הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ קווים - 1

דרג ספר זה מתוך 5
15 דירוגים
3.3
ממוצע
1
3
2
2
3
2
4
4
5
4
44
קווים 1: קווים אדומים

במקום 37 

25.9 

קווים 1: קווים אדומים


דרג ספר זה מתוך 5
15 דירוגים
3.3
ממוצע
1
3
2
2
3
2
4
4
5
4
44

במקום 37 

25.9 

במקום 37 

25.9 

סדרה:‎ קווים - 1
גודל (עמ'): 216
מו"ל: בוקטיק

תקציר

בית מלון מפואר על החוף ביוון.
גבר ואישה.
סוף שבוע לוהט.
ארבעים ושמונה שעות של שיכרון חושים.

רגע לפני שהם נפרדים היא מבקשת: "אל תשאל אותי, בבקשה. אל תחקור, אל תחפש אותי. אם החיים ירצו, אנחנו ניפגש שוב. אין לדעת, זה יכול לקרות במקום הכי מוזר בעולם."

מלאני ארינוס בת העשרים ושמונה חוזרת לעיר הולדתה אתונה, כדי להגשים את חלומה: בלשית חוקרת במשטרה. היא לא מעלה על דעתה שהמשפט שאמרה לזר שנראה כמו אל מהמיתולוגיה היוונית, איתו בילתה שעות בלתי נשכחות, יתגשם גם הוא, במקום הכי לא צפוי בעולם.

אנטוניס דנטס בן השלושים ושתיים, הבן של "מלך הלילה", המנהיג הבלתי מעורער של משפחת הפשע החזקה ביותר באתונה, מגיע לביקור קצר וחשאי באי. הוא מתקשה לשכוח את האישה שהסעירה והטריפה אותו.


דבר לא מכין את אנטוניס ומלאני למשחקו האכזרי של הגורל. הם מוצאים עצמם נאבקים זה בזה משני עברי המתרס, משני צידי החוק והמוסר. ההתנגשות בין האסור ולמותר, בין החוק לפשע, היא רק עניין של זמן בין שני אנשים שהמשיכה ביניהם כמעט בלתי ניתנת לשליטה.


יחד עם הגיבורים, עובר הקורא מסע מטלטל ומלא תשוקה שלוקח אותו לדרכים לא צפויות, ולשאלות שהתשובות עליהן אינן תמיד ברורות.


האם יוכלו מלאני ואנטוניס לגבור על הקווים הברורים המפרידים ביניהם? או שגורלם נחרץ מראש? והשאלה הגדולה ביותר: האם מישהו מהם יחצה את הקווים?


כהרגלה, יהודית צפורי משאירה את הקורא במתח עד לפרקים האחרונים של הספר ועושה זאת בדרך המיוחדת רק לה.


ספריה הקודמים של יהודית צפורי: "הכחול שבעינייך", "אבודה בזמן", "זמן שנשאר", "הכחול שבעינייך – החיים שאחרי", "מיתרי לבי" ו"אבני הדרך". ספריה מרגשים ומרתקים וזוכים להצלחה בקרב הקוראים.

המשך קריאה
  • ISBN: 1296-27
  • גודל (עמ'): 216
  • מו"ל: בוקטיק
  • יצא לאור ב-: 25/06/2018
  • שם המחבר: יהודית צפורי
  • זמין להשאלה: כן
פרק 1

פרק 1

אנטוניס

לפעמים צריך להגיע לתחתית כדי לטפס שוב למעלה. במהלך חיי איבדתי כל כך הרבה, התאכזבתי מאנשים קרובים לי, ועדיין - ולמרות הכול - הצלחתי לטפס, מונע בכוח שמקורו לא תמיד מובן לי. אני מתבונן בנופי ילדותי ומנסה להיזכר ברגעים היפים, שבהם היינו מלוכדים כגוף אחד. ימים של צחוק ואהבה, ימים שבהם האמנתי בכל ליבי שאתפוס את מקומו של אבי. על אף שלא הייתי הבן הבכור, עמוק בתוכי ידעתי שזה המקום שלי.

התבדיתי.

אני פוסע במהירות בסמטה הקטנה והחשוכה. לאחר הביקור בבית החולים מצאתי את עצמי משוטט ברחובות ללא מטרה. הד צעדים נשמע מאחוריי. אני לא מאט את הקצב, לא מאפשר לגוף שלי להגיב בצורה שתעורר חשד אצל מי שעוקב אחריי. החושים שלי מחודדים, העיניים שלי לא מפספסות דבר לאורך הדרך. במוחי אני מסמן פתחי יציאה, משנן את צעדיי. גופי ומוחי כמו יודעים את תפקידם במצבים כאלה. אני אפילו לא מגניב מבט לאחור כדי לדעת איך נראה העוקב. השקט וההד החוזר בסמטה הדוממת מלמדים אותי כל שאני צריך לדעת. במרחק צעדים ספורים לפניי יש פנייה ואני עובר אותה ונצמד לקיר, מניח את המזוודה, ועוצר את נשימתי.

מי שעוקב אחריי לא מספיק חכם כדי לצפות את צעדיי. הוא עובר את הפנייה בריצה מחשש לאבד אותי, ולא מבין מה פוגע בו. אני שולח את ידי וחובט בבטנו. בשנייה שהוא מתקפל מהלם וכאב אני מבחין באקדח שבידו. "אני לא מאמין שאתה מספיק טיפש לנסות לאיים עליי." אני אומר בשקט, ופניו מחווירות.

"אל תזוז," הוא מנופף מולי באקדח ואני בוחן אותו בזלזול. הוא אמנם גבוה וכתפיו רחבות מאוד, אבל הוא לא מספיק מהיר כדי לעמוד בקצב שלי.

אני חסר סבלנות ועצבני מכדי לעמוד פה ולחכות שהאידיוט יחליט אם הוא יורה בי או רק מנסה להפחיד אותי, אז אני בועט בידו והאקדח מתעופף הרחק ממנו. מבט האימה על פניו גורם לי לגחך. "עכשיו אנחנו פחות אמיצים?" אני שואל בלגלוג. הוא נראה חסר אונים, אבל ייאמר לזכותו שהוא לא נכנע בקלות. הוא קיבל משימה והוא נחוש להשלים אותה.

"אתה צריך לבוא איתי," הוא מזדקף ושולף סכין. עכשיו אני כבר בטוח, הוא מפחד מהאיש ששלח אותו יותר מאשר שהוא מפחד ממני.

הוא מזנק לכיוון שלי כשהוא חושב שאני מאבד לרגע את הריכוז, ואני שולף את האקדח הצמוד לגופי ויורה. זעקת הכאב שמשתחררת מגרונו מהדהדת בסמטה. הוא אוחז ברגלו ומתקפל על הרצפה, ברכו מדממת. "תקשיב לי טוב," אני מתכופף ומתייצב מולו בגובה העיניים. "תמסור לאבא שלי הודעה." הפנים שלו מעוותות מכאב, אבל אני מאלץ אותו לעמוד והוא מדדה על רגל אחת. "תגיד לו שככה לא מקבלים אורחים." אני משחרר את אחיזתי בו והוא מתמוטט על הרצפה. אני מיישר את בגדיי, לוקח את המזוודה ויוצא במהירות מהסמטה.

להיות שוב באתונה, בבית שלי, גורם לחזי להתכווץ. המראות המוכרים חולפים על פניי כשאני יושב במונית שתפסתי. נהג המונית עוצר מול מלון מפואר שמשקיף אל הים, מוציא את המזוודה הקטנה שלי ומניח אותה על המדרכה בזמן שאני שולף את הארנק מהכיס. "תודה," הוא אומר, ועיניו נפערות בתדהמה למראה השטר של מאה יורו שאני מניח בידו. הוא בוחן את פניי ונראה שהוא מזהה אותי. הוא מחוויר ועיניו נפערות. "לא צריך," הוא מנסה להחזיר לי את השטר, אך אני מחייך אליו ומתרחק. אחרי כל כך הרבה שנים, לא חשבתי שיש פה עוד אנשים שיזהו אותי, אבל הוותיקים כנראה לא שוכחים פרצופים.

אני לוקח את המזוודה וממהר להיכנס ללובי המלון המפואר. המלון הזה, ועוד רבים כמותו ברחבי אתונה, שייכים למשפחה שלי, אבל עצרתי פה מהסיבה היחידה שהוא קרוב לחוף הים וממוקם בדרך לשדה התעופה.

פקידת הקבלה מחייכת כשאני מזמין את הסוויטה הנשיאותית ושואלת לשמי. אני כמעט נכשל ומוסר לה את שמי האמיתי, אבל מתעשת במהירות. "טוני מֶסֶרנוֹ," אני מחליט לתת את שם נעוריה של אימי. אני משלם במזומן לשלושה לילות, בטוח שזה יספיק לי לפני שאעזוב שוב.

"בשמחה הייתי מלווה אותך לחדר, אבל המשמרת שלי מסתיימת רק בעוד שעה," היא מפלרטטת איתי, ואני שולח אליה חיוך לא מחייב.

"אני מכיר את הדרך," אני עונה בלי לחשוב פעמיים.

"אם אתה רוצה סיור במקום מאוחר יותר, אז בשמחה..."

"מצטער, יש לי פגישות בענייני עבודה." אני חותך אותה במהירות. לא הגעתי לפה כדי למצוא פרטנרית ללילה או שניים. לולא הטלפון שקיבלתי מאנה, אחותי הקטנה, הייתי עכשיו בפריז, מסיים את הסידורים האחרונים לקראת תערוכת הציורים שלי.

אנה, אני נזכר בפניה היפות שלא ראיתי מחוץ למסכי המחשב כבר יותר מדי זמן. כילדים היינו עושים הכול ביחד, השתובבנו ובילינו את רוב הזמן זה עם זה בבית שבו גדלנו. הזמן והנסיבות הרחיקו בינינו, אבל אני מתגעגע לימים ההם. בגיל עשרים ושמונה יש לה תואר בראיית חשבון. אימא תמיד אמרה שלאנה יש כישרון מיוחד למספרים וזיכרון פנומנלי ואימא צדקה. אנה לא השקיעה ברצינות בלימודיה, הכול בא לה בקלות ובטבעיות, ואת רוב זמנה היא בילתה בקניות, בטיולים ובמסיבות ראוותניות. נראה שמרד הנעורים לא עזב אותה. כשהייתה צעירה יותר, אבא חשב שאם ירחיק אותה מהבית וירשום אותה לפנימיית בנות היא תירגע ותתיישב, אבל הוא טעה בגדול. קשה מאוד היה לרסן אותה עוד משחר ילדותה. בשנים האחרונות היא מנהלת את החשבונות של כל העסקים שלנו, אלה החוקיים ואלה שלא. לפני כמה ימים הגיעה שיחת טלפון לא צפויה מאנה. היא התקשרה להודיע לי שאחינו הבכור מיקיס היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית לפני שבוע, בדיוק ביום הולדתו השלושים ושלוש. אשתו נהרגה והוא מאושפז בבית החולים במצב קשה.

"אני מעדיפה חדר לבד," קול נשי נשמע מאחוריי. אני מסתובב ומבטי נח על אישה שעומדת בגבה אליי.

"חשבתי ש..." גבר גבוה ומלוקק מדי לוחש משהו לאוזנה.

"אני מצטערת, אבל זה לא מתאים," היא עונה ומסתובבת. תווי פניה כמו צוירו ביד אמן. עיניים גדולות בצבע דבש, אף קטן, עצמות לחיים גבוהות. שפתיה עסיסיות, ושערה הבלונדיני גולש על כתפיה ומצייר מסגרת מושלמת לאש הבוערת בעיני הדבש. הלוואי שהיו לי עכשיו המחברת והעיפרון שלי. הייתי מתחנן בפניה שתרשה לי לצייר אותה, כדי שדיוקנה יישאר לי כמזכרת.

"אני מבין, זה בסדר." עונה לה הגבר, אך היא כבר לא מקשיבה לו ופונה שוב לפקידת הקבלה.

"תודה," היא לוקחת את הכרטיס לחדרה ומסתובבת שוב, מאפשרת לי להביט בה ולשנן היטב את המראה שלה. "אנחנו ניפגש מאוחר יותר במסיבה," היא פוטרת את הגבר ומתרחקת במהירות. אני בוחן אותה בלכתה. גופה הארוך והמעוגל היטב חבוק בשמלה סגולה שמסתיימת מעל ברכיה. רגליה נתונות בנעליים גבוהות עקב, אבל היא צועדת בבטחה, כתפיה זקופות ושערה מתנופף עם כל צעד שהיא עושה. אני לא מסוגל להסיר את מבטי ממנה.

"אדוני?" נער צעיר עומד לצידי ומחכה שאלך אחריו.

"תודה," אני אומר לו כשהוא לוקח את המזוודה ומסמן לי ללכת אחריו.

במעלית אני מוצא את עצמי מולה. היא מרימה את עיניה ומבחינה במבטיי הסקרניים ומחייכת קלות, לא באמת מתרגשת מחוסר היכולת שלי להתיק את עיניי ממנה. היא יוצאת מהמעלית באמירת, "יום טוב," ונעלמת.

הנייד שלי מצלצל ושמו של אבי מופיע על המסך. אני לא עונה והוא עובר למשיבון. אין לי כל כוונה להיפגש איתו בזמן הקצר שאבלה פה. הצלחתי להימנע מפגישה איתו בבית החולים כשביקרתי את מיקיס. הוא בטח זועם על המסר שהעברתי עם הצייד ששלח אחריי. אני בטוח שברגעים אלו שומר הראש שלו, שצמוד אליו כל רגע ביום ובלילה, כמו צל שחור ואפל, נשלח לחפש אחריי.

בחדרי אני שולף מהמזוודה את המחברת שצמודה אליי תמיד ואת העיפרון האהוב עליי, מתיישב במרפסת ומעלה על הדף החלק את פניה המיוחדות של האישה בסגול. אני מתעכב על עיניה הגדולות, מנסה לצייר את המבט הנוצץ והשובב שראיתי, אך לא מצליח. משהו בעיניים שלה מסקרן אותי מאוד, מושך אותי לרצות לפגוש אותה שוב.

בשעות אחר הצהריים אני יושב מול הבריכה ומסיים את המוסקה הנפלאה שהזמנתי, לוגם כוסית אוזו, מתענג על הטעם. התגעגעתי למאכלים שגדלתי עליהם. ואז אני מבחין בה שוב. היא יוצאת מהבריכה ומנערת את ראשה, שערותיה מתפזרות ואני לא יכול להפסיק להסתכל עליה. שני בחורים יוצאים אחריה מהמים ומנסים לדבר איתה. היא מתעלמת מהם ומרימה מגבת מאחד הכיסאות. הם לא מרפים ואחד מהם אף תופס את ידה בגסות. אני מתרומם ממקומי במהירות. הבחורים צוחקים ומתגרים בה והיא לא מנסה להשתחרר. אני ממהר לכיוון שלה, אבל נעצר במקומי כשהיא מגלגלת את קצה המגבת על ידה הימנית ומצליפה איתה במהירות בבחור שאוחז בידה. אני משלב את ידיי ומחייך. הבחור שואג מכאב כשהמגבת חובטת בפניו בחוזקה. היא לא נרתעת, אלא שולחת את ידה ואוחזת בצווארו, מקרבת את פניה אליו ומסננת משהו לאוזנו, בזמן שידה האחרת מורמת ומסמנת לבחור השני לא להתקרב. הזין שלי מתקשה מהמחזה הנפלא שמתרחש לנגד עיניי. היא משחררת באיטיות את הבחור, שפניו סמוקות מחוסר אוויר וממבוכה, ושולחת אליו חיוך שיכול להקפיא את הדם בגופו של כל יצור חי בסביבה. "קליספרה! ערב טוב!" היא קוראת בקול לבחורים שבורחים ממנה במהירות. הצחוק שדגדג את גרוני משתחרר בקול.

היא בוחנת אותי לרגע ומיד מסיטה את מבטה, זוויות שפתיה משתפלות בחיוך קטן. "קליספרה, וסיליסה. ערב טוב, מלכה," אני קורא אליה, אך היא מתרחקת ונכנסת ללובי המלון.

אני לא מצליח לשכוח את התנועות המהירות שלה, את האש שנדלקה בעיניה כשהכאיבה לבחור הגס שניסה לגעת בה ללא רשות. הייתי מוכן להשכיב אותה באותו רגע על הרצפה ולסגוד לגופה המושלם. גוף מלא במקצת, בניגוד לכל הבחורות הרזות עד כדי בחילה שעוברות בסטודיו שלי. החזה שלה שופע, הישבן שלה בולט ומלא, רגליה חטובות וארוכות. בשמחה הייתי מוכן לכרוך אותן סביב גבי.

 

לאחר מקלחת חמה אני מוצא הודעה מאנה בטלפון שלי. הצל בדרך אליך. מוקדם יותר, ביקשתי ממנה להתחקות אחר תנועותיו של יאניס, הצל של אבא שלנו. בשנה האחרונה, אנה חזרה להתגורר בבית ילדותנו, לבקשת אבי, ששומר עליה מכל משמר. היא נכס חשוב מאוד בשבילו. כל הסודות הכמוסים ביותר שלו מופקדים בידה. ככה זה אצלנו, הכול נשאר במשפחה. המגורים החדשים שלה העניקו לה גישה למידע על ההתנהלות של אבי והצל שלו, והיא לא היססה לשתף אותי בו.

שלחתי לה הודעה. תודה, אדאג שלא ימצא אותי.

התלבשתי וירדתי לחדר האוכל. בשל מסיבה פרטית שנערכה באולם המרכזי, שולחנות האוכל של אורחי המלון סודרו מסביב לבריכה. אני מתיישב בפינה מבודדת בקצה הרחבה ומתענג על סופלקי ושאר מטעמים. בסיום הארוחה, אני קם לקחת קינוח מהבר המרכזי. בדרכי חזרה לשולחן אני מבחין בבחורה שלא הפסיקה להטריד את מחשבותיי, וכשאני מבין מה היא עושה אני לא יכול שלא לצחוק.