הז'אנרים
כל הז'אנרים
גדולה מהתסריט – הסרט על פי "סופגנית"
26/02/2019 12:38

ואז הם עשו סרט שמבוסס על "סופגנית" וזהו דוקטור, זה כל מה שאני זוכרת!!

סתם לא. אם יש משהו אחד בעולם הזה שאני כן מצליחה לזכור אלו הספרים שקראתי והסרטים שבהם צפיתי.

אז בשבוע שעבר הלכתי לצפות ב"סופגנית" בקולנוע, או כמו שתרגמו את שמו באופן מקורי להחריד "גדולה מהחיים" (WTF). והגם שיש לי עליו לא מעט ביקורת, לא התאכזבתי לגמרי.

למי שזקוק לתזכורת, "סופגנית" הוא סיפורה של ווילודין דיקסון (דניאל מקדונלד), נערה שמנה בדרום ארה"ב שאימא שלה מנחה את תחרות היופי המקומית לנערות. 


דניאל מקדונלד הייתה חיננית ומקסימה בתפקיד הראשי, ומפה לשם אני חושבת שמצאתי תמונת רפרנס לדמות הגנבת החביבה וזריזת האצבעות שלי במשחק "מבוכים ודרקונים". חיננית לא פחות ממנה (לדעתי) הייתה ג'ניפר אניסטון שגילמה את אימא שלה, רוזי דיקסון, זוכה לשעבר ומנחת תחרות מלכת היופי המקומית "מיס בלו בונט" בהווה.

[מקדונלד ואניסטון בתפקיד ווילודין ואמה, מקור]

החלק הטוב של הסרט, כפי שניתן לצפות, היה הוויזואליות שלו - למה עוד אפשר לצפות מסרט שעוסק בתחרות יופי? הוא היה מלא צבע וחיים בדיוק כמו הספר, וכל כך מנצנץ עד שאני די בטוחה שביציאה מהקולנוע מצאתי כמה נצנצים שלא הצלחתי לנער מהידיים ומהתיק. הליהוק ועיצוב הדמויות היו מושלמים למדי, ואפילו הצליחו לשמור על רוב העלילה - אבל כמו בכל סרט הוליוודי טוב, רוקנו אותה מתוכן כמעט לגמרי.

[מתוך הסרט]

אחת ההחלטות היותר מאכזבות מבחינתי הייתה למחוק לחלוטין את אחת ממערכות היחסים החשובות של ווילודין באופן שהשאיר אותנו עם מסר נבוב למדי לגבי מערכות יחסים של נערות שמנות, שמחברת הספר מצליחה להעביר בצורה הרבה יותר מעניינת. אם כי אני חייבת לציין שבשלב מסויים הספר גלש למחוזות הפנטזיה כשטינייג'ר אמריקאי הוציא מהפה את המשפט "זה לא משנה מה אני אומר, נכון?" זה מצא חן בעיניי כי בחלקים נרחבים של המדיה עדיין מדברים על העצמה של נערות ונשים שמנות דרך הנחשקות שלהן והאופן שבו הן ימצאו חן בעיניי נערים וגברים. אז כן, זה נראה קצת כמו מס שפתיים בסרט הזה אבל לפחות המשפט הזה נאמר - הוא היה חשוב, ולו רק על פני השטח.

["גברים אוהבים שיש מה לתפוס" – למי אכפת?! מתוך הסרט]

החלטה נוספת שאני לא מחבבת בכלל היא הצמצום המוחלט (שלא לדבר על ההלבנה) של התפקיד של האנה פרז, הרוקרית הדומיניקנית המרדנית עם השיניים הבולטות. בספר, כאשר ווילודין שואלת אותה למה היא לא מיישרת את השיניים, אומרת אנה בצורה חדה וחותכת את המסר החשוב של הספר - ליישר את השיניים, כמו רוב הדברים ש"צריך" לעשות כדי להיות "יפה" זו השקעה מטורפת של כסף, זמן וכאב. לא כל אחת יכולה להשקיע את המשאבים האלה ובעצם – למה בשם האלים היא צריכה? בסרט עשו לדמותה של אנה קצת מה שעשו לגימלי בסרטי "שר הטבעות"; הפכו אותה לאתנחתא קומית לוחמנית וחמת מזג שפולטת פאנצ'ים של שורה אחת. היא הייתה חמודה, מצחיקה ומעוררת אמפתיה אבל רחוקה למדי מהדמות שהיא הייתה בספר.


[האנה מ"סופגנית" וגימלי הגמד מ"שר הטבעות" דמויות נהדרות שהפכו לבדיחה נמוכה]

אהבתי מאוד את היחסים של ווילודין עם דודה שלה ואת היחסים של שתיהן עם דולי פרטון. את זה השאירו תעשייני הקולנוע בדיוק כמו בספר, אולי מלבד דבר אחד שחסר לי מאוד: כשווילודין אומר ש"ג'ולין" הוא השיר האהוב עליה היא מפרטת למה הוא השיר האהוב עליה בנאומון צרצר ויפהפה שהוא מעין כתב הגנה פמיניסטי על השיר שהוא לכאורה אחד השירים הכי סקסיסטיים שיש. חבל לי שוויתרו על הזווית המורכבת והמעניינת הזו, אבל נו, אי אפשר הכל, בטח לא בסרט הוליוודי.

[דולי פרטון וצוות "סופגנית" – מקור]

לפעמים אני אוהבת לעלות על טריקים ושטיקים של היוצרים. אני אוהבת את התחושה של "היי, אני רואה מה עשית שם!", זה מעניק לי הרגשה שאני חכמה כי עליתי על זה והיוצרים חכמים כי הם עשו את זה ביצירה שלהם. ויחד עם זאת, יש פה מגמה קצת מעצבנת שהתחילה בקטנה עם העיבוד הקולנועי ל"פלא" של ר"ג פלאסיו והסרט המבוסס עליו, והתעצמה מאוד בסרט הזה. 

הסרט מרוצף לכל אורכו במשפטי השראה לחיים כמו הספרונים שמקבלים במתנה לראש השנה, כמו התמונות האלה ברשתות החברתיות שבהן רואים רקע של שקיעה מרהיבה שמעליו צף משפט חסר משמעות באופן שמאפשר להדביק לו אלף ואחת משמעויות שונות, ואין אפילו קמצוץ של ניסיון לעדן את זה!!!!!!! הדמויות ממש אומרות משפטים כמו "את זוכרת מה דולי פרטון הייתה אומרת?" "את יודעת מה דודה שלך תמיד אמרה?" זה כמעט כמו להגיד "צופות יקרות, זה הזמן להוציא מחברות ולרשום את הסטטוס הבא".




נו טוב, בסופו של דבר, גם אם קיטרתי פה על הסרט קצת יותר ממה שהתכוונתי, נהניתי מהצפייה וואהבתי את העובדה שהסריטו אותו. מבחינתי הוא סרט קלאסי לערב עם חברה או עם אימא (או עם כל בנאדם שאתם אוהבים לראות איתו קומדיות רומנטיות), הוא feel good מקסים ומתוק גם בלי לשמור על העומק של הספר.

הוא לא יהפוך לקאלט בזמן הקרוב והספר עדיף עליו עשרת מונים, אבל אני ממליצה מאוד לצפות בו, בעיקר עם ילדות ונערות צעירות שנושא דימוי הגוף מתחיל להעסיק אותן.

לעמוד הספר

לרשומות נוספות בבלוג

לרשומה הקודמת על "סופגנית" 

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות