הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
44 

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
44 
44 
תג: יהדות
גודל (עמ'): 264
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

"חיים שניתנו במתנה, צריכים לעשות בהם משהו, הם לא ניתנו סתם כך", נוהג לומר הרב חיים דרוקמן שזכה לקבל את חייו במתנה ארבע פעמים. חיימקה, הנער הצעיר שהגיע לבדו לארץ לאחר מסכת תלאות על אדמת אירופה, נהפך ברבות השנים למחנך דגול ולראש ישיבת "אור עציון", ליו"ר מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא ולמנהיגה הרוחני של תנועת הנוער בני עקיבא. הוא ידוע היום כרב חיים דרוקמן, ממנהיגיה הבולטים של הציונות הדתית, מבכירי תלמידיו וממשיכי דרכו של הרב צבי יהודה קוק, חבר כנסת, סגן שר וראש מערך הגיור.

סיפור חייו שנפרש בספר הנני מגולל את עשרות שנות פעילותו החינוכית, הציבורית, ההתיישבותית והלאומית, והוא במידה רבה גם סיפורה של הציונות הדתית, שהרב דרוקמן הוא אחד מסמליה המובהקים. חלוציות, הליכה לפני המחנה ומסירות מוחלטת היו לסימן ההיכר של הרב, שמשחר נעוריו הולך בדרכו של אברהם אבינו בקריאתו "הנני", ומתייצב לכל שליחות ולכל משימה ללא היסוס וללא כל תנאי.
אלישיב רייכנר הוא עיתונאי ב"מקור ראשון", בוגר ישיבת ההסדר בירוחם וחבר מליאת בני עקיבא. חמשת ספריו הקודמים ראו אור אף הם בהוצאת "ידיעות ספרים".

המשך קריאה
  • ISBN: 3625912
  • גודל (עמ'): 264
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 15/08/2018
  • שם המחבר: אלישיב רייכנר
  • זמין להשאלה: כן

פרק א

מדריך האיתנים

הישיבה הגבוהה "כרם ביבנה" לא נפתחה בראש חודש אלול, היום הראשון בשנה של עולם הישיבות, אלא בראשית חודש חשוון תשי"ד, אוקטובר 1953. הסיבה לעיכוב לא היתה בעיות טכניות. המבנה של הישיבה שהוקם על ידי המרכז העולמי של תנועת המזרחי היה מוכן כבר חמש שנים קודם לכן ועמד ריק. הסיבה לעיכוב גם לא היתה מחסור בתלמידים. קבוצת תלמידים, חברי שבט איתנים בבני עקיבא, בוגרי ישיבת כפר הרא"ה, כבר ייעדו את עצמם ללמוד בישיבה החדשה שהוקמה בעבורם. אלא שבחודש אלול תשי"ג עדיין לא נמצא רב שיעמוד בראשה.

ההחלטה על הקמת ישיבה גבוהה לחברי בני עקיבא התקבלה שנה וחצי קודם לכן. בוועידה החמישית של התנועה שהתכנסה בירושלים בפסח תשי"ב התקבלה ההחלטה הבאה: "הוועידה רואה הכרח בהקמת ישיבת המשך ל'ישיבת בני עקיבא' בהקדם, ומטילה על ההנהלה הארצית של בני עקיבא לפעול בכיוון זה". החלטה זו נבעה מצורך של חברי בני עקיבא שחיפשו ישיבה גבוהה ללמוד בה תורה לפני גיוסם לגרעין נח"ל במצוות התנועה. ישיבות גבוהות ציוניות כמעט שלא היו בנמצא בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. ישיבת מרכז הרב, הישיבה שייסד הראי"ה קוק בירושלים בשנת תרפ"ד, היתה אז במשבר, מדולדלת בתלמידים, ולא נחשבה כאפשרות ראויה בעבור חברי התנועה. היעדרה של ישיבה תורנית משמעותית ברוח ציונית הובילה את החברים לישיבות הגבוהות של הציבור החרדי. חלקם בחרו ללמוד בישיבת כנסת חזקיהו בזיכרון יעקב שעברה לימים לכפר חסידים. חלקם בחרו ללמוד בישיבת חברון בירושלים וחלקם בישיבות סלובודקה ופוניבז' בבני ברק. הלימודים בישיבות אלו הרחיקו את הבחורים מרוח בני עקיבא. ראשי התנועה הבינו שאם הם רוצים להשאיר את הבחורים בתנועה כדי שישפיעו בה מבחינה תורנית, וכן לשמור על האפשרות שיצטרפו בהמשך לגרעיני הנח"ל, עליהם להעמיד בעבורם חלופה של ישיבה גבוהה ציונית ברוח בני עקיבא.

משימת ההקמה של הישיבה החדשה הוטלה בעיקר על יעקב דרורי, איש ההנהלה הארצית של התנועה שכבר הוכיח את יכולותיו הארגוניות כשהקים עם חבריו לקבוצת עלומים את קיבוץ סעד בנגב. שותפו של דרורי במשימת ההקמה היה חבר צעיר בהנהלה הארצית של בני עקיבא, בן 20 בסך הכול, צעיר מדרורי בעשר שנים, ושמו חיים דרוקמן.

חיים, או כפי שכונה אז בפי חבריו לתנועה - חיימקה, היה כבר אז פעיל בולט בבני עקיבא. לאחר שהדריך וריכז בנערותו את סניף רמת גן, הפך בגיל 19 לחבר במזכירות ההנהלה הארצית של התנועה. בפרק המשימתי של שירותו הצבאי בנח"ל כיהן כקומונר בסניפי נתניה ובני ברק ולאחר מכן החל לעבוד בהנהלה הארצית של בני עקיבא. בוועידת התנועה שהתקיימה בפסח תשי"ב היה חיים ציר מטעם המועצה הארצית של התנועה. יחד עם יעקב דרורי הוא היה חבר ב"ועדה המתמדת", שניסחה את החלטות הוועידה, וביניהן גם את ההחלטה על הקמת הישיבה החדשה.

את הנימוקים להקמת הישיבה החדשה ביאר חיים שלוש שנים לאחר מכן, בפסח תשט"ו, בדברים שנשא בפתח הוועידה השישית של בני עקיבא. "שתי סיבות הביאו את הוועידה להחלטה הזאת. סיבה ראשונה, חברים רבים שלמדו בישיבת בני עקיבא עברו לישיבות אחרות, זרות לרוחנו, והתרחקו לגמרי מאיתנו. זאת היא סיבה שלילית. הסיבה השנייה והחיובית היא רצוננו להקים ישיבה שלנו, אשר תחנך ברוחנו. וכשאני אומר 'ברוחנו', אני מתכוון לקראת 'הקבוצה'. לחנך תלמידי חכמים וגדולי תורה לקיבוץ הדתי". בהמשך דבריו הרחיב חיים בהסבר הסיבה החיובית. "פעם באו לקיבוץ הדתי חברים ממקומות שונים בגולה, לאחר לימוד של שנים בישיבות, ואילו היום מהווים אנו את חיל המילואים העיקרי של הקיבוץ, ועל כן מתפקידנו לדאוג גם להמשך בשטח הרוחני".

כך חברו השניים, יעקב דרורי וחיים דרוקמן, למשימת הקמת ישיבת כרם ביבנה. דרורי, איש הקיבוץ הדתי, דאג יותר להקמתה הפיזית של הישיבה. הוא רתם לשם כך את המרכז העולמי של המזרחי, שהיו בעלי הבניין, את אנשי הקיבוץ הדתי, שכבר קיימו בבניין ישיבה קטנה לחברי הקיבוצים, וגם את השכנים - אנשי קבוצת יבנה. חיים פעל בעיקר לאיוש ספסלי הישיבה בתלמידים ולאיתור ראש ישיבה.

לחיים היתה היכרות קרובה ומשמעותית עם חבורת הנערים שיועדה להקמת הישיבה החדשה. הנערים הללו השתייכו לשבט איתנים בבני עקיבא, והוא ריכז את פעילות השבט בכל הארץ מטעם התנועה. שבט איתנים לא היה שבט ככל השבטים. חבריו הובילו כמה מהלכים מכוננים שהשפיעו לטווח ארוך על אופייה הדתי של תנועת בני עקיבא ועל אופייה של הציונות הדתית כולה. אחדים מחברי השבט הזה הפכו לימים לרבנים מובילים בציבור הדתי לאומי. עוד יסופר כאן על חברי איתנים ועל המחתרת התורנית שהקימו בתוך התנועה, אך קודם לכן מוכרחים להבין שלהקמתה של ישיבת כרם ביבנה היתה השפעה דרמטית על עתידם האישי והקבוצתי של חברי השבט. בתחילת תשי"ד, כשהמאמצים למצוא ראש ישיבה לישיבת כרם ביבנה עלו בתוהו, חברים מרכזיים בשבט איתנים כבר החלו להתפזר לישיבות חרדיות. יעקב דרורי וחיים דרוקמן הבינו היטב את ההשלכות של פיזור זה על עתידם של הבחורים, על עתידה של הישיבה ועל עתידה של התנועה.

היה קושי אמתי בהשגת ראש ישיבה לישיבה החדשה. בשנים ההן לא היה פשוט למצוא רב שיסכים לעמוד בראש ישיבה גבוהה ציונית כמו ישיבת כרם ביבנה. הרבנים שהזדהו עם דרכה של בני עקיבא היו מעטים, אך גם ללא קשר להשקפת עולם, היה קשה למצוא רב שיסכים לצאת מעולם הישיבות בירושלים או בגוש דן, לטובת ישיבה בדרום, בחבל ארץ שרק החל אז להיבנות. "הרבה מהמועמדים שפנינו אליהם בהצעה זאת לא ניאותו לקבלה מתוך שישיבה זאת אינה מוקמת בירושלים אלא ביבנה המרוחקת במקצת", כך סיפר חיים לחברי בני עקיבא בוועידה שהתקיימה בשנת תשט"ו. "עובדה זאת כשלעצמה הוכיחה לנו את הצורך הגדול בהקמתה של ישיבה גבוהה משלנו שתגדל תלמידי חכמים חלוצים אשר בעיית 'סביבה מרוחקת' או בעיות אחרות מסוג זה, שמקורן בנוחיות אישית, לא תעמודנה בשיקוליהם אלא יהיו מוכנים למלא כל תפקיד שיוטל עליהם. ילכו לאן שזקוקים להם באמת. יהיו חלוצים. פשוטו כמשמעו". חיים לא העלה אז בדעתו שכעבור שנים הוא עצמו ייקרא לדגל ויֵצא לכהן כראש ישיבה ביישוב ספר בדרום הארץ.

במסגרת חיפוש ראש לישיבה נעשה ניסיון לגייס לתפקיד את הרב שאול ישראלי, תלמידם של הרב יעקב משה חרל"פ והראי"ה קוק, שכיהן אז כרב היישוב כפר הרא"ה. הרב ישראלי הסכים בתנאי שהדבר יאושר באסיפה כללית של חברי המושב. באסיפה הכללית החליטו החברים שלא לוותר על הרב ישראלי. לא הועילה גם בקשתו של ח"כ ד"ר זרח ורהפטיג, שהגיע לדבר בפניהם. לאחר ניסיונות נוספים שכשלו עלה שמו של הרב חיים יעקב גולדוויכט, בוגר ישיבות עץ חיים וסלובודקה שהתגורר אז בבני ברק בסמיכות לרבו החזון איש - רבי אברהם ישעיהו קרליץ. הרב גולדוויכט אמנם לא השתייך לאסכולת תלמידיו של הרב קוק, אך באותן שנים המחסור ברבנים בעלי השקפת עולם ציונית הביא לכך שלא מעט רבנים מהציבור החרדי לימדו בישיבות ציוניות. כך למשל, הרב אליעזר מנחם ש"ך, מי שהפך לימים למנהיג הציבור החרדי, לימד באותן שנים בישיבת הדרום הציונית ברחובות. יעקב דרורי הגיע לביתו של הרב גולדוויכט וביקש ממנו לעמוד בראשות הישיבה. הרב גולדוויכט התלבט וביקש להיוועץ ברבו החזון איש. בתחילה, ביקש ממנו החזון איש להמתין שנה מתוך תקווה שבמהלכה ימצא משרת לימוד בעולם התורה החרדי, אך כאשר חזר הרב גולדוויכט לביתו וסיפר לאשתו על תשובת החזון איש, פנתה אשת הרב לחזון איש ושטחה בפניו את מצבם הכלכלי הקשה. לאחר שמיעת דבריה נתרצה החזון איש למהלך, והרב גולדוויכט הסכים לכהן בראשות הישיבה החדשה.

אלא שהסכמת הרב גולדוויכט ניתנה סמוך מאוד לראש חודש חשוון, התאריך שבו נפתח זמן חורף בישיבות. חלק מהבחורים שהביעו עניין בישיבה החדשה, כבר התייאשו מהקמתה ונסעו לישיבות אחרות. יעקב דרורי וחיים דרוקמן החלו במרדף אחר הבחורים. אחד מאותם בחורים היה זלמן מלמד. כשיעקב וחיים הגיעו לביתו בתל אביב, אמרה להם אמו שהוא כבר יצא לתחנה המרכזית כשפניו לישיבת כנסת חזקיהו בזיכרון יעקב. השניים לא התייאשו ומיהרו לנסוע לתחנה המרכזית, שם הם תפסו את מלמד רגע לפני שעלה לאוטובוס צפונה לזיכרון יעקב. "אם לא תבוא עכשיו ליבנה, הישיבה החדשה לא תקום", הם אמרו לו. מלמד ניסה להתחמק. "אני בסך הכול אחד", הוא אמר להם, אבל הם התעקשו. "על כל אחד ואחד מכם תיפול או תקום הישיבה". זלמן מלמד עזב את תחנת האוטובוס והצטרף ליעקב וחיים שנסעו דרומה לכיוון יבנה. במבט לאחור, מסקרן להרהר מה היה קורה אילו עלה זלמן מלמד בחשוון תשי"ד לאוטובוס לכיוון זיכרון יעקב ושקע שם בעולם התורה החרדי. היכן היה נמצא היום הרב זלמן מלמד, ראש ישיבת בית אל ומהרבנים הבולטים בציבור הדתי לאומי, לולא רדפו אחריו הרב חיים דרוקמן ויעקב דרורי והפצירו בו לנסוע עמם ליבנה.

בדרך דומה גייס חיים את כל 14 התלמידים שנמנו עם המחזור הראשון של ישיבת כרם ביבנה. מלבד זלמן מלמד נמנו עם החבורה צפניה דרורי, לימים רבה של קריית שמונה וראש ישיבת ההסדר בעיר, בנימין הרלינג הי"ד, לימים ראש בית מדרש הגבוה באלון מורה שנרצח בפיגוע בסוכות תשס"א בהר עיבל, יעקב פילבר, לימים מייסד בית הספר נעם וישיבת ירושלים לצעירים. שבתאי זליקוביץ, לימים מרבני כולל מר"ץ במבשרת ציון, מרדכי אינדיג, לימים ר"מ בישיבת בני עקיבא נחלים, ידידיה כהן ז"ל, לימים מזכ"ל תנועת בני עקיבא, ודוד פרנקל, לימים שופט בבית המשפט השלום בירושלים.

אחד הבחורים, מולי יעקובי, התלבט אם ללכת ללמוד בישיבה החרדית בזיכרון יעקב או בישיבה החדשה בכרם ביבנה. בדיון שקיים על כך עם חיים הוא טען שבישיבה בזיכרון יעקב הוא יוכל להתפתח יותר מבחינה תורנית, מכיוון שמדובר בישיבה ותיקה עם לימוד מסודר. חיים טען בתגובה שחשוב יותר לחזק ישיבה חדשה כמו ישיבת כרם ביבנה כדי להרבות תורה בעם ישראל. השניים החליטו ללכת לחזון איש כדי שיכריע בסוגיה. כשהגיעו לחזון איש, בחר מנהיג עולם התורה החרדי, באופן די מפתיע, לחדד את שני הצדדים של ההתלבטות מבלי להכריע. יעקובי החל את לימודיו בישיבת כרם ביבנה אבל לאחר זמן קצר עזב את הישיבה ועבר לישיבה בזיכרון יעקב. לימים, התמנה הרב משה יעקובי כראש כולל בכפר חסידים. החזון איש, שנתן את ברכת הדרך לרב גולדוויכט לעמוד בראשות "כרם ביבנה", ושבחר לא להכריע בהתלבטות של בחור ישיבה בין ישיבה חרדית לישיבה ציונית, נפטר שבועיים לאחר הקמתה של הישיבה בט"ו בחשוון תשי"ד. תלמידי הישיבה החדשה הצטרפו להולכים הרבים אחר ארונו.

ישיבת כרם ביבנה יצאה לדרכה כישיבה הגבוהה הציונית הראשונה שהוקמה על ידי תנועת בני עקיבא. לאחר כמה שנים היא גם הפכה לישיבת ההסדר הראשונה. ליעקב דרורי ולחיים דרוקמן היו כאמור זכויות רבות בהקמתה, אך זה המקום לציין שאף ששניהם היו אנשי ההנהלה הארצית של בני עקיבא, לכל אחד מהם היתה ראייה מעט שונה באשר לייעודה של הישיבה.

יעקב דרורי היה איש הקיבוץ הדתי. הוא העריך כמובן את לימוד התורה, וראה חשיבות בהצמחת רבנים ציונים שיחזקו את הישיבות התיכוניות של בני עקיבא ואת הקיבוצים הדתיים, אך את ההגשמה המלאה הוא ראה בהליכה לגרעין נח"ל ובהצטרפות לקיבוץ קיים או חדש, על פי צו השעה. ההחלטה להקים ישיבה ברוח בני עקיבא אמנם התקבלה בוועידת התנועה, אבל הדחף העיקרי ליישם את ההחלטה לא הגיע מדרורי ומחבריו להנהלה הארצית אלא מלמטה, מהשטח. דחף זה נולד בראשיתו מתוך קבוצת חברים ייחודית משבט איתנים, חניכיו של חיים דרוקמן. כדי להבין איך ראה חיים את ייעודה של ישיבת כרם ביבנה ואת מקומה בתנועה, צריכים להכיר את הסיפור של אותה קבוצת חניכים. במקביל להשפעתו של חיים עליהם כמדריך, הם השפיעו עליו. מתוך ההשפעה ההדדית נוצרה הדחיפה החזקה להקמת הישיבה.

אותה חבורת חניכים ייחודית משבט איתנים התגבשה בשנת תשי"ב, כשנתיים לפני הקמת "כרם ביבנה". בראשית השנה השנייה ללימודם בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, בהיותם בני 15 בלבד, חברו זה לזה כמה חניכים משבט איתנים וייסדו קבוצה בשם גחל"ת - גרעין חלוצים לומדי תורה. הרב יעקב פילבר, ממקימי גחל"ת, מספר שהקמת הגרעין נולדה בעקבות המפגש שלו ושל חבריו עם עולם התורה בישיבת כפר הרא"ה. אלא שראש הישיבה הרב משה צבי נריה, החדיר בתלמידיו לא רק אהבת תורה אלא גם תודעת שליחות כששלח אותם למשימות לאומיות. כבר בשנה הראשונה שלהם בישיבה הם נשלחו להתנדבות במחנות העולים ומאוחר יותר נשלחו לסייע בהקמתה של ישיבת בני עקיבא חדשה במירון שנפתחה בעיקר בעבור העולים החדשים מתימן שהגיעו באותה תקופה.

גחל"ת הוקמה כגרעין פנימי בתוך שבט איתנים במטרה לחזק את הצד התורני בשבט ובתנועת בני עקיבא כולה. חברי גחל"ת שאפו להפסיק את הריקודים המעורבים של הבנים והבנות שהיו נהוגים אז בתנועה, ולהעצים את לימוד התורה כערך עליון. כחניכים שחונכו להגשמה, הם סימנו מטרה גם בתחום זה - הקמת קיבוץ חדש שהחברים בו יקדישו מחצית מיום עבודתם ללימוד תורה. אלא שהתוכנית להקמת קיבוץ תורני חדש לא תאמה כל כך את רוח התנועה באותם ימים. בני עקיבא דחפה אז את חניכיה להצטרף לקיבוצים הדתיים הקיימים שהיו זקוקים לחיזוק לאחר שנפגעו במלחמת העצמאות. חברי גחל"ת חששו מתגובת ההנהלה הארצית להתארגנותם והחליטו לשמור את קיומה של הקבוצה בסוד, לפעול באופן חשאי ולצרף אליהם בהדרגה עוד ועוד חברים מתוך שבט איתנים. ההצטרפות לגחל"ת היתה באופן סלקטיבי בשיטת חבר מביא חבר. הקבוצה שהחלה עם כעשרה חברים, מנתה לאחר כשנה כ-20 חברים והחליטה להרחיב את המסגרת ולצרף לשורותיה גם בנות. מכיוון שהמדריך שלהם חיים היה גם איש ההנהלה הארצית, החברים לא שיתפו אותו בסוד העניין.

המהלך התורני הראשון שיזמו חברי גחל"ת היה הישארותם לשנה נוספת של לימוד תורה בישיבת כפר הרא"ה. באותן שנים, רוב התלמידים שהגיעו לישיבה למדו בה שנה או שנתיים לכל היותר. הלימודים לבגרות לא היו אז חלק ממסגרת הישיבה, כך שהיא התנהלה כישיבה ללימוד תורה בלבד. חברי גחל"ת בחרו להישאר בישיבה לשנה שלישית של לימוד תורה ואף הגדירו את המהלך כהקמת ישיבה גבוהה. ההסבר שנתן יעקב פילבר למהלך, במאמר שפרסם בעיתון התנועה "זרעים" בחשוון תשי"ג, דומה מאוד לסיבות שניתנו שנה לאחר מכן להקמת ישיבת כרם ביבנה. "ראינו שלמרות האור הרב, השופע מלומדי התורה באותן הישיבות, חסר שם - דבר שנחוץ לנו ביותר - אווירה שלנו, חמימות תנועתית, כיוון חינוכי לקראתו מחנך הארגון. על כן ידענו: המשך לימודים בישיבה אחרת, פירושה לרעות בשדות זרים, ויהיה המרעה המשובח ביותר... אין אנו מסתפקים בלימוד. אנו שואפים אף לכוון את עצמנו לאופקים נוספים, ליצירה ובנין והתנחלות באדמת האבות, על כן אחת דרכנו ואותה הגשמנו. ישיבת בני עקיבא גבוהה". אבל הניסיון להקים ישיבה גבוהה בתוך ישיבת כפר הרא"ה לא עלה יפה. לולא קמה שנה לאחר מכן ישיבת כרם ביבנה, חברי גחל"ת היו ממשיכים לישיבות אחרות, ישיבות חרדיות, וכדבריהם הולכים "לרעות בשדות זרים".

בטבת תשי"ג, כשהיו חברי שבט איתנים בכיתה יא התקיים כינוס ארצי של השבט בהשתתפותם של כ-230 חברים. בהשפעת חברי גחל"ת, הדיונים בכינוס עסקו בעיקר בדרכים לחיזוק הצדדים התורניים של התנועה. חיים דרוקמן, רכז שבט איתנים ששימש באותה שנה גם עורך העיתון זרעים, דיווח בעיתון על הכינוס של חניכיו בסיפוק רב. "הצלחתו היוצאת מן הכלל של כינוס שבט איתנים הארצי לא הייתה רק תוצאה של שבת יפה עם תפילה נאה, זמירות בהתלהבות וכו'. חלק נכבד מההצלחה יש לזקוף על חשבונם של הדיונים אשר עמדו על רמה גבוהה ביותר... הרגשה טובה כזאת הנחילו הדיונים כאשר הם לא עסקו בעניינים קטנוניים. הציר המרכזי שלהם היה: כיצד לתקן ולשפר את עצמנו על מנת להכשיר אותנו למילוי תפקידנו". בהמשך אותו גיליון דיווחה רחל רוזנברג, חברת שבט איתנים מסניף ירושלים, על חוויותיה מהכינוס. "כל התכניות שהיו עד שבת אחר הצהריים - שיחתו של חיים, התפילה, פרשת השבוע שהייתה מוצלחת מאוד, הזמירות שזימרו בהתלהבות רבה, היו מלאי מרץ והחברים יצאו מרוצים". החלק המשמעותי, כתבה רוזנברג, היה הדיונים שהתקיימו לקראת סיום השבת. "כבר מהחבר הראשון שקם לדבר הורגש הרצון הכללי להתקדם ולהיות מה שאנחנו צריכים להיות, כדברי חיים". החברים הציעו להקים חוגים תורניים, לחזק את התפילות בסניפים ואת הקשר עם ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה.

הצעה מעניינת ומשמעותית שעלתה לראשונה באותו כינוס היתה דחייה של שנה בגיוס לנח"ל לטובת לימוד של הבנים בישיבה גבוהה. צריכים לזכור שחברי איתנים היו אז בני 16 בלבד. שנתיים לפני הגיוס הם כבר ביקשו לדחות אותו לטובת לימוד בישיבה. את המהלך הובילו חברי גחל"ת שסוד התארגנותם עדיין לא נודע בשלב זה. חיים תמך ברעיון בהתלהבות. "מיד אחרי סיכומו של חיים פרצו החברים בהורה סוערת". סיכמה רחל רוזנברג את רשמיה מהכינוס הארצי.

בחודש סיוון תשי"ג התקיימה ישיבה של המועצה הארצית של בני עקיבא ובה העלה חיים דרוקמן את ההצעה של חניכיו לדחות את יציאתם לנח"ל למשך שנה אחת לטובת לימוד בישיבה. תחת הכותרת "דרך חדשה" הסביר חיים בהרחבה את ההצעה שאליה דחפו חניכיו. תחילה, הוא תיאר את המציאות שבה רבים מחברי התנועה אינם לומדים כלל במסגרת ישיבתית בשנות נערותם אלא לומדים בתיכונים או יוצאים לעבוד. "חברים אלה מתבגרים בעזרת ה' והולכים בדרך הארגון לנח"ל ולקבוצה, כשמטענם הרוחני-דתי הנו לכל היותר ארבע שנות לימוד בגימנסיה. האם יש להתפלא אחר כך, כשבגרעין או בקבוצה מתחילות להתעורר בעיות בשטח הדתי, הן בקיום המצוות המעשיות והן בקביעת עתים לתורה?" המסקנה, אמר חיים, ברורה ביותר. "אי אפשר לקיים חיים דתיים שלמים מבלי ללמוד קודם לכך תורה ולהתבשם מריחה... הדרך צריכה אפוא להיות לימוד בישיבה לפני היציאה לקבוצה... על כן מציעים אנחנו בזה דרך חדשה של לימוד בישיבה, לפחות שנה אחת, לפני היציאה לנח"ל". בהמשך דבריו הסביר חיים מדוע דווקא חניכיו משבט איתנים מתאימים להיות הראשונים שידחו את גיוסם בשנה לטובת לימוד בישיבה. "רצינו גם רצינו להתחיל בכך בשבטים קודמים אולם לא היה רקע מתאים לכך, מה שאין כן בשבט איתנים שהרקע קיים הודות להצלחתו של החינוך לישיבה בארגון. משבט איתנים, בהיותו עוד שבט הרא"ה, יצאו חברים רבים לישיבה, ומהם לומדים כיום בשנה שלישית, למעלה מ-20 חבר בישיבה. רצינותם של בני הישיבה לגבי עתידו של השבט נותנת לנו להניח שהם יעשו את כל שביכולתם על מנת שהצעה זאת תצליח". בסיום דבריו טען חיים שדחיית הנח"ל לטובת שנת ישיבה עומדת להיות מבחן שחבר בני עקיבא לא עמד בו מאז החלה חובת הגיוס לצה"ל. "לפני שחלה חובת השירות", הוא הסביר, "כשחברים בתנועה יצאו להכשרה ולקבוצה הם עשו זאת מתוך רצונם, תוך מלחמה בבית ובסובב אותם, וההחלטה היתה מבחן לנכונותם להקרבה ולמידת חלוציותם. מאז שהחלה חובת השירות בצבא כל אחד חייב לשרת, וממילא, אמר חיים, לא מורגשת רוח ההתנדבות והחלוציות כפי שזו היתה פעם. הקדשת שנה ללימוד בישיבה לפני היציאה לנח"ל תראה שוב התנדבות החברים ובחירתם את הדרך בה ילכו מתוך רצון עצמי".

לא כל חברי ההנהלה הארצית הסכימו עם ההצעה של חיים וחניכיו מ"איתנים". אריה גלזר, חבר קיבוץ טירת צבי, טען שלא כל חברי השבט ירצו ויתאימו ללמוד בישיבה ושמשרד הביטחון יסכים לדחייה לשנה רק במקרה שרוב הבנים בשבט ילמדו בישיבה והבנות בסמינר. גלזר הביע חשש שדחייה של שנה בגיוס תהרוס את הגרעין. מנגד, אסתר גבירצמן, רכזת ההדרכה של התנועה, תמכה בהצעה והדגישה את חשיבות ההיענות לפניית חברי איתנים לנוכח שאיפותיהם התורניות. גבירצמן ציינה שבני הישיבה בשבט איתנים הם בסיס איתן ואין לאבדו אלא לחזקו. “הפעם יש אפשרות ליצור מפנה", היא אמרה. בסופו של דיון, ההנהלה הארצית והמועצה הארצית של התנועה קיבלו את הצעתו של חיים לדחות את גיוסו של שבט איתנים כדי שבני השבט, שהיו אז בסוף כיתה י, ילמדו שנה בישיבה. במבט של שנים לאחור, היה זה צעד קטן, אך משמעותי, בדרך למהפכה תורנית בתנועת בני עקיבא.

לאורך כל החודשים הללו המשיכה להתקיים המחתרת של גחל"ת ללא ידיעתו של המדריך חיים. הגילוי התרחש באותו קיץ של שנת תשי"ג בדרך לא צפויה. חברי גחל"ת הדפיסו והוציאו לאור ביטאון שבו כתבו מהגיגי לבם ופירטו את תוכניותיהם לעתיד התנועה. לאורך שנות פעילותה של גחל"ת יצאו לאור שלושה גיליונות של הביטאון. הטעות של חברי גחל"ת היתה בחירתם להדפיס את הביטאון שלהם בדפוס “המכפיל" ברחוב שינקין בתל אביב. באותו בית דפוס הדפיסה גם ההנהלה הארצית של התנועה את חוברות ההדרכה שלה. באחד הימים כשהגיע חיים לבית הדפוס כדי לקחת חומרי הדרכה שהדפיסה התנועה, הביא לו בעל בית הדפוס, בתום לב, גם את הביטאון שהוציאו לאור חניכיו, חברי גחל"ת. חיים הופתע לגלות את דבר המחתרת של חניכיו, אך בתבונה של מחנך בחר בינתיים שלא לעשות דבר עם הגילוי, ולא לשתף בו את חבריו מההנהלה הארצית. הוא גם לא גילה לחניכיו שהוא יודע על התארגנותם הסודית. הם גילו זאת בעצמם. בחודש אלול תשי"ג נפטר אביו של חיים וחניכיו הגיעו לנחמו. בזמן ניחום האבלים הופתעו חברי גחל"ת לגלות את הביטאון המחתרתי בספריית ביתו של המדריך שלהם, אך הם לא אמרו לו דבר.

גחל"ת המשיכה להתקיים גם בחודשים שלאחר מכן. כאמור, בחשוון תשי"ד הוקמה ישיבת כרם ביבנה על ידי 13 חברי שבט איתנים, רובם חברי גחל"ת. זמן קצר לאחר מכן התגלה לחברים נוספים בהנהלה הארצית של בני עקיבא דבר קיומה של גחל"ת. חברי ההנהלה ראו בהקמת גחל"ת פילוג מיותר בשורות שבט איתנים והחלו לפעול לפירוקה. דוד זהבי (דודה), שהיה אז חבר ההנהלה הארצית, מסביר שהנהלת התנועה התנגדה לא רק לקיומה של קבוצה אליטיסטית בתוך השבט, אלא גם לתוכניתם הסודית של חברי גחל"ת להקים קיבוץ תורני חדש. “המדינה היתה אז צעירה, הקיבוצים שלנו היו צעירים והצרכים היו עצומים. חששנו שאם יוקם קיבוץ חדש, לא יתווספו חברים לקיבוצים הקיימים". חיים דווקא ראה בחיוב את התארגנותם של חניכיו לחיזוק הצד התורני בתנועה. הוא ניסה לסנגר עליהם ולהסביר את מניעיהם, אך חבריו להנהלה הארצית היו נחושים בצורך לפרק את גחל"ת, והוא נאלץ לקבל את דין התנועה.

המתח הגיע לשיאו בכינוס של השבט שהתקיים באחת השבתות בגבעת מיכאל שבנס ציונה. חברי ההנהלה הארצית ובתוכם חיים דרשו בתוקף מחברי גחל"ת לפרק את קבוצתם. הוויכוח באותה שבת לא היה רק על עתידו של גרעין גחל"ת אלא גם על המסלול המועדף להגשמה. הרב יעקב פילבר זוכר ויכוח בינו לבין יעקב דרורי, איש ההנהלה הארצית שייצג את עמדת הקיבוץ הדתי. “אני טענתי שעד עכשיו היה לבני עקיבא רק מסלול הגשמה אחד והוא הקיבוץ, ומעכשיו צריכים שני מסלולי הגשמה - מסלול לישיבה גבוהה ומסלול לקיבוץ. דרורי טען כנגדי שהקיבוץ הוא דרך לרבים והישיבה היא דרך ליחידים. תנועת נוער צריכה לסמן דרך לרבים, אמר דרורי, ולא דרך ליחידים". חיים נקרע בתוכו במהלך השבת בין הדרישה של ההנהלה הארצית לפרק את מסגרת גחל"ת לבין הזדהותו עם השאיפות התורניות של חניכיו. במהלך הדיונים הסוערים, כשהרוחות התלהטו, הוא ניסה להרגיע את האווירה המתוחה ולימד את החניכים את תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק - “תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם". “שרנו את השיר כמעט שעה שלמה בדבקות עצומה כתשובה למתח וליריבות", נזכר הרב יעקב פילבר. בסופה של השבת הוחלט על פירוק גחל"ת למורת רוחם של חבריה. צפניה דרורי, ממנהיגי גחל"ת, שלח לחיים לאחר הכינוס מכתב נוקב ובו כתב לו, בעקבות ההחלטה: “מעתה לא נקרא לך יותר חיימקה אלא רק חיים".

בצד כעסם של חברי גחל"ת על חיים ועל חברי ההנהלה הארצית שדרשו מהם לפרק את מסגרתם, חשו חברי הקבוצה תחושת סיפוק על ההישג המשמעותי שהושג על פי דרישתם - דחיית השירות הצבאי בשנה לטובת לימוד של חברי השבט בישיבה. יישום ההחלטה דרש הכנה משמעותית בשטח. ראשית, נדרשה הסכמת הצבא לדחיית הגיוס. יעקב דרורי, חיים, וח"כ משה אונא, ממנהיגי הקיבוץ הדתי, נפגשו עם שר הביטחון פנחס לבון והסבירו לו את תרומתה של שנת הישיבה לגרעיני הנח"ל. לבון השתכנע ואישר את הדחייה. האתגר השני היה לדאוג לכך שיהיו מספיק מסגרות תורניות כדי לקלוט כ-100 מחברי שבט איתנים לשנת ישיבה. ישיבת כרם ביבנה, שהיתה בשנתה הראשונה, לא היתה יכולה להכיל את כל בני שבט איתנים. בנוסף, נדרשה מסגרת תורנית בעבור בנות השבט. המשימה הוטלה על חיים מתוקף תפקידו כמרכז ארצי של שבט איתנים. חיים החל להסתובב בין הישיבות המעטות שהתאימו אז לרוח התנועה, ולבסוף איתר ארבע ישיבות בעבור בני השבט. מלבד ישיבת כרם ביבנה, שהיתה הכתובת הטבעית לקליטת הבחורים, הוחלט לשלוח קבוצות לישיבת מרכז הרב, לישיבת נתיב מאיר, שהוקמה בשכונת אבו טור בירושלים שנה קודם לכן, ולישיבת הדרום ברחובות. שתי האחרונות היו ישיבות תיכוניות, אך בגלל מחסור בישיבות גבוהות ציוניות, הוחלט לשלב בהן את חברי שבט איתנים ולקיים בעבורם מסגרת ייחודית של ישיבה גבוהה. הפתרון שמצא חיים לבנות שבט איתנים היה הקמת אולפנה בקריה החינוכית בגבעת וושינגטון. באותה תקופה פעל בגבעה סמינר למורות בניהולו של דב רפל, איש קבוצת יבנה. לבקשתו של חיים, הסכים רפל לקחת תחת חסותו גם את חברות שבט איתנים. הבנות שהצטרפו למסגרת עבדו חצי יום, וחצי יום למדו לימודי קודש. חיים לא העלה אז בדעתו ש-40 שנה לאחר מכן הוא יחזור ויקים בגבעת וושינגטון מדרשה קבועה לבנות שבראשה יעמדו בתו וחתנו.

“שנת הישיבה" של חברי שבט איתנים יצאה לדרך בראשית שנת תשט"ו. כ-70 מבני השבט דחו את גיוסם לנח"ל והשתלבו בישיבות שיועדו להן על ידי חיים וההנהלה הארצית. כעשר בנות החלו ללמוד באולפנה בגבעת וושינגטון. אלא שחברי שבט איתנים לא הסתפקו במסלול הייחודי שנוצר בעבורם, וסימנו יעד חדש. הם רצו ששנת הישיבה תהפוך למסלול קבוע בתנועה גם בעבור השבטים הבאים. ההזדמנות להפוך את הזמני לקבוע נקרתה בפניהם במהלך אותה שנה, בוועידת התנועה השישית שהתכנסה בפסח תשט"ו בירושלים. גם בוועידה הזאת מצא את עצמו חיים נקרע בין המהלכים התורניים שדחפו חניכיו בוגרי גחל"ת, לבין חבריו, אנשי הקיבוץ הדתי בהנהלה הארצית. ביטוי לעמדותיו החצויות ניתן למצוא בנאום חשוב שנשא בפתח הוועידה תחת הכותרת “דרכנו התורנית והחלוצית".

בפתח דבריו הצהיר חיים שהקיבוץ הדתי הוא הערובה להגשמת רעיון תורה ועבודה. “על כן אמרנו: אנחנו נחנך לקבוצה. לדרך החיים העקבית ביותר והדורשת מהאדם דרישות מקסימליות". לאחר מכן אמר חיים שהקמת יישובים דתיים היא התפקיד החשוב ביותר כיום במדינה, וכדי לבנות אורח חיים של תורה, דרוש בראש ובראשונה לימוד תורה. “כדי לקיים את המצוות המקיפות את כל חיינו בכל יום ובכל עת ובכל שעה צריך לדעתן תחילה, וכדי לדעת צריך ללמוד. ולא זו בלבד. קיום המצוות אינו דורש רק את ידיו ופיו של האדם, כי אם גם את לבו... איננו רוצים שחניכינו יקיימו מצוות כדרך מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה בלבד, אלא אנו רוצים שיקיימו מצוות באהבה ובכוונה, ורק לימוד תורה יכול להביאם לידי כך". מכאן הגיע חיים להצעה המעשית - לאמץ את מה שנעשה בקרב חניכיו משבט איתנים, ולדחות מדי שנה את יציאת החניכים לנח"ל בשנה אחת שתוקדש ללימוד תורה.

בהמשך דיבר חיים על הישיבה הגבוהה החדשה שהוקמה בכרם ביבנה וקרא לחיזוק הקשר בין תלמידי הישיבה לבין התנועה. הוא יצא בחריפות נגד הטענה שתלמידי הישיבה אינם יכולים במקביל ללימודם להיות חברים בגרעין מחשש שחברות זו תפריע ללימודים בישיבה. “הבעיות הללו אינן חדשות בישיבות. כך טענו נגדנו כל הזמן אנשי הישיבות האחרות, אשר פתרו בעיות אלו ‘בקלות': אסור להיות בבני עקיבא ובזה הכול נגמר". וכאן הסביר חיים במה שונה לדעתו הישיבה בכרם ביבנה. “ישיבה שלנו משמעותה ישיבה אשר ברוחה ובכוונתה תהיה שלנו. מתוך כך נראה לנו שעל חבריה להיות קשורים קשר בלתי נפרד עם הארגון על ידי השתתפות בפעולות ארציות וכן על ידי פעולות, במידת האפשר, בתוך הישיבה עצמה, ולעשות את הכול על מנת למעט הפרעה בלימודים". חיים אמר שהוא מודע לכך שלא כל תלמידי הישיבה ילכו בסופו של דבר לקבוצה. “מהם יהיו ר"מים בישיבות שלנו ורבנים ביישובים", אך הוסיף והבהיר שעל ישיבת כרם ביבנה לסלול דרך מקורית כדי לחנך תלמידי חכמים חלוצים. בהמשך דבריו הוא דחה את הקולות שהשמיעו חלק מחניכיו בשבט איתנים שהציעו להפריד וליצור שני מסלולי הגשמה, להתיישבות ולתורה, וטען שהפרדה כזו מנוגדת לתפיסת התנועה. “דווקא אלו שהולכים להתיישבות, לבנות חיים דתיים שלמים, דווקא אלה חייבים להיות בני תורה, ואפילו גדולי תורה". את נאומו סיכם חיים במשפט שהמחיש את עמדתו המורכבת, שניצבה בין עמדת חניכיו, בחורי הישיבה מגחל"ת, לעמדת חבריו מהקיבוץ הדתי: “חינוך ברור לקבוצה הדתית, תוך חיוב היציאה לישיבה, לאולפנה ולנח"ל, הם הערובה להצלחתנו ולמילוי ייעודנו".

בדיונים שהתקיימו בהמשך הוועידה בא לידי ביטוי הפער בין חניכי שבט איתנים, יוצאי גחל"ת, לבין אנשי הקיבוץ הדתי בהנהלה הארצית. ידידיה כהן, מחברי איתנים, הביע חוסר שביעות רצון מהעובדה שבחורי הישיבות הם מיעוט קטן בקרב חברי התנועה, וקרא לחייב כל חבר בני עקיבא לצאת לשנת ישיבה לפני גיוסו לנח"ל. כהן גם טען שריבוי המשימות התורניות מחייב שחלק מבני הישיבות יוותרו על הגיוס עם הגרעין לקבוצה, וימשיכו ללמוד בישיבה גם שש או שבע שנים. צפניה דרורי, מחברי גחל"ת של איתנים, טען שחשיבות לימוד התורה לא נובעת רק מהצורך של הציבור במחנכים ורבנים אלא גם מהצורך של החברים להוסיף ולהתעלות לפני צאתם לקבוצה. אם לא נאפשר זאת, הזהיר דרורי, יש סכנה של יצירת תהום בין איש הקיבוץ ואיש הישיבה. כמו חברו ידידיה כהן, גם צפניה דרורי קרא לאפשר לחברי הישיבה להמשיך בלימודיהם כמה שנים ולא לחייב את כולם לצאת לנח"ל לאחר שנה.

מנגד, חיים ריבלין, חבר קיבוץ סעד, טען שכל חברי הישיבות חייבים לצאת לנח"ל לאחר שנה, כי גם עליהם חלה מצוות הגנת הארץ. את המוכשרים ללימוד, אמר ריבלין, נשלח לאחר ההכשרה בנח"ל להמשך לימודיהם. רפי אילן, חבר קיבוץ עין צורים, יצא נגד האפשרות שלימוד בישיבה יוגדר כמסלול הגשמה שווה ערך לקיבוץ. “איך ייתכן שכל אחד יחליט לעצמו מה נקראת הגשמה חלוצית? חבל שקו הישיבות בארץ הוא קו של עריקה ותלישות מן המציאות ולכן אין אנו יכולים לראות בישיבות אלה קו חינוכי. חלוציות זוהי קבלת משימות על ידי הכלל ולא על ידי הפרט ומטרתנו אינה ישיבה לשמה אלא תורה ועבודה". צוריאל אדמנית, חבר קיבוץ יבנה, יצא נגד חברים משבט איתנים שביקרו את הרמה התורנית של הקיבוצים. “גם ביבנה חיים חיי תורה!" זעק אדמנית. “לא ייתכן לקרוא לישיבה הגבוהה ‘ישיבת בני עקיבא' אם יחנכו בה לחשוב שדרך חיי, אני כאיש עבודה בקיבוץ הדתי, היא אפיקורסית".

אחרי שלב הדיונים הפומביים ושלב הדיונים בוועדות הגיע השלב המכריע והחשוב - שלב ההצבעות על החלטות הוועידה. לפי חוקת התנועה, לפני ההצבעה במליאה מגיעות כל ההחלטות לוועדה המתמדת וחבריה הם אלו שמחליטים האם ובאיזה ניסוח תעלה כל הצעה להצבעת הצירים במליאה. גם הצעתם של חברי שבט איתנים לחייב כל חבר בתנועה בשנת ישיבה או אולפנה לפני צאתו לנח"ל, הגיעה לוועדה המתמדת, אך רוב חברי הועדה התנגדו לכלול מרכיב של חיוב בהחלטה וביקשו להסתפק במתן האפשרות לצאת לשנת לימודים בישיבה.

חיים תמך בהצעה של חניכיו וניסה לשנות את עמדת חבריו המתנגדים, אך ללא הצלחה. שוב הוא מצא את עצמו חצוי בין חבריו, אנשי הקיבוץ הדתי בהנהלה הארצית, לבין חניכיו, בני הישיבות, משבט איתנים. לפי חוקת התנועה, גם במקרה שהוועדה המתמדת אינה מאשרת הצעת החלטה, עדיין קיימת אפשרות להביא את ההצעה המקורית להצבעה במליאה, כהצעת מיעוט. המתח במליאה הגיע לשיאו בלילה האחרון של הוועידה כששתי ההצעות הובאו בפני צירי הוועידה - הצעת הוועדה המתמדת שהסתפקה באישור האפשרות לצאת לשנת הישיבה, ומולה הצעת מיעוט של חיים שביקשה להפוך את שנת הישיבה למסלול חובה בעבור כל החברים. למרבה ההפתעה, הצירים תמכו בהצעת המיעוט שהציע חיים, כנגד דעתם של רוב חברי ההנהלה הארצית. כשהתגלו התוצאות פרצו הצירים הצעירים בשירה אדירה: “כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". בהחלטות הוועידה נכתב: “הוועידה מטילה על ההנהלה הארצית לבצע את הוצאת חברי השבטים הבוגרים לשנה של השתלמות תורנית בישיבה ובאולפנה לפני צאתם לנח"ל ומייפה את כוחה לחייבם לכך". חברי שבט איתנים ומדריכם חיים רשמו לעצמם הישג תורני נוסף. עוד צעד קטן בדרך לשינוי גדול בתנועה ובציבור הדתי לאומי.

חברי שבט איתנים סיימו את שנת הישיבה שלהם בסוף שנת תשט"ו. רבים מהם הצטרפו לגרעין ונמנו מאוחר יותר עם מקימי המושב כפר מימון בנגב ומחזקי קבוצת בני דרום, אך כמה מהם, יוצאי גחל"ת, בחרו להמשיך בעולם התורה. מישיבת כרם ביבנה עברו יעקב פילבר, זלמן מלמד, צפניה דרורי ובנימין הרלינג לישיבת מרכז הרב בירושלים, שם הם היוו חלק משמעותי בהתחדשותה של הישיבה ובהפיכתה לישיבה מרכזית ומובילה בציונות הדתית ובציבוריות הישראלית. חיים, המדריך שלהם, עתיד גם הוא להגיע לספסלי ישיבת מרכז הרב, כשנתיים מאוחר יותר. הוא עתיד לחבור שם לחניכיו לשעבר, לשקוע בעולמה של תורה, ולהפוך יחד איתם לדור התלמידים הראשון של הרב צבי יהודה קוק, שישפיע רבות על הציונות הדתית.