הז'אנרים
כל הז'אנרים
המפלצות שמתחת למיטת הלידה: על ''אם טובה דיה'' מאת בב תומס
21/04/2020 09:01

"אם טובה דיה הוא מסוג הספרים שצריך להיאבק בעצמך כדי להפסיק לקרוא וללכת לישון, אבל המחשבות עליהן ממשיכות להסתחרר בראש גם אחרי שהדפים כבר מזמן לא מול העיניים.


מישהו תהה פעם אם זה לא מסוכן לקרוא ספר "עוצר נשימה" ואיך אפשר לעצור את הנשימה במשך ספר שלם. אני חושבת שכשמדברים על ספר עוצר נשימה מתכוונים לשאיפת האוויר החדה המלווה בדרך כלל בהנחת היד על הפה כשתפנית בעלילה מרעידה את האדמה מתחת לרגליהן של הדמויות. זה קרה לי כמה פעמים עם הספר הזה.




זה סיפור על הרבה מאוד דברים בעת ובעונה אחת, אבל אם הייתי צריכה להגדיר אותו בכל זאת הייתי אומרת שהוא בוחן את נושא בריאות הנפש מכל מיני זוויות שונות.
רות הרטלנד היא פסיכולוגית משקמת במחלקה לנפגעי טראומה. היא לא סתם טובה במה שהיא עושה, היא מעולה בזה.אלא ששנה לפני האירועים המתרחשים בספר חוותה אסון כבד בעצמה: בנה בן ה-17 נעלם כאילו בלעה אותו האדמה ונחשב כנעדר, והרטלנד מושכת בכל יום את הראש מעל המים כדי לתפקד. כאשר לקליניקה שלה נכנס בחור צעיר בשם דן גריפין, ושוטח סיפור של טראומה מורכבת וחיים לא קלים בכלל, הדמיון החיצוני בינו לבין בנה מתחיל לערפל את שיקול הדעת המקצועי שלה. הסיפור המשפחתי של הטרלנד עצמה נכרך ומתפתל בסיפור הטיפול שלה ומוביל לשרשרת אירועים הרסנית.

הנושא העיקרי שבו עוסקת תומס הוא, כפי שמרמז שם הספר, אמהות. האמהות היא חוט שקושר בין הדמויות הראשיות ודמויות המשנה, ובב תומס בוחנת אותה מכל זוויותיה וצדדיה, מכניסה אזמל מנתחים אל אחד הנושאים הכי מעוררי מחלוקת ומלהיטי יצרים שאפשר להעלות על הדעת (כלומר, ראיתם פעם ויכוחים ודיונים אינטרנטיים שקשורים להבאת ילדים לעולם, לידתם והגידול שלהם? אני לא יודעת לגבי מלחמת העולם הרביעית עם המקלות והאבנים וכל זה, אבל אני לא אתפלא אם השלישית תקרה בגלל דיון באחד הנושאים הנפיצים האלה). היא מציגה אמהות מתעללת ומזניחה, אימהות מגוננת מדי, אמהות בתנאים מפלצתיים ולא אפשריים, אמהות שחיכו לה בכליון עיניים, וכמובן שאי אפשר לכתוב ספר על אמהות בלי להציג את האמהות בתור ההקרבה האולטימטיבית.


האמהות בספרה של תומס מוצגת כמו מן תיבת זיכרונות קולקטיבית של החברה שלנו, הדיון בה מעלה כאב אינסופי, אושר עילאי, זעם משתולל וחדווה מתפרצת במידה שווה, לפעמים את כל הרגשות האלה יחד אצל אותה אימא, ונראה שהכל קשור יחד במעין סרט אפל של פחד מסטיגמה והדבקת תוויות, על האם והילד גם יחד. בין דפי הספר מחלחל הפחד המתמיד של הרטלנד מהשיפוטיות החברתית שמלווה כל אם, שבוחנת בדקדקנות את הילד שלה ואת היחסים ביניהם, לראות אם הילד מתיישר לפי כל הנורמות החברתיות לפני שהאם נמצאת ראויה.




תומס בוחנת את האובססיה החברתית להרחיק את הבלתי נתפס מאיתנו, להדביק תוויות על האחר ולהאשים אותו במצוקה שלו כדי להבטיח שלנו, בבית שלנו, לא יכולים לקרות דברים כאלה, כשבפועל המציאות מורכבת בהרבה ואף אחד לא חסין מפני המחלות של הנפש.


ואם אף אחד לא חסין מפני המחלות של הנפש כדאי שתהיה לנו מערכת בריאות ורווחה חזקות ומתוקצבות היטב שיוכלו להגיע אל כל הנזקקים לכך ולקטוע בזמן את חוט המחשבה של פצצות זמן מתקתקות לפני שיפגעו בעצמן או באחרים, נכון?


הלוואי!

בב תומס משתמשת במתח כמו שאדם קיי משתמש בקומדיה, כדי למתוח ביקורת חברתית חריפה ונוקבת על התקצוב והתיעדוף של מערכת הבריאות והרווחה שמידרדרות יחד עם מצב המטופלים שלהן. הספר מראה כיצד המערכות הללו מוחזקות על ידי מטפלים חדורי שליחות ואכפתיים שרק מנסים להחזיק את הראש מעל המים גם כשהם עצמם מוצפים בעבודה ובכאב של אחרים עד שהם כמעט טובעים וכך גם נפגעי הנפש וגם אלה שמטפלים בהם משלמים בסופו של דבר מחיר כבד.


עליי לציין שבתור מי שלא מבינה דבר וחצי דבר בפסיכולוגיה הייתי מרותקת לתיאורי הטיפול של הדמויות השונות והתיאוריות הפסיכולוגיות השונות. תומס שוזרת את חומרי הרקע ה"טכניים" לכאורה בעלילה שלה באופן שרק מדגיש עוד יותר את המתח וגרם לי לעתים להתנשם מרוב עניין.




תומס לוקחת אותנו כמו מדריכת צלילה מנוסה לצלילת לילה אל עומק החלק האפל יותר בנפש האדם. היא מחזיקה את הפנס ומסמנת לנו בתנועות ידיים להביט ביצורים האיומים והמפלצתיים שיכולים לארוב בכל נפש בכל שכבה של החברה, ואין לנו מושג מתי ואיך תהיה להם הזדמנות לשחות למעלה, לעלות על פני השטח.
ובמו מדריכת צלילה מנוסה, תומס יודעת מתי להפסיק, היא קולטת מתי נותר לנו בדיוק מספיק אוויר בבלוני החמצן ומתי לסמן לנו באצבעותיה להתחיל לשחות למעלה, לחזור לעבר האור. היא מראה שזה אפשרי, גם אם לא בקלות.


[צלילה]


בכל זאת, זה ספר שעוסק בבריאות הנפש, ואחרי שהיא מראה לנו כל מה שיכול לפגוע בנו, היא גם מראה לנו שאפשר לפלס את הדרך להחלמה, שאפשר, במאמץ עילאי, לשחרר את האגרוף ולהרפות מהכאב.


בשורה התחתונה מדובר בספר עם עלילה מרתקת, דמויות משכנעות שממש נקשרתי אליהן וכמה אמיתות חשובות ומורכבות כדרכן של אמיתות, ואני ממליצה עליו בחום.
התרגום המעולה של נועה שביט והעריכה המצוינת של מורן שין מעבירים אותנו ללונדון בקלילות טבעית בלי טיסה של חמש שעות ובלי לחשוש מהידבקות בקורונה!

הוצאה: תמיר הוצאה לאור

תרגום: מורן שביט

עריכה: מורן שין 

לעמוד הספר

לרשומות נוספות בבלוג

תגובות

הוסף תגובה

תגובות סגורות לפוסט זה