הז'אנרים
כל הז'אנרים
הללויה לעולם: 30 שנה ל''בשורות טובות'' / ניל גיימן וסר טרי פראצ'ט
04/05/2020 17:01

ב-1 במאי 2020 חלפו שלושים שנה בדיוק מאז שיצאה לאור הפארודיה המוטרפת והמצחיקה להדהים שכתבו יחד סר טרי פראצ'ט זצ"ל, הידוע בשל סדרת הספרים הפופולארית "עולם הדיסק", וניל גיימן שהתפרסם כבר אז בתור מחבר הקומיקס "סנדמן" שהכה גלים בקהילות חובבי הפנטזיה.


[סר טרי פראצ'ט ז"ל וניל גיימן מקור]


הספר שנכתב ומתרחש בשנות התשעים המוקדמות של המאה העשרים, עוסק בהגעתו של האנטיכריסטוס, בנו של השטן (המקבילה הדמונית לישוע הנוצרי בן האלוהים) שמתעתד לזמן את פרשי האפוקליפסה ולהחריב את העולם בהגיעו לגיל אחת עשרה.


השד והמלאך קרואולי ואזירפאל, סוכנים של הגהינום וגן העדן עלי אדמות, אוהבים קצת יותר מדי את מקום העבודה שלהם על פני כדור הארץ ואת הנאות החיים הקטנות שלא ניתן למצוא בגן העדן או בגהינום, והם מחליטים לעבוד יחד על מנת למנוע מהעולם לעלות בלהבות במלחמת גוג ומגוג - הבעיה היא שהם עושים כל טעות אפשרית בדרך להגשים את מטרתם, או כפי שהמעריצים מנסחים זאת: קיימת אפשרות כי השניים חולקים ביניהם תא מוח אחד בודד.


[שטותניקים: דיוויד טננט ומייקל שין מגלמים את הדמויות בהצלחה יתירה, מקור]


גורל העולם, אפוא, תלוי בארבעה ילדים כפריים בני אחת עשרה, וארבעה מבוגרים אקסצנטריים משולי החברה האנגלית: שתי מכשפות ושני ציידי מכשפות בלתי שגרתיים בעליל.


בעשורים שחלפו, בזכות קפיצות טכנולוגיות משמעותיות שחוללו רעידות אדמה תרבותיות בקנה מידה בלתי נתפס, הספיק תחום הספרות הספקולטיבית (מד"ב ופנטזיה) להתפתח ולצמוח מעבר למה ששיערו אי פעם אמהותיו ואבותיו של הז'אנר. חוטרים חדשים בקעו מן הגזע העתיק והרחיקו עוד ועוד מהשורשים של המיתולוגיה והאפוסים, עולים ומטפסים לכיוונים לכיוונים שונים.ונושאים פירות חדשים בעלי טעמים רבים, שלא כולם בהכרח אוהבים.


אף על פי ש"בשורות טובות" מעולם לא חדל להיות ספר פופולארי ולהשפיע על דורות של גיקים צעירים וצעירים ברוחם בהיותו אחד מעמודי התווך של הז'אנר, בכל זאת אפשר לומר כי הוא זכה לגל מחודש של הערצה והתעניינות ואין ספק שהוא הגיע לקהלים חדשים בעקבות סדרת הטלוויזיה שהונחה לנו באמזון פריים כמו כרית רכה, נוחה ונעימה במיוחד, חדשה לגמרי ועם זאת נותנת תחושה שהיא אצלנו כבר שנים על גבי שנים.


[ספה ישנה ונוחה בחנותו של המלאך אזירפאל, מתוך הסדרה]


את התסריט כתב ניל גיימן בראש ובראשונה עבור ידידו סר טרי פראצ'ט ז"ל שהלך לעולמו ב-2015 בעקבות מחלת האלצהיימר, לפני שהספיק להגשים את שאיפתו ולראות את הספר עולה לאקרנים.


בבימויו של דאגלאס מקינון, ובכיכובם של מיטב השחקנים, ביניהם מייקל שין ודיוויד טננט שהכימיה ביניהם מנפצת את המסכים ועוטפת את הצופים בכל הרכות והחיבה שהצמד הזה יודע להעניק, מירנדה ריצ'רדסון שנותנת תצוגת משחק מרשימה במיוחד בתפקיד מאתגר, ג'ון האם קורע מצחוק בתפקיד שנראה קצת כמו פארודיה על אי אלו תפקידים קודמים שלו, הופך הרומן הפארודי המוטרף של גיימן ופראצ'ט ליצירה מקסימה ומחממת לב, ביתית ונעימה. הסדרה סחפה אחריה גל מעריצים שחלקם חדשים (החתומה מטה בכללם) וחלקם שבים אל הפאנדום כמו סטודנטים ששבים אל השכונה שבה גדלו ומקבלים חיבוק מהגננת האהובה שהייתה להם בגיל חמש.


הספר והסדרה איגדו סביבם חבורה קסומה למדי של אנשים יצירתיים ומקוריים, וכמו ייסדה מחדש פאנדום רך ונעים, שופע חיבה וכמעט נטול שיפוטיות (בכל זאת, אנחנו רק בני אדם).


המאורע של שלושים שנה לספר נחגג וירטואלית בכל רחבי הפאנדום (כלומר, קבוצות המעריצים), בשלל דרכים. מוביל החגיגות היה ניל גיימן עצמו, שהפיק ביחד עם מקינון, טננט ושין סרטון קסום שגרם לפאנדום לאבד הכרה מרוב התרגשות.


הקבוצה הישראלית לא נשארה חייבת וחגגה בהרמת כוס שוקו וקיום דיון סוער ב-Zoom.


[כוס השוקו המפורסמת של המלאך אזירפאל]


נכון, לא הכל מושלם, והגל החדש של המעריצים שם לב להבדלים רבים בין הספרים והסדרה שלא עוברים חלק בגרון למעריצים היום: הייצוג הנשי עלול להימצא לוקה בחסר, טענות לקווירבייטינג - כלומר ההצגה של שתי דמויות עם אופציה בלתי ממומשת לזוגיות קווירית חרף כל הרמיזות כדי שלא להרחיק יתר על המידה את הצופים או הקוראים השמרנים יותר בדעותיהם, התלוצצות על חשבונן של נשים שמנות צד ביקורת חריפה על הגורמים להפרעות אכילה בתרבות המערבית, והתייחסויות שונות לתרבויות מרחבי העולם שהיום מתקבלות בקהל באהדה פחותה בהרבה משהן התקבלו בשנות התשעים. מרבית הנושאים הללו נפתרו בקלילות בסדרה שחלקים אלו מהספר הוצאו או תוקנו בה, והמעריצים הותיקים והחדשים עדיין אוהבים ומוקירים את הספר על כל אשר בו.


אז מה יש בו בספר הזה ששלושים שנה אחרי הוצאתו לאור המעריצים מאבדים את העשתונות בגלל סרטון של שלוש דקות? ואיך יצירה משתלחת וסאטירית שיורה חיצי לעג לכל הכיוונים, הפכה למעוז של חמימות ומחבקת ולסדרה שכמעט כל פריים ממנה מאיים להמיס את הלב?
מעבר לפארודיה ולצחוק המתגלגל ולכיף שבאיתור ההתייחסויות השונות ליצירות מגוונות, מקלאסיקות של המאה התשע עשרה דרך סרטי אימה משנות השבעים של המאה העשרים, ספרי כישוף והנבואות, מילטון, פאוסט, בלייק, אורוול וכל החבר'ה הטובים של הספרות האנגלית, הספר הזה הוא סיפור אהבה.


[קרואולי ואזירפאל, מתוך הסדרה]


הוא סיפור אהבה לעולם ולאנושות, הוא סיפור על אהבה של ילד לחברים שלו, על מציאת אהבה רומנטית במקומות בלתי צפויים, בין הנשמות התועות, האבודות, הדחויות שנמצאות בשולי החברה. הספר הזה מציג את האהבה האנושית כמעין מובלעת קטנה של גן העדן עלי אדמות. האהבה בסיפור היא גשר שחוצה תהומות של ניגודים, היא מרד בצורתו הטהורה ביותר, כזה שמביא להתעלות ולא לנפילה (זוכרים אותך, לוציפר!). זה ספר על אהבה למקום ולבית, על אהבה לאוכל ולמוזיקה ולספרים. וכמובן - אהבתם של שני החברים הכותבים זה לזה זולגת מכל שורה וכל אות של "בשורות טובות". לפי עדויותיהם, גיימן ופראצ'ט פשוט נהנו לגרום זה לזה לצחוק, ואם זו לא אהבה אני לא יודעת מה כן.


שיר ההלל לאהבה שזור בכל נים מנימי הספר, גם בחלקים המצחיקים הביקורתיים והנוקבים יותר שלו, ולא חסרים לו כאלה. הספר מניח את האנושות מתחת למיקרוסקופ והוא בוחן ורושם את פגמיה בדייקנות ובשנינות מופלאה. תופעות אנושיות רבות עוברות תחת ידיהם המגששות של גיימן ופראצ'ט ונמצא שאנחנו לוקים מאוד בחסר. ויחד עם זאת, באופן שמאפיין מאוד את שני הכותבים אך בולט במיוחד בספריו של פראצ'ט, היא שהביקורת שלו ספוגה בכל כך הרבה אהבת אדם, ואנושיות. הדרך שלהם להפנות את הזרקור אל הפינות החשוכות ולמצוא שם את המגוחך כמו גם את הטרגי, לאתר את החמלה ואת טוב הלב גם כשהם מוחבאים היטב, היא מה שהופך את הספר הזה לאותה שמיכה נוחה ונעימה שהפאנדום נהנה לחסות בצילה.


[מדאם טרייסי, והסמל שאדוול - ביתיות אנגלית חמימה. מתוך הסדרה]


סיבה נוספת שבגללה, לדעתי, הספר אהוב כל כך גם אחרי עשרות שנים היא האיזון העדין שבו, שהוא ככל הנראה האידיאולוגיה היחידה שהספר מחוייב אליה. השיח האידיאולוגי נדון בהרחבה ב"בשורות טובות"; פראצ'ט וגיימן בוחנים את מושג האידיאולוגיה מכל זווית אפשרית, והקלילות הפארודית המשועשעת שלהם לא גורעת מהרצינות ומעומק התובנות שלהם, להיפך. ניל גיימן אמר בראיון לסופרת מאשה צור גלוזמן בעיתון הארץ ש"מצחיק" זה לא ההיפך מרציני, ההיפך ממצחיק זה "לא מצחיק", כי אפשר לדון בנושאים מאוד רציניים בצורה משעשעת, וב"שורות טובות" בהחלט עוסק בלא מעט נושאים אפלים ומטרידים בצורה שגורמת לקהל שלו להתפוצץ מצחוק ואז לחשוב. .


כאשר גיימן ופראצ'ט עוסקים בנושא של מוסר, של דת מול אתאיזם, של שמירת סביבה ואפילו של צריכת מזון ודימוי גוף, הם מלגלגים על הכל ועל כולם בלי יוצא מן הכלל ובלי הנחות לאף אחד. הם מראים את הגיחוך שבכל דבר ומסוגלים באותה נשימה להשתעשע על חשבון התנהגותם של שומרי סביבה חדורי אידיאולוגיה ולמתוח ביקורת חריפה על האופן שבו בני האדם מחריבים בשיטתיות כל חלקה טובה, והם צוחקים בלב שלם גם על מטורפי הבריאות וגם על צרכני הג'אנק פוד. האידיאל, מבחינתם, הוא ארוחה מאוזנת, וזה בהחלט מה שהספר הזה מספק לקוראיו.


[ניוט ואנתימה - מוצאים את האיזון. מתוך הסדרה]


הנקודה האחרונה שקשה להתעלם ממנה כיום, היא הסאבטקסט הקווירי של הספר שעולה על פני השטח בסדרת הטלווזיה, בעזרתם האדיבה של דיוויד טננט ומייקל שין (ובפרט זה האחרון). השניים שמגלמים בהצלחה רבה את המלאך הנהנתן אזירפאל והשד המתוק קרואולי, מחליפים מבטים מצועפים ומלאי כמיהה שבהחלט לא נכתבו בתסריט. בכך הם עונים על משאלות הלב של מעריצים שעוד לפני הסדרה הפכו את קרואולי ואזירפאל לזוג לכל דבר בסיפורי המשך או עלילות צדדיות שהם כתבו בעצמם בסוגה המרתקת שהיא ספרות מעריצים, או פאנפיקשן (גילוי נאות: החתומה מטה שבה לעסוק בפאנפיקשן בעקבות הצפייה בסדרה והקריאה המחודשת בספר).


[נו, אז הם ביחד בסוף או לא? השד קרואולי והמלאך אזירפאל, מתוך הסדרה]


אבל האם המעריצים קוראים לתוך היצירה יותר ממה שיש בה? האם הסאבטקסט הקווירי אכן מזדחל בעומק הטקסט כמו זרם תת קרקעי או שמא המעריצים ראו זוג גברים שהם חברים טובים ולא יכלו אלא להחליט מיד שאינטימיות בין שתי דמויות גבריות היא עילה למערכת יחסים רומנטית ושמישהו יזמין להם אולם?


ובכן, הבה נבחן את הטקסט: כל קלטת שנשארת במכונית של קרואולי (בנטלי מודל 1926 ותודה ששאלתם) הופכת לאוסף להיטים של קווין. יש הסברים רבים למה דווקא להקת קווין נבחרה לתפקיד, אבל קשה להתעלם מהקשר של פרדי מרקורי, הומוסקסואל מוצהר שנפטר ממחלת האיידס שהפילה קורבנות רבים מדי בקהילה הקווירית לפני שהרשויות החלו לטפל בנושא ברצינות. כמו כן רבים שירי קווין המוזכרים בספר מתאימים כמעט טוב מדי למצבם של השד והמלאך הסוררים, מ-I Want to Break Free ועד Fat Bottomed Girls - מעריצים רבים שמו לב לרגישות של המלאך לבדיחות או הערות על המשקל שלו וגם הסדרה מתייחסת לכך מפורשות.


[פרדי מרקיורי' מקור]


אבל לא רק פרדי מרקורי בענייני שידוכים שמימיים או דמוניים: אזכורים של שירי אהבה נוספים מלווים את מערכת היחסים המעניינת והבלתי ניתנת להגדרה או לתיאור של קרואולי ואזירפאל, בין אם אלו שירי ילדים בריטיים העוסקים בחיזורים ("הייהו, קרא אנתוני קרואולי!") וובין אם אלו שירי פופ דביקים של קיילי מינוג ששרה שיר כמיהה למערכת יחסים פשוטה ולא מסובכת שלא תתקיים רק בדמיונה ועשויה לרמוז על מצבם של השד והמלאך המנועים, לכאורה, מלממש את אהבתם, בין אם היא אהבה חברית נטו ובין אם היא אהבה רומנטית


וזו, ככל הנראה, המהות של הסאבטקסט הקווירי שהופך את "בשורות טובות" ליצירה שקוראים רבים רואים בה את עצמם ומזדהים עם מצבם של הדמויות: הטאבו. האיסור, הצורך להסתיר, הזעזוע המהול בלעג וחוסר הבנה שמעוררת מערכת היחסים של השד והמלאך זה עם זה, הפחד שאהבתם תעורר את חמת זעמו של כוח עליון כלשהו, בין אם זו הסמכות, הממסד או אלוהים. האופן שבו שתי הדמויות הללו חריגות במפגיע גם בעולם של בני האדם בתור שד ומלאך וגם בגהינום ובגן העדן בתור שד ומלאך שאוהבים זה את זה ואת העולם.


[גבריאל ובעל זבוב, הממונים הלא מרוצים מקרואולי ואזירפאל, מתוך הסדרה]


זה בכלל לא משנה מה אופי היחסים או טבע האהבה ששוררת בין קרואולי ואזירפאל, מכיוון שהם סובלים מאותו קונפליקט שרבים מדי עדיין סובלים ממנו, מהתחושה שעוד יש צורך להסתיר, לחיות בשקר להתכחש לרגשותיהם שלהם. זה בעיניי אלמנט נוסף ומשמעותי שהופך את היצירה למשמעותית וחשובה, שעוטפת ומחבקת את הקהל שלה ומעוררת את הצורך של המעריצים ליצור בעצמם.


אם כן האהבה, הביקורתיות, ההומור, ההתייחסויות ליצירות אחרות שמעידות על העושר התרבותי של הכותבים והרבדים הרבים שמאפשרים למעריצים לקיים דיונים מעמיקים לתוך הלילה, הופכים את "בשורות טובות" לקלאסיקה בלתי נשכחת שנחגגת גם כעבור שלושים שנה וגם באמצעים שמגבילים פגישות פנים אל פנים בין החובבים.

ועכשיו הוצאת הכורסא המופלאה מנגישה את ספר בתרגום עדכני גם לקוראי העברית, בתזמון מושלם עם הסדרה שיצאה ב-2019 וחגיגות השלושים לספר. מדובר בתרגום מצחיק עד גאוני ונאמן כמו כלב (שוב, Pun intended) לרוח המקור, תוך כדי התחשבות בשפה שאליה הספר מתורגם (בדיחות כרוב! בדיחות כרוב בכל מקום!), פרי עבודתם המשותפת של המתרגם בחסד תומר בן אהרון והעורכת המצוינת חמוטל לוין.


לעמוד הספר
לרשומות נוספות בבלוג
לקבוצה הנחמדה והמדוייקת בפייסבוק
לסרטון הקסום של גיימן, שין וטננט לכבוד חגיגות השלושים

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות