גנבט הספרים

זהו סיפור על קשר בלתי צפוי הצומח במקום הכי בלתי מתקבל על הדעת: אלה פיי מתאשפזת במוסד שרסטון לחולי נפש ביורקשייר, לאחר שניפצה חלון במפעל שבו עבדה. ג'ון מאליגן מאושפז באגף הגברים הנפרד, לאחר שאובחן עם דיכאון. בעקבות יוזמה של הרופא הצעיר צ’ארלס פולר, הסבור שמעט מוזיקה עשויה להיטיב עם המטופלים, נפגשים הנשים והגברים אחת לשבוע באולם נשפים גדול ומפואר שעומד בניגוד מושלם כל כך לבית החולים הקודר. המפגש בין אלה וג'ון מצית שרשרת אירועים גורלית המשנה את חיי שניהם.

למה אנחנו זקוקים לפנטזיה? האם היא עוזרת לנו לברוח מהמציאות, או להסביר אותה ולהתמודד איתה? פטריק נס מתמודד עם השאלות האלה ועוד רבות אחרות בספר המופלא "שבע דקות אחרי חצות" יצירת מופת מטא-ספרותית וספר פנטזיה ריאליסטי להחריד.

כבר מהרגע שהתחלתי לפרסם ברשת החברתית שאני קוראת אותו (כלומר, לאחר שהתחלתי לבכות בלי שליטה בתחבורה ציבורית), גיליתי ש"הנערה עם כל המתנות" מעורר לא מעט מחלוקת. השתתפתי בכמה וכמה ויכוחים על הספר, הוא ספג שבחים וביקורות רבים מספור. הנושאים העיקריים שעוררו מחלוקת היו הייצוג הספרותי של מדע מול ספרות, מקוריות הרעיון והתיאורים ושביעות רצון או אי שביעות רצון מהסיום.

. לבחון את הנושא של דיסטופיה דרך טיפולי פוריות במדינה לחוצת ילדים כמו שלנו זה כמעט מתבקש, ואני שמחה שארבליך-בריפמן הרימה את הכפפה. בישראל 2017 לא צריך משטר אימים דיסטופי כדי להרגיש שנכנסים לך לחיים הפרטיים ומתערבים לך בבחירות האישיות.

במובן מסוים אפשר לומר שברומן הזה אוסטן, כמו פאני פרייס, לומדת להשמיע את קולה ככותבת, להתעלות מעל מוסכמות התקופה, המכתיבות לסופרות מה מותר ומה אסור להן כנשים - על מה מותר להן לכתוב ואיך, ומאילו נושאים עליהן לשמור מרחק.

שני הספרים מביעים מחאה על יחס החברה לנשים דרך הייצוג של אחת מתוצאותיו הרבות: הפרעות אכילה ודימוי גוף.

"המילטון" של לין מנואל מירנדה ו"שיבה" של יא ג'סי, עוסקים בהיסטוריה ובנרטיבים, בחופש ובבחירה מול גורל, ולכותביהם אין שום בעיה לכופף כמה חוקים ולהגמיש את המסגרת של הסיפור במידת הצורך.

תקציר שנפתח במילים: "האם תוכל נערה אחת לגבור על האופל ולהציל את ארצה ואת אהובה?" מבטיח לכם ספר פנטזיה גנרי למדי כמעט מההתחלה, ובמקרה של "צל ועצם" גם מקיים. וזה נהדר בעיניי. אם ניתנה האמת להיאמר, אני רוצה עוד כאלה. זה ספר מהסוג שמזכיר לי למה אני אוהבת לקרוא פנטזיה. זה ספר שהקריאה שלו מרגישה כמו חזרה הביתה.

גם בתקופה שהייתה כביכול התקופה של ההשתחררות מהכבלים, תקופה שבה השתנה השיח על מיניות מקצה לקצה, תקופה שמאפיינים אותה בגל השני של הפמיניזם, החשיבה על נשיות הייתה עדיין נתונה בסד – ואת זה מראה היטב הספר "הבנות" של אמה קליין".

התקציר והתמונה הרגיזו אותי עד כדי כך שגמרתי אומר בליבי לקרוא את הספר הזה לגזרים – כלומר לעבור על הטענות של ד"ר שרה ברסלרמן ולפרק אותן בזו אחר זו, לענות כמו זינה הנסיכה הלוחמת לכל הטיעונים המשפילים והמקטינים ולירוק אש כמו דרקון על הסטריאוטיפים.