הז'אנרים
כל הז'אנרים

ארתור קונן דויל

סופר
סגנון: מתח, בלשות
מדינה: אנגליה
שפה: אנגלית
יצירות בולטות:

ספרי שרלוק הולמס, ארבע רכבות, שלוש חתונות והיעלמות

תאריך לידה: 22 במאי 1859
מקום לידה: אדינבורו, סקוטלנד

על ארתור קונן דויל

 

"אני שומע 'שרלוק' בכל מקום" אומר מייקרופט הולמס, אחיו של הבלש המפורסם, באחד מספרי ההרפתקאות של "שרלוק הולמס". המילים הללו עדיין נשמעות רלוונטיות בימינו, כשהתהילה העולמית של החוקר האגדי מבייקר סטריט נכנסת למאה השלישית לקיומה. למרות שעידן מנורות הגז והכרכרות הדו אופניות חלף מזמן, שרלוק הולמס נהנה מזרם רענן של מעריצים שהגיע בעקבות הסרטים החדשים והאדפטציה המודרנית לסדרת טלוויזיה משני עבריו של האוקיינוס האטלנטי. כתוצאה מכך, גילה דור חדש של קוראים את הקלאסיקה של סר ארתור קונן דויל – 56 סיפורים קצרים וארבעה סיפורים ארוכים יותר מהם מורכב הקאנון.

למרות שההרפתקה האחרונה פורסמה ב-1927, שרלוק הולמס נותר תופעה פרסומית גם בתרבות הפופולארית. דמותו מזוהה מיד בכל העולם אפילו על ידי אנשים שמעודם לא פתחו ספר של קונן דויל, וכובעו האיקוני עם המקטרת נעשו שם נרדף כלל עולמי ל"בלש".

סוד המשיכה האדירה של הולמס טמון בארתור קונן דויל, שחייו הסוערים והכישרון האדיר שלו לספר סיפור השתלבו יחד לכדי נרטיב נדיר מאוד בספרות.

קונן דויל נולד ב-22 במאי 1859 בדירה קטנה, מס' 11 בפיקרדלי, אדינבורו, סקוטלנד. השני מבין שבעת ילדיהם של צ'ארלס ומרי דויל, והבן הראשון. אמו הייתה אישה מלאת חיים ומשכילה שהתעניינה מאוד בסיפורים מימי הביניים ושיעשעה את ילדיה בסיפורים על אבירים ומסעותיהם.

המשפחה הייתה רחוקה מלהיות עשירה, וכאיש צעיר חש קונן דויל מחויבות לתרום לרווחת אחיו הצעירים, לכן הלך ללמוד רפואה. 

כשהחל את לימודיו בגיל 17 בשנת 1876 נחשבה האונ' באדינבורו לחממה של חידושים רבים, וההרצאות בה היו לשם דבר. במיוחד משך את תשומת לבו של דויל הצעיר ג'וזף בל, במרפאת אדינבורו. יכולת האבחנה והדיאגנוזה של בל היו כמעט פלאיות. הוא בחר בדויל מכל בני כיתתו להיות עוזרו האישי והעניק לו הזדמנות להתבונן מקרוב בשיטותיו.

ב-1879 כשעבד כמתמחה ללא שכר וצבר ניסיון, דויל בן ה-19 החליט להתנסות בכתיבה ספרותית. את הכסף המועט שהיה לו חסך דויל על מזון והוציא אותו במקום זה על ספרים יד שניה שנמכרו בזול.

עד מהרה ידע דויל לצטט בעל פה את כתביו אדגר אלן פו, אותו כינה "מחבר הסיפורים הקצרים הכי מקורי בכל הזמנים". יצירתו הראשונה של דויל הושפעה מאוד מאדגר אלן פו – סיפור שעסק בציד אוצרות בדרום אפריקה. למרבה פליאתו הסיפור התקבל לאחד המגזינים הבולטים ביותר בתקופה וזיכה אותו בשכר מופלג של שלוש גיניאות שלמות. לאחר מכן חש דויל "כחיית פרא שטעמה טעם דם" – הוא רצה לכתוב עוד ועוד.

תריסר סיפורים אחרים התפרסמו לאחר מכן, לצד הצטברות של לא מעט מכתבי דחייה.

וודאי לא היה קל לכתוב בימים עמוסי אירועים כאלה; ב-1880 החליט קונן דויל לקחת הפסקה מלימודיו ולהצטרף כרופא-מנתח למשלחת שהפליגה לים הארקטי. המסע בן ששת החודשים על סיפון האונייה "הופ" (תקווה), לקח אותו למחוזות לא נודעים, וחשפה אותו למראות וחוויות שלא ניתן לדמיין, ולימדה אותו רבות על התלאות והסכנות של הים הארקטי. בשנה שלאחר מכן הוא נסע שוב כרופא-מנתח על סיפון אוניית הנוסעים מיומבה, שהפליגה מליברפול למערב אפריקה ובחזרה. המסעות הללו לא רק הזינו את תאבונו להרפתקה, אלא גם הכניסו סכום נאה מאוד לקופת המשפחה.

בשנת 1881 קיבל קונן דויל את התואר מאוניברסיטת אדינבורו ועד מהרה יצא לדרך משלו, ופתח מרפאה בסאות'סי, פרוור של פורתסמות' לחופי התעלה של אנגליה. כדי "להרוויח קצת כסף מהצד", כפי שאמר לאמו, היה דויל כותב בשעה שהמתין למטופלים שיכנסו. הוא כתב סיפור אחרי סיפור, רבים מהם בהשפעת הרפתקאותיו בקוטב ובהפלגות. חלק מסיפוריו פורסמו, רובם נדחו. הספרות הוגדרה בפיו כ"צדפה קשה לפיצוח".

עד מהרה, ההשפעה של ג'וזף בל ויכולותיו הפלאיות להסיק מסקנות החלה לתת את אותותיה בכתיבה.

היה זה רעיון מרתק – דמות שיכולה להסיק מסקנות מרחיקות לכת ממבט אחד בלבד. אבל לעת עתה היה דויל עסוק במטרות אחרות. ב-1885 בגיל 26, נישא דויל ללואיזה הופקינס, אחותה של אחת ממטופלותיו.

לאחר מכן הבין דויל שאם לא ינסה לכתוב יצירות ארוכות יותר, הוא עלול לדשדש בביצת הסיפורים הקצרים לעד. אך הרומנים שניסה לכתוב זכו להצלחה בינונית. אחד מכתבי היד שלו אבל ככל הנראה בדרכו להוצאה.

ב-1886 לקח דויל נשימה עמוקה והחל לכתוב רומן קצר, בהשפעת מ דופין, הבלש של אדגר אלן פו, שריתק אותו מילדות. הוא החליט למזג את דמותו של דופין עם דמותו של ג'וזף בל בעל יכולת הסקת המסקנות המופלאה. הוא סיים את העבודה בתוך שישה שבועות וקרא לה "חקירה בשני". לדמויות קראו ד"ר ווטסון ושרלוק הולמס. גם כאן, ההצלחה הייתה בינונית למדי. מכתבי דחייה שבו להצטבר, ומכתב הקלה היחיד לא היה מחמיא ביותר והציע סכום זעום למדי תמורתו. 

ב-1887 הסיפור נדפס סופסוף, ואחריו רומן נוסף של הולמס, בסימן הארבעה – מספר שני מאוחר יותר. ועדיין, הבלש סחף אחריו מעט מאוד קוראים. דויל המשיך לכתוב ולפרסם, אבל לא ראה מזה שוב תהילה.

כשמגזין "סטראנד" הופיע ב-1891, קונן דויל זיהה הזדמנות חדשה שנפתחה בפניו. זו התגלתה כהחלטה נכונה. העורך לא האמין איזו מתנה ניחתה עליו כמו משמיים. הוא זיהה היטב את הכישרון של דויל.

והציבור, ככל הנראה הסכים עמו. שרלוק הולמס יצר סנסציה כמעט בן לילה, והקוראים תבעו עוד ממנו. עם כל גיליון "סטראנד" שיצא הביא עמו עוד ועוד דרישות של הקהל לסיפורים נוספים על שרלוק. בשלב מסוים מאס דויל בהולמס והחליט להרוג אותו בידי הנבל מוריארטי, אך עקב דרישת הקהל נאלץ להשיבו לחיים ולהמשיך לגולל את הרפתקאותיו. ובזמן שהולמס עוד נחשב כשוכב מת מתחת למפלים בשוויץ, כתב דויל את אחת היצירות הידועות ביותר בשפה האנגלית: כלבם של בני בסקרוויל.

דויל נהנה למדי מהחופש היצירתי שאפשרה לו התהילה. הוא כתב כמה רומנים היסטוריים נוספים, וב-1894 הוא כתב מחזה בן מערכה אחת שנקרא "הסיפור של ווטרלו" והציג בתיאטראות בכיכובו של הנרי אירווינג, אחד השחקנים האהובים והידועים ביותר בתקופה. רומן נוסף נכתב על מלחמות נפוליאון. אלה היו ספרים חצי קומיים שהגיבור שלהם הושלך תמיד לתוך מצבים בלתי אפשריים מהם חילצו אותו רק המזל ואומץ ליבו הגובל בטיפשות.

עד אז החליט דויל לזנוח את הקריירה ברפואה ולהגשים את חלומו להיות סופר. עם זאת, חייו מאותה נקודה ואילך היו הכל מלבד שקטים ורגועים: הוא ניהל שני קמפיינים פומביים, תובעניים אך מוצלחים למדי כדי להשיג מושב בפרלמנט. ב-1890 הוא נסע לברלין כדי לדווח על תרופה נסיונית לא מוצלחת נגד שחפת. ב-1900 בעיצומה של מלחמת הבורים הוא התנדב לשירות כמנתח בבית חולים בדרום-אפריקה. ב-1906 הוא התגייס להגן על חוקי הגירושין וב-1909 הוא יצא כנגד ההרג בקונגו-הבלגית, אותו הוא כינה "הפשע הגדול ביותר שאי פעם התרחש בהיסטוריה של האנושות". באותה שנה דויל הגן על עורך-דין צעיר שנכלא שלא בצדק לאחר שהואשם בהטלת מום בסוסים ובבקר ליד בירמינגהם. ארבע שנים לאחר מכן לקח דויל על עצמו לטפל גם במקרה של אוסקר סלאטר, שנכלא לשווא באשמת רצח שלא ביצע. ב-1914 הזהיר דויל נגד הפוטנציאל ההרסני של צוללות-מלחמה וטען כי הן עלולות להוריד את אנגליה הגאה על ברכיה. באותו זמן כבר היה דויל אחד מדובריה הידועים ביותר של תנועת הספיריטואליזם והאמין שהמתים יכולים לתקשר דרך אנשים חיים. רבים מהמאבקים שבחר היו למען מטרות לא פופולאריות, אבל חוש הכבוד האישי שלו היה חשוב לו יותר מדעת הציבור עליו.

ובמשך כל הזמן הזה המשיך דויל לכתוב ספרים מכל סוג, כולל שירה, היסטוריה, מדריכי נסיעות וספרי זכרונות. ב-1912 הוא כתב סדרת ספרי הרפתקאות פופולארית נוספת עם גיבור בשם אדוארד צ'אלאנג'ר, רחב חזה ובעל קול עמוק ורועם. כשהמלחמה הגיעה ב-1914 היה קונן דויל נחוש בדעתו לכתוב את תולדות תפקידה של בריטניה במלחמה הזו, בסתמך על עדויותיהם של לא פחות מחמישים גנרלים. בסופו של דבר הוא הוציא תחת ידיו ספר בן שישה כרכים.

עסוק ככל שהיה, קונן-דויל תמיד מצא זמן למה שווטסון קרא לו "זמן איכות בבית" של איש משפחה מסור. מנישואיו הראשונים של דויל ללואיזה הופקינס יש שני ילדים: מרי שנולדה בינואר 1889 וקינגסלי שנולד בנובמבר 1892. כשלואיזה חלתה בסוג ויראלי של שחפת בשנה שלאחר מכן, סירב דויל לקבל את הדיאגנוזה לפני נותרו לה חודשים ספורים לחיות. למעשה היא שרדה שלוש עשרה שנים נוספות, הרבה בזכות טיפוליו של דויל שכללו נופש-טיפולי ומגורים במקומות שנחשבו לבעלי אקלים מבריאים. קונן דויל היה לצדה כשהמחלה הכניעה אותה לבסוף ב-1906 בהיותה בת 49 ומצא נחמה מועטה בעובדה שהוא עשה כמיטב יכולתו עבורה.

הוא נישא מחדש כעבור שנה וחידש את אושרו יחד עם אישה מקסימה ומלאת חיים בשם ג'יין לקי, שנשארה לצדו במשך שארית חייו. לזוג נולדו שלושה ילדים: דניס ב-1909, אדריאן ב-1910 ובת בשם ג'יין ב-1912. כל הילדים היו קשורים מאוד לאביהם; בתור הצעירה שהצטרפה לחיל האוויר והייתה למפקדת, טיפלה במסירות גם בעזבונו הספרותי של אביה. 

ארתור קונן דויל ספרים