הז'אנרים
כל הז'אנרים
המסכה של אלקוט
13/02/2016 00:09

"מאחורי מסכה או: כוחה של אישה" הוא רומן תוסס, משתלח וסקסי שאם לא הייתי בודקת שוב ושוב את הכריכה שלו לא הייתי מאמינה שמחברת "נשים קטנות" כתבה את זה. אם כי עד שהגעתי לסוף הרומן כבר יכולתי לזהות את המגע הייחודי שלה, כמו גם כמה וכמה נושאים שעלו גם ב"נשים קטנות".

הסיפור נפתח בג'ין מיור, אומנת סקוטית בת תשע עשרה, מתוקה ומבריקה כשם שהיא ענייה ושברירית. המעסיקים שלה הם משפחה אנגלית עשירה. מהרגע הראשון היא מפגינה כלפי כל אחד מבני הבית את היחס שיכבוש אותו וחודרת ללב של כל אחד ואחת מהם. הנגינה והצרפתית שלה מושלמות, מזגה מתוק ונוח, היא ברייה עליזה ומשעשעת חרף החיים האיומים שכנראה עברו עליה כעלמה נטולת אמצעים התלויה בחסדיהם של הבריות.

על פניו אין טובה ממנה להקנות לנערה בת שש עשרה את הכישורים הנחוצים לעלמה כדי להצליח בחברה. היא מבצעת תפקידה על הצד הטוב ביותר – טוב מדי, לדעת כמה מהנוכחים בבית.

אבל, כמו שכתוב בתקציר: ברגע שהיא לבד בחדרה, כשאין סביבה איש מלבד הקוראים המרותקים, מסתבר שהיא מבוגרת בהרבה ממה שהיא אומרת שהיא – מותשת, כעורה ואלכוהוליסטית, נושאת סימנים מובהקים של חיים-קודמים סוערים למדי.

מכאן ואילך הקורא מרותק אליה, כשהשאלה המנקרת במוחו כל העת היא: מי העלמה הזו באמת? ממה היא בורחת? מה היא מסתירה? ומה מטרתה בבואה לבית הזה? התשובות מתגלות רק ממש לקראת סוף הספר.

בינתיים הקוראים נהנים ממעלליה של ה"אומנת" בבית: היא מרעיפה חיבה על בני המשפחה שמחבבים אותה,מקסימה ומפלרטטת, מתוקה ודברנית – אך כשאיש לא רואה היא גם יודעת "לשלוף קוצים" ומפנה כתף קרה אל אלו שאינם מחבבים אותה, ונעשית נוזפנית ומסוגרת, ביישנית וקודרת לסירוגין.

היא מתמרנת את בני הבית באופן המפלג לאט ובעקביות את המשפחה הקטנה והשקטה, מסובבת אותם על האצבע הקטנה שלה, והתוצאות בלתי צפויות בעליל. אבל האם כל רצונה הוא באמת אך ורק לזרוע מהומה?

לואיזה מיי אלקוט יצרה סוג ייחודי מאוד של דמות, המצטרפת לרשימת הדמויות השליליות שאנחנו לא מסוגלים שלא להעריץ אותן: ליידי סוזן של ג'יין אוסטן, סקארלט אוהרה של מרגרט מיטשל ואחרות. דמות שהיא הגיבורה והאנטגוניסטית בעת ובעונה אחת. דמותה המרתקת של ג'ין מיור גורמת לקוראים לתמוך בה גם כשהשכל הישר והמוסר הטוב לא ממש לצדה. אני אישית מתה על דמויות כאלה.

מדובר ביצירה חתרנית מאוד, שמכירה היטב את הסטריאוטיפים על נשים, מודעת אליהם ומשתעשעת איתם. בסופו של דבר, ההתנהגות הסטריאוטיפית של ג'ין מיור שמושכת אליה נשים וגברים כאחד אינה אלא הצגה, דרכה חושפת האומנת את חולשותיהם של הגברים. אלקוט מציגה את הגבריות באור מגוחך מאוד וגורמת לקורא להרהר האם מגדר הוא אכן בסך הכל פרפורמנס, יותר ממאה שנים לפני ג'ודית באטלר.

רובד נוסף של היצירה שדווקא כן הזכיר לי את "נשים קטנות" הוא המקום בו בחרה הסופרת כרקע לסיפורה. מרתק היה לקרוא סיפור על אנגליה מנקודת המבט של אמריקאית שחיה באותה תקופה. בדומה ל"נפילת בית אשר" מאת אדגר אלן פו שנכתב ב-1839, הרומן שכתבה מיי אלקוט ב-1866 עוסק במידה רבה בהתפוררות הבית הבריטי, אולי כסמל להתפוררות של האימפריה הבריטית ועלייתה של מעצמה עולמית חדשה ופרוגרסיבית; נו, אתם יודעים – כזו שמוכנה לעבוד למחייתה, ולא בזה לאנשים העובדים המרוויחים את לחמם.

כאן אולי ראיתי את הקשר הכי מובהק בין "מאחורי המסכה" ו"נשים קטנות".

באחד הפרקים של "נשים קטנות" פוגשות בנות משפחת מארץ' את ידידיו האנגלים של השכן שלהן לורי, והם כולם יוצאים יחד לפיקניק מהנה. אלקוט מתארת כיצד האנגלים מופתעים ונדהמים מחופשיותן וכנותן של הנערות האמריקאיות: הם נדהמים מהתנהגותה המשוחררת (סאבטקסט – גברית) של ג'ו, ומן העובדה שמג, האחות הבכירה, מעיזה להתגאות בעובדה שהיא אישה עובדת ובעלת הכנסה משלה - אומנת לילדים קטנים, לא פחות! אבוי לבושה! האנגלייה העשירה ממש נרתעת ממנה לאחר מכן ואף מעירה משהו על מוזרותם של האמריקאים, שאינם חשים סלידה ממעמד האומנות והמורות. המשפחה האנגלית ב"מאחורי המסכה" מזלזלת באומנת באופן דומה לפני שהיא מגיעה לביתם – ומשלמת על כך את המחיר. ועוד איך.

תיאור הבן הבכור של המשפחה האנגלית מחזק מאוד את הרושם שלי על הספר הזה, גם מבחינת החתרנות המגדרית וגם מהמתיחות התרבותית בין האנגלים לאמריקאים: הגברבר האנגלי הוא בחור ציני ועצל במידה קיצונית בעל אגו מנופח, שאינו יודע דבר וחצי דבר על המתנהל באחוזתו, הזקוק לדרבון מקסמיה הנשיים של ג'ין מיור כדי לבצע את חובותיו כבעל אדמות. ואם זה לא חתרני אני לא יודעת מה כן.

וכרגיל כשמדובר בהוצאת תמיר-סנדיק אי אפשר שלא לומר דבר מה על התרגום: שירלי פינצי לב מציגה עושר לשוני לצד בהירות ופשטות קולחת שתואמים מאוד את האווירה הביתית והמשפחתית של הסיפור שרובו מתרחש בין כתלי הבית, אבל גם מדגישים היטב את התיאטרליות של הטקסט. עבודתה של המתרגמת ביצירה הזו לא פשוטה כלל, כיוון שעליה להביא לידי ביטוי את כל רבדיה המורכבים של היצירה, ושירלי פינצי לב מצליחה בכך ובגדול.

מדובר ביצירה עשירה ונפלאה, תיאטרלית ביותר ממובן אחד, תיבול פארודי ומרענן לקלאסיקות האנגליות האהובות של המאה ה-19. רוצו לקרוא!

לעמוד הספר

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות