הז'אנרים
כל הז'אנרים
הפשעים קלים יותר על הירח? על ארטמיס מאת אנדי וייר
02/09/2018 13:55

בטח היה לי חמים ונעים מתחת לאבן, כי ככל הנראה ישנתי מתחתיה ממש עמוק והצלחתי לפספס את "לבד על מאדים" (שהרבה אנשים מאבדים את זה אם לא קוראים לו The Martian), סרט וספר כאחד.

עובדה, הנה יצא בעברית ספרו השני של אנדי וייר, "ארטמיס", ואני עדיין לא יודעת מה עבר על מארק וואטני האומלל שננטש על מאדים!

[סליחה, מארק וואטני! גם אני נטשתי אותך...]

אז כפיצוי החלטתי להתחיל מיד את הספר החדש, ובכך לעמוד איכשהו בהחלטה לשנה החדשה מהשנה שעברה, להעשיר קצת את רפרטואר ספרי המד"ב שאני קוראת. ארטמיס בהחלט הוציא אותי מאזור הנוחות של פנטזיה, דיסטופיות, ספרי נוער והמאה התשע עשרה, אל שילוב מושלם של שני ז'אנרים שאני לא חזקה בהם במיוחד: מתח ומדע בדיוני.  

האם אהבתי את זה? כן, בהחלט!

"ארטמיס" נקרא על שם המושבה הראשונה והמאוד קוסמופוליטית בירח. הגיבורה שלו היא ג'אז בשארה, מבריחה קטנה ומפוקפקת ומבחינתי כבר מדובר כאן בהתחלה טובה; אני מחבבת מאוד גיבורות מפוקפקות ומגלמת בעצמי גנבת שיכורה במשחק "מבוכים ודרקונים" בארץ התיכונה.  

כשאחד הלקוחות העשירים יותר של ג'אז מציע לה עבודה שחורגת קצת מההברחות הרגילות שלה תמורת סכום אסטרונומי, באופן מילולי, היא קופצת על ההצעה בשמחה... רק כדי לגלות שהדברים אינם כפי שהם נראים, ושהעבודה הזו סיבכה אותה במשהו גדול בהרבה ממה שהיא משערת.

זוכרים את "רומח הדרקון"? "רשומות" ו"אגדות" וכל השאר?

למרות שהם נחשבים לאבן דרך בספרות הפנטזיה המוניטין שלהם לא משהו, בעיקר כי הם כתובים כמו תיעוד של משחק תפקידים ונופלים לקלישאות גנריות פה ושם. יחד עם זאת, בין ספרי הסדרה מסתתרים שני פריקוולים מקסימים לאללה, שהכניסו אותי בסערת רגשות לתוך העולם של רומח הדרקון, כך שעד שהגעתי לקרוא את הרשומות והאגדות כבר נשביתי בקסמן של כל הדמויות בלי יוצא מן הכלל. "כבשן הנשמה" ו"אחים לנשק" לא רק היו כתובים נפלא מבחינה ספרותית כך שאי אפשר להשוות אותם בכלל לרשומות ולאגדות.

[רומח הדרקון – הו הנוסטלגיה!]

חלק גדול מהקסם של שני הספרים הללו, מעבר להצגת המורכבות והניואנסים של היחסים בין הדמויות, היה הייצוג של חיי היומיום בעולם של פנטזיה המבוססת על אירופה בימי הביניים. הפריקוולים שסיפרו את סיפור ההתבגרות של התאומים קרמון ורייסטלין איפשרו את הקצב האיטי יחסית שבעזרתו ניתן  להתמקד בדברים הקטנים שבונים את העולם ומכניסים את הקוראים לאווירה של המקום ושל הסיפור.

וזה בדיוק מה שאהבתי ב"ארטמיס".

הבנייה של חיי היומיום על הירח הקסימה אותי. וייר לא סתם סיפר לי מלמעלה על חיי החברה בארטמיס, על המעמדות, על התיירות מכדור הארץ, על הכלכלה וכו'; הוא הראה לי את המושבה הראשונה על הירח דרך עיניה של ג'אז, ומבחינה ספרותית זה הרבה יותר מעניין. אנחנו מקבלים את המידע על ארטמיס ישירות מג'אז, רק כשזה רלוונטי, בשפה שלה ומנקודת ההשקפה שלה – זה מאיר גם את הדמות וגם את העולם בצורה הרבה יותר משכנעת. יש לוייר את הסבלנות לחכות עם הפרטים, לחשוף אותם בחתיכות קטנות ולא לשמוט את כל המידע בבת אחת.

  

דבר נוסף שאהבתי הוא את הקלילות של הספר. משהו בין השפה של הגיבורה לבין העלילה הפשוטה והלא מתאמצת לבין השילוב של המד"ב עם המותחן, יוצר חוויית קריאה שהיא בידור טהור, שכמו יוצא נגד המוניטין שיצא למד"ב, בצדק או שלא בצדק, כ"כבד" ו"פילוסופי". לא שהספר נעדר עומק בכלל, כן? הסיום של הספר כן משאיר אותנו עם כמה אמירות או שאלות נוקבות לגבי הכלכלה והחברה שלנו, כאן על כדור הארץ. אבל התחושה היא שהספר, כמו הגיבורה שלו, לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, או לפחות לא מתאמץ להיות רציני, וממש כיף לקרוא ספרים כאלה.

אהבתי מאוד את הגיבורה הראשית. מאוד. הקול שלה ייחודי בעיניי, היא צינית, רגישה, קוטרית וקלילה בו זמנית. היא עקשנית, מרדנית, חמדנית ופיתחה אלרגיה קשה למילה "פוטנציאל". כשהגיבורה של ספר היא מישהי שהייתי שמחה לשבת איתה על בירה בג'מס, אני יודעת שלסופר הצליח ובגדול.

[מיי ג'מיסון, סטפני ווילסון, חואן היגינבות'אם, איבון קאגל, ג'נט ג' אפס. מקור]

וכן, חרף הגבה שהרמתי בהתחלה אני מעריכה את הבחירה בגיבורה ראשית שהיא אישה מערב הסעודית, עדיין לא רואים מספיק כאלה, ואהבתי את זה שהוא הדגיש את המוצא שלה אבל לא בצורה מתחנפת ולא כדי לשחק על קלף ה"גזע ומגדר", אלא פשוט כדי לאפיין את הדמות. הכי טבעי שיש, כפי שצריך להיות.

זה לא שאין בעיות בכלל עם הכתיבה שלה; אני חוששת שוייר צריך להשתפשף קצת בכתיבת קטעי הרומנטיקה שלו, אם הוא לא רוצה להנחית על הקוראים מערכות יחסים לא קשורות, שכאילו... (מה, לעשות את זה? באמת? אתם בטוחים? טוב נו, אני אעשה את זה) שכאילו נפלו מהירח (סטאגאדיש!). מלבד הרומנטיקה היה עניין נוסף שהחליש קצת את הסיום, מה שנראה כמו אי קונסנסטנטיות לגבי מעמדה של הגיבורה במושבה. מבחינתי הפשעים הללו בהחלט נסלחים, ואפילו מתגמדים לעומת הדברים שכן אהבתי, אבל אני יודעת שרוב הקוראים סלחניים פחות ממני, לכן ראו עצמכם כמי שקיבלו אזהרה.

עניין אחד שבו תוכלו להיות בטוחים שאין לכם שום אפשרות לסמוך עליי ועל הביקורת שלי הוא נושא הדיוק המדעי.

אני מודה שכמו שיש אנשים שמדלגים על תיאורי הנוף בספריו של טולקין כך אני הרבה פעמים מרפרפת על התיאורים של הטכנולוגיה שג'אז מתעסקת איתה. ייתכן שהמחבר הרשה לעצמו חירות מדעית רבה מדי פה. קשה לי לדעת בוודאות, לכן אניח לאחרים לנטפק את הנושא. אני פשוט נהניתי מהמתח הקליל והלא מחייב, ומהסקרנות הפשוטה של "איך היא תצא מזה הפעם?" כמו בספרי הרפתקאות ישנים.

עוד קצת בנושא הנשים, אני חייבת לציין כמה נהניתי פה מהמשחק הקטן של וייר: מכיוון שלא קראתי ואני רק מנחשת תצטרכו אתם להאיר את עיניי אם קראתם, אבל נדמה לי שהסיפור של וייר שהתרחש במאדים היה גברי למדי במהותו; כלומר גבר אחד (או כמה) מול תנאי שטח במקום עוין, כפי שכבר קראנו אצל דניאל דפו, ז'ול וורן, ריידר הגרד ועוד רבים אחרים במאות השבע עשרה עד התשע עשרה. לא מפתיע בהתחשב בסטריאוטיפ הגברי שהודבק לכוכב האדום, שייצג את אל המלחמה עוד בימי יוון העתיקה בלי שאף אחד שאל אותו או התעניין במגדר שלו.

 

[ארס נלחם באתנה, מקור]

הסיפור המתרחש על הירח לעומת זאת, שמאז יוון העתיקה הוקדש לאלה הציידת ארטמיס, הוא נשי למדי.

אף על פי שהחברה לא מתוארת כמטריארכלית באופן מיוחד, ורחובותיה של המושבה הראשונה על הירח נקראים על שמות הגברים שצעדו עליו לראשונה, התחושה היא שהמושבה כמו גם הסיפור מנוהלים בעיקר בידי נשים. נשים הן אלו שנמצאות במוקדי הכוח (לפחות אלה שרלוונטיים לסיפור), והן אלו שמניעות אותו.

[ארטמיס, אלת הציד הנשית. מקור]

הן הדמויות המורכבות יותר, הבולטות והאקסצנטריות יותר, והקשרים הנרקמים ביניהן הם שילוב של הדדיות, כבוד, חיבה ויעילות. כולן קשורות באופן זה או אחר למקום, וכל אחת רואה בו את מפעל חייה באופן זה או אחר. במידה מסויימת, הן מזכירות את הצדדים השונים של האלה ארטמיס: הן ציידות, מחושבות, קרות רוח ולא חוששות ללכלך קצת את הידיים בעבודת שטח, אבל הן גם שואפות להיטיב ומגוננות. אפילו השתייכותה של ארטמיס ל"אלות הבתולות" מקבלת פה משמעות מודרנית בתור גיבורה נשית שאינה מוגדרת דרך יחסה אל גבר. אה, וגם אלו שעוסקים בייצוג של נשים עם מוגבלויות בתנועה ייתכן שימצאו כאן דמות שמעניין לדון בה בהקשר הזה.

מוצא חן בעיניי האופן שבו שוייר לא נמנע מלהשתמש בשיוך המיתולוגי של הירח ונותן כבוד למסורת המערבית הקדומה גם בסיפור מאוד מודרני. 

בשורה התחתונה, אני ממליצה עליו כקריאה קלילה של מותחן מד"ב כיפי, קולח ומהנה מאוד מאוד. התרגום של דידי חנוך תורם לא מעט להנאה מהספר וצולח בלא קושי נראה לעין את מכשולי הטכנולוגיה ומשחקי המילים של ג'אז השנונה. 

 

לעמוד הספר

לספר הקודם של וייר "לבד על מאדים"

למדור המד"ב והפנטזיה

לרשומות נוספות בבלוג

תגובות

הוסף תגובה

עליך להתחבר כמשתמש רשום על מנת להוסיף תגובה.

לחץ כאן להתחברות