרת "המורשת הנסתרת", שיש בו את כל מה שאני אוהבת, למה לעזאזל לא לקרוא אותו שוב ושוב עד שאפילו העותק הדיגיטלי נעשה מרופט?

התחלתי עם התרגום של יעל אכמון ולכן גם אסיים איתו, כי מי עוד תתרגם את הספר המקסים הזה בצורה שתשקף בדייקנות חיננית כזו את כל השנינויות על שלל רבדיהן ותגרום לי להרגיש כאילו אני קוראת את "ההוביט", את "משחקי הרעב" ואת "מועדון גרנזי" בו זמנית?

אז קדימה, תתחילו לקרוא ובואו להתפאנגירל איתי!

לספר הראשון

לסדרה

לרשומות נוספות בבלוג:

תגובות

הוסף תגובה

תגובות סגורות לפוסט זה