הז'אנרים
כל הז'אנרים
הפוליטיקה של השומן: על דיאטלנד מאת סארי ווקר
07/11/2017 15:56

עודף משקל ופמיניזם תמיד היו חלק מהחיים שלי. לכן, כשמגיע ספר כמו שעוסק בנושא אני רצה מיד לקרוא אותו - ע"ע אחת הרשומות הקודמות בבלוג שלי על "סופגנית" ו"נערות חורף", שני ספרים שעוסקים בנושאי שומן גוף, הפרעות אכילה וקבלה עצמית.


מאז ששמעתי לראשונה על "דיאטלנד" מאת סארי ווקר, שתורגם זה לא מכבר על ידי טל ארצי ומתעתד ככל הנראה להפוך לסדרת טלוויזיה, חיכיתי לקרוא את הספר הזה. אני מודה - ציפיתי להתרגש קצת יותר. ויחד עם זאת, זה ממש לא אומר שאני לא מרוצה ממה שקיבלתי מהספר בסופו של דבר.

זהו סיפורה של אלישה קטל, המכונה "תות" - אישה שמנה ודיכאונית שחייה סובבים במעגל אינסופי וחדגוני בין הבית והעבודה. היא מקווה שהניתוח לקיצור קיבה שהיא עומדת לעבור ישבור את המעגל ויסייע לה לפרוץ מתוך עצמה, על מנת להתחיל סופסוף לחיות בתור "אני" חדשה וזוהרת. מפגש בלתי צפוי משנה את תכניותיה של תות, ובהדרגה גם את חייה. במקביל, ארגון טרור מסתורי בשם "ג'ניפר" מתחיל לפעול, כשהוא שם לו למטרה אנשים וארגונים שפוגעים בנשים. 


מרגע שהספר היה ברשותי הרגשתי שיש לי משהו מיוחד בידיים. הרגשתי חתרנית, מרדנית. לא יכולתי לחכות עד שאגיע לרכבת ואתנפל עליו ואבלע אותו בביס אחד כמו תולעת הספרים השמנמנה שאני. אני חושבת שזה ספר מאוד חשוב בעיצוב של תפיסת עולם פמיניסטית והלוואי שהיה לי אותו כמתבגרת.


הספר של סארי ווקר הוא ספר עלילתי שקודח חורים עמוקים באידיאל היופי בעזרת כמה סימני שאלה נוקבים. סארי ווקר לא אומרת, אלא צועקת בכל הכוח ב"דיאטלנד" שחוסר שביעות רצון ממשקל הגוף הוא לא גזירת גורל, ושבמקום להתיש את עצמנו במלחמה מתמדת עם הגוף אפשר לעשות שלום עם הנפש.


[סארי ווקר, מקור]


ווקר הצליחה להראות בצורה יפה איך שמנופוביה היא רק אחד הסימפטומים של שנאת הנשים בחברה שלנו, ולהקיף בספר שלה עולם שלם של תופעות סקסיסטיות, שוביניסטיות ומיזוגניות – שלא תמיד אנחנו אפילו מבינים אותן ככאלו.


היא מציגה עשרות אם לא מאות פרקטיקות של השתקה שגורמות לאגרופים להתכווץ וללחיים להחוויר מזעם.

כפי שהתקציר מבטיח, הספר אכן עוסק בשני סיפורים: סיפורה של תות, אישה שמנה שלא יכולה לצאת למרחב הציבורי בלי לספוג חיצי מבטים ולעג, וסיפורה של המחתרת המסתורית "ג'ניפר" המבצעת פעולות תגמול אכזריות במי שמבזה נשים.


אהבתי מאוד את החלוקה בין שני הסיפורים, כשסיפור אחד נמסר לנו דרך מעקב אחרי דמות אחת, והסיפור השני נמסר לנו דרך המדיה. ווקר יוצרת מעין סיפור בתוך סיפור על פי המסורת שהתחיל בראם סטוקר במאה ה-19 עם "דרקולה", המשלב כתבות, מאמרים ופרקים מתוך ספרים פרי המצאתה של המחברת.


בלי ספוילרים כמובן, אני רק יכולה לומר שהאופן בו מתחברים שני הסיפורים מותיר רושם רב ונושא על עצמו את רוב המשקל (pun most definitely intended) והעוצמה של הספר.


אהבתי את הפוליפוניות של הספר, את נקודות המבט הרבות והשונות, שמציגות לא רק את הפנים השונות של המיזוגניה והשמנופוביה על שלל התחפושות שהן עוטות, אלא גם את הדרכים השונות להתמודד איתן. לכל אחת מן הדמויות הנשיות בספר יש סיפור חיים מרתק, ואת הקרב שלה לנהל מול העולם.


בנוסף על כך, ווקר עושה שימוש גאוני בסימבוליות. היא יודעת לשים את הדגש על נושאים מסויימים, ובעזרת מילה אחת או שתיים להטמיע את המסר שלה בחדות מטלטלת.


המסר העולה מן הספר הוא שאנחנו יכולות, מסוגלות וצריכות להתקומם על עוולות החברה והאפלייה נגד נשים. ווקר מפרקת לגורמים את אידיאל היופי ושואלת את מי הוא משרת ומה הוא עושה לנו כחברה בכלל ולנו כנשים בפרט.


ווקר מצליחה לקשור היטב את גורלה של הגיבורה במסר החברתי, ובסימן השאלה העצום שהיא מניחה מעל אידיאל היופי, הרדיפה שלנו אחריו, מקורותיו המפוקפקים ותוצאותיו ההרסניות.


מבחינת הדמויות, הספר היה קצת פלקטי לטעמי, לפחות מבחינה רגשית. מצאתי את עצמי מתרגשת יותר מהמתרחש בדיווחים היבשים והמרוחקים כביכול של האירועים שמתרחשים מבחוץ. 


מבחינה אידיאולוגית הספר בהחלט היטיב לצלול היטב לעומק המורכבות, להציג את רעיונותיו במלוא הדרם על כל הצדדים השונים שלהם, אבל העלילה הייתה מעט דלה לטעמי, והתמקדה בעיקר בשינוי שעובר על תות, ההרגשה הייתה שהאידיאולוגיה משתלטת על העלילה.


אהבתי המסע הפנימי שהיא עוברת ואני חושבת שהוא חשוב מאין כמוהו, אבל לפי דעתי ניתן היה אולי ללוותו בהתרחשויות חיצוניות משמעותיות יותר.


גם הדמויות הנשיות, על אף שעוררו הערכה, היו מעט שטוחות ופלקטיות. הן הזכירו יותר ייצוגים של רעיונות מאשר אנשים שיכולתי לחוש ולהרגיש, להזדהות איתם ולבכות בגללם. לעתים הרגשתי שהן שם על מנת לייצג בעיה חברתית ולא כדמויות בפני עצמן.


ציפיתי יותר לדמויות בסגנון של רייצ'ל ארל מסדרת הטלוויזיה "יומני השומן", איתה פשוט אי אפשר שלא להזדהות, והדמעות לא איחרו לזרום.


[רייצ'ל ארל, יומני השומן]


לזה חיכיתי במיוחד, לאור העובדה שסופסוף יש ספר שמציג גיבורות שדומות לי ולא לדוגמניות שמחייכות אליי בריקנות מכל תחנת אוטובוס או כריכת מגזין. לא קיבלתי את זה מהספר "דיאטלנד", זה נכון. ובכל זאת בעיניי עומק הסיפור, העלילה והאידיאולוגיה היו עבורי פיצוי הולם.


בסופו של דבר, הגם שאני כלל וכלל איני מאוכזבת מהספר, אני מוצאת את עצמי מחכה ומייחלת עדיין לספר שיציג לי גיבורה שמנה או שמנמנה שלא מוצגת כמי שמשמניה מאמללים אותה ומהווים את מקור כל צרותיה. אני מחפשת גיבורה שלפחות חלק מהזמן עסוקה בדברים אחרים, ספר שלא יקדיש 90% מדפיו לתהליך הקבלה העצמית שלה.

ולסיום כרגיל, מילה או שתיים על התרגום של טל ארצי: הגם שראיתי אנשים מתרעמים על תרגום שם החיבה של הגיבורה ל"תות" - היא נקראה באנגלית Plum, משחק עם שם הפרי "שזיף" ועם כינוי החיבוב Plumpy שפירושו "שמנמנה"), בעיניי הוא מאוד מצא חן ושימר את המשמעות ה"עסיסית" (עוד כינוי שלי כבחורה עם עודף משקל פשוט נמאס ממנו לחלוטין) של המילה. גילוי נאות: ייתכן שאני קצת משוחדת פה מאחר ו"תות" היה כינוי החיבה הביתי שלי במשך שנים. 

אהבתי גם תעלולי תרגום נוספים שלה כמו השימוש ב"שוטרי משקל" ובתרופת הרזייה בשם "נמושלאל". אני מרוצה מאוד מהתרגום לעברית ומההנגשה של הטקסט החשוב הזה לשפה שלנו.


בשורה התחתונה: אני ממליצה בחום על הספר החשוב הזה.

לעמוד הספר
לרשומות נוספות בבלוג
לקריאה נוספת בנושא פמיניזם ומגדר

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות