הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
2
הנפילה‏

במקום 37 

22.2 

הנפילה‏


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
2

במקום 37 

22.2 

במקום 37 

22.2 

גודל (עמ'): 240
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

"עד אותו רגע, תמיד חשבתי שאם הבן שלי יישאר במצב של צמח, אני אקווה שהוא ימות. אחרי המגע הראשון עם טיטו, במבואה של בית החולים של ונציה, הכל השתנה. רציתי רק שהוא ישרוד, כי עמדתי לאהוב אותו ולסייע לו, בכל דרך שהיא. בין החיים למוות, נאחזתי בחיים".
דיוגו מיינרדי נולד ב-1962 בסאו פאולו ומתגורר בוונציה. הוא פרסם ארבעה רומנים ושתי אסופות טורים שלו מהמגזין הברזילאי הנפוץ Veja. "הנפילה" הוא סיפור מסעם היפהפה והמסחרר של מיינרדי ובנו.
  • ISBN: 15100432
  • גודל (עמ'): 240
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 01/03/2011
  • שם המחבר: דיוגו מיינרדי
  • תורגם ע"י: יוסי טל
  • זמין להשאלה: כן

1

לטִיטו יש שיתוק מוחין.

2

אני זוקף את שיתוק המוחין של טיטו לחובתו של פּיֶיטרוֹ לוֹמבַּרדוֹ.

ב־1489 פייטרו לומברדו בנה את הסקוֹלָה גרַנדֶה די סן מרקו. והסקולה גרנדה די סן מרקו, שנבנה בידי פייטרו לומברדו, הוא שגרם לשיתוק המוחין של טיטו.

3

ב־30 בספטמבר 2000 אשתי ואני היינו בדרכנו לבית החולים של ונציה, בקַמפּוֹ סַנטי ג'וֹבאני אִי פָּאוֹלוֹ. הלידה של בננו עמדה להתרחש באותו היום. שמה של אשתי: אנה. שמו של הבן שלנו: כן, טיטו.

כשהגענו לקמפו סנטי ג'ובאני אי פאולו, ממש בסמוך לפסל של בַּרטוֹלוֹמֵיאוֹ קוֹלֵיאוֹנִי, אנה אמרה: "אני מפחדת מהלידה."

היא כבר חשפה את אותה חרדה בשבועות שקדמו לכך, משום שבית החולים של ונציה, שבאותם רגעים ניצב למולנו, היה ידוע בטעויות הרפואיות שלו.

התבוננתי בחזית שלו לרגע אחד.

בית החולים של ונציה הוקם בבניין של סקולה גרנדה די סן מרקו בשנת 1808. החזית שבנה פייטרו לומברדו ב־1489 הפכה לכניסה הראשית שלו.

עניתי:

"עם החזית הזאת אני מוכן לקבל אפילו ילד עם מום."

4

בית החולים של ונציה ביצע טעות בלידה של טיטו. הטעות בלידה גרמה לשיתוק המוחין שלו.

5

עזרא פאונד. "א־ב של קריאה":

לפייטרו לומברדו יש ערך רב בהרבה מאשר לכל הפיסול שנעשה באיטליה בין 1600 ל־1950.

הלכתי הרבה יותר רחוק מאשר עזרא פאונד. את מה שעניתי לאשתי, תוך התבוננות בחזית של הסקולה גרנדה די סן מרקו, ניתן לפרש רק באופן הבא:

"לפייטרו לומברדו יש ערך רב בהרבה מאשר לשיתוק המוחין של הבן שלי."

6

7

בתמונה מעל, קמפו סנטי ג'ובאני אי פאולו.

הציור של אנטוניו קנל — ידוע בשם קָנָלֶטוֹ. הוא משנת 1725.

אנה ואני, צמודים זה לזה כמו תאומים סיאמיים, עומדים בסמיכות לפסלו של ברטולומיאו קוליאוני בדרכנו לסקולה גרנדה די סן מרקו, הכניסה הראשית של בית החולים של ונציה, שבו עומדת לצאת לפועל הלידה של טיטו.

8

איך הגעתי לציור של קנלטו?

תמיד הייתי שם. תמיד אהיה שם. הציור של קנלטו הוא מקום הלידה הייחודי שלי. הוא מנציח את הרגע שבו הגורל שלי נחשף. מאז לידתו של טיטו ב־30 בספטמבר 2000 הפכתי לאדם ממוזער, ללא פנים וללא זהות, כמו בציור של קנלטו. מה שמאפיין אותי הוא האבהות. אני לא יותר מאשר גבר שמלווה לנצח את אשתו אל הלידה של בנם.

אני אביו של טיטו. אני קיים רק משום שטיטו קיים.

9

עזרא פאונד הילל את פייטרו לומברדו לא רק ב"א־ב של קריאה", כי אם גם ב"קאנטוס".

במיוחד ב"קאנטו 45", בעל הכותרת "דרך תאוות הבצע".

שורות 27 ו־28:

פייטרו לומברדו

לא נבנה דרך תאוות הבצע

10

תאוות הבצע, על פי עזרא פאונד, היא "חטא נגד הטבע". יש לה הכוח להשחית את האנושות, בכך שהיא מונעת את פריחתה של האמנות.

ב"קאנטו 45" פייטרו לומברדו מגלם את אידיאל היופי האמנותי. הרע, שמיוצג בידי תאוות הבצע, לא מסוגל להוליד את הטוב, שמיוצג בארכיטקטורה של פייטרו לומברדו.

כשהתבוננתי בסקולה גרנדה די סן מרקו לפני הלידה של טיטו, נתקפתי אותו אסתטיציזם מטופש של עזרא פאונד.

בית החולים של ונציה היה ידוע בטעויות הרפואיות שלו. במקום לפנות לבית חולים בטוח יותר, במֶסטרֶה או בפָּדוֹבָה, הסתפקתי בלעשות צחוק מהאפשרות שיהיה לי ילד בעל מום.

יכולתי לקשר את האמנות המושלמת של פייטרו לומברדו רק עם לידה מושלמת באותה מידה. כי הטוב שמיוצג בארכיטקטורה של פייטרו לומברדו, לעולם לא יוכל להוליד את הרע שמיוצג בטעות בלידה.

11

עזרא פאונד, "קאנטו 45", שורה 42:

תאוות הבצע הורגת את היילוד ברחם

מי שניסה להרוג את טיטו ברחם — לחנוק אותו — היה גיבור שורות השיר של עזרא פאונד, פייטרו לומברדו.

12

מעזרא פאונד לקונסולת המשחקים Xbox.

גיבורו של המשחק אמונת המתנקש 2, דזמונד מַיילס, חוזר בזמן ומגלם את דמותו של אציל איטלקי מסוף המאה החמש־עשרה, אֶציוֹ אָאוּדיטוֹרה דָה פירנצה, אשר נע ונד ברחבי ונציה ומעלים את הרוצחים של אביו. אחד המקומות שבהם עליו לעבור הוא הסקולה גרנדה די סן מרקו.

אני הדזמונד מיילס של שיתוק המוחין. אני חוזר לוונציה של סוף המאה החמש־עשרה, וכמו אציו אאודיטורה דה פירנצה, אני הופך את הסקולה גרנדה די סן מרקו בחיפוש אחר עקבות שיובילו אותי אל הרוצחים שחנקו את טיטו.

13

14

בתמונה מעל, אציו אאודיטורה דה פירנצה ניצב למול הסקולה גרנדה די סן מרקו, ערוך ומוכן להשמיד את אויביו.

את העקבות שמאפשרות להתקדם במשחק (לְחץ על מקש Y כדי להשיג את ה־Eagle Vision) ניתן למצוא מאחורי הקשת העליונה.

15

ג'ון רַסקין. "אבניה של ונציה":

המודלים המזוקקים ביותר של הרנסנס הוונציאני הראשון היו כנסיית דֵיי מירָקוֹלי וסקולה גרנדה די סן מרקו.

הסקולה גרנדה די סן מרקו — כפי שכבר אמרתי — תוכנן בידי פייטרו לומברדו. כנסיית דיי מירקולי — אני אומר זאת עכשיו — תוכננה גם היא בידיו.

אם אני זוקף לחובתו של פייטרו לומברדו את שיתוק המוחין של טיטו, עלי לזקוף אותו במידה שווה גם לחובתו של ג'ון רסקין, שסיפק לי את כל העקבות הדרושות לפענוח הארכיטקטורה של פייטרו לומברדו. כשהתבוננתי בסקולה גרנדה די סן מרקו רגעים אחדים לפני שנכנסתי לבית החולים של ונציה, כל מה שידעתי לראות הוא מה שג'ון רסקין ראה לפנַי.

16

מה שג'ון רסקין, עם ה־Eagle Vision שלו, ראה לפני:

לאופן החיפוי בשיש ולצורת הקשתות והעמודים שימשו כמודל המבנים מן המאה השתים־עשרה.

את הסקולה גרנדה די סן מרקו, עם היסודות שלו שהפנו מבט נוסטלגי אל הארכיטקטורה של המאה השתים־עשרה, ניתן לכלול במה שכינה ג'ון רסקין, ב"אבניה של ונציה", בשם הרנסנס הביזנטי.

מבחינת ג'ון רסקין, כמו גם מבחינתי, הדבר הטוב ביותר אצל פייטרו לומברדו היה האופי הריאקציונרי שלו. מבחינת ג'ון רסקין, כמו גם מבחינתי, הדבר הטוב ביותר אצל פייטרו לומברדו היה הריאקציונריות הנון־קונפורמיסטית שלו.

17

ב־1853 פירסם ג'ון רסקין את הכרך השלישי והאחרון של "אבניה של ונציה", תחת הכותרת "הנפילה".

לארכיטקטורה של מקום כלשהו, לשיטתו, ישנו הכוח לעצב את גורלם של תושבי אותו מקום. באופן הזה הארכיטקטורה הביזנטית של המאה השתים־עשרה והארכיטקטורה הגוֹתית־ביזנטית של המאות השלוש־עשרה, הארבע־עשרה והחמש־עשרה קבעו את עליונותם האינטלקטואלית והמוסרית של הוונציאנים, והבטיחו את ההגמוניה המסחרית והצבאית שלהם. לעומת זאת, ארכיטקטורת הרנסנס, שדחקה את רגלי הארכיטקטורה הגותית־ביזנטית החל במאה השש־עשרה, ייצגה תקופה שהושחתה בידי רגש היהירות. אותו רגש של יהירות, שעל פי ג'ון רסקין הרס בסופו של דבר את העיר וגזר עליה תקופה ממושכת של שקיעה.

כן: הנפילה.

ג'ון רסקין הצביע על האלמנטים המזיקים ביותר — או על "האלמנטים הלא־מוסריים", שנגדו את "חוקי הרוח" — שהוצגו בארכיטקטורה של הרנסנס: גאוות המדע, גאוות המדינה, גאוות המערכת.

18

אם לארכיטקטורה של מקום כלשהו אכן יש הכוח לעצב את גורל תושביו, כפי שטען ג'ון רסקין, הרי אני יכול לומר שחזיתו של הסקולה גרנדה די סן מרקו עיצבה את לידתו של טיטו.

עם עמודיו המבודדים, עם הקשתות הלא־סימטריות שלו, עם הקישוטים הגרוטסקיים שלו, עם השיש הצבעוני שלו, הסקולה גרנדה די סן מרקו הפנה מבט אל עָבר ביזנטי, שהוכתם בידי רגש היהירות של הרנסנס.

ושוב לג'ון רסקין: הארכיטקטורה של פייטרו לומברדו, בחזית הסקולה גרנדה די סן מרקו, היללה את "חוקי הרוח" וגינתה את גאוות המדע, את גאוות המדינה, את גאוות המערכת.

כך היתה גם לידתו של טיטו.

גאוות המדע? טעות רפואית גרמה לשיתוק המוחין שלו. גאוות המדינה? בית החולים של ונציה הוא בית חולים ציבורי. גאוות המערכת? המערכת, עם החוקים שלה, עם הנורמות שלה ועם הפרוצדורות שלה, כָּשלה — כשלה שוב ושוב — במהלך לידתו של טיטו.

19

20

בתמונה מעל, לֶה קוֹרבּוּזיֶה, בדומה לאציו אאודיטורה דה פירנצה, ניצב למול הסקולה גרנדה די סן מרקו, ערוך ומוכן להשמיד את הארכיטקטורה של פייטרו לומברדו.

כן: הנפילה.

21

נולדתי ב־22 בספטמבר 1962.

באותו היום לה קורבוזיה קיבל הזמנה לבנות את בית החולים החדש של ונציה, שהיה אמור לעבור מן הסקולה גרנדה די סן מרקו אל המבנה של בית המטבחיים בסן ג'וֹבֶּה.

מעשה שאירע ביום הלידה שלי, אם כן, היה עשוי לשנות את לידתו של טיטו.

כזאת היא ההיסטוריה של טיטו: מעגלית.

22

על פי לה קורבוזיה, הרחובות והרְחבות של ונציה שיעתקו את פעולת מערכת הלב וכלי הדם, עם העורקים שלה ועם חדרי הלב.

בית החולים שהוא תיכנן קיבל את השראתו מאותו מודל: הוא הוחשב כמערכת קרדיוֹוַסקוּלרית גדולה, שמורכבת מסדרה של בלוקים מחרידים של בטון מזוין, שמחוברים ביניהם ברשת של רמפות וגשרים.

שישה חודשים לאחר שהציג את הפרויקט שלו, לה קורבוזיה נכנס לים ומת. העורקים וחדרי הלב של הבטון המזוין של המערכת הקרדיוֹוַסקולרית שלו חדלו לתפקד בזמן הנכון.

הפרויקט שלו לבית החולים של ונציה נקבר.

23

הטוב, שמיוצג בידי הארכיטקטורה של פייטרו לומברדו, הוליד את הרע, שמיוצג בידי טעות בלידה. והרע, שמיוצג בידי הארכיטקטורה של לה קורבוזיה, היה עשוי להוליד את הטוב, שכן אילו הפרויקט שלו לבית החולים של ונציה היה יוצא לפועל, הייתי בוחר מקום אחר להוציא בו לפועל את הלידה של טיטו.

24

עכשיו אנחנו גרים בריו דה ז'נירו.

טיטו צועד כל יום בחוף איפָּנֶמָה. היום הוא הצליח לצעוד מאתיים ושמונה־עשר צעדים בלי ליפול. אחרי זה הוא נפל. הוא תמיד נופל. החול מונע ממנו להתרסק. הוא יכול ליפול בלי לפצוע את הברכיים ובלי לשבור את השיניים.

ממש כמו הסקולה גרנדה די סן מרקו, העוויתיוּת של טיטו מפנה את מבטה אל העבר ומשתקת את ההתבגרות המוטורית שלו. אני מוקסם מכל פרט ביזנטי של הפעולה המוטורית שלו.

ממש כמו הסקולה גרנדה די סן מרקו, טיטו מנסה לקרוא תיגר על הנפילה. הוא תמיד נופל. הוא תמיד נופל בליווי פרץ צחוק.

25

26

בתמונה מעל, אחד ממאתיים ושמונה־עשר הצעדים של טיטו באיפנמה.

27

מה שאמרתי לאנה בזמן שהתבוננתי בסקולה גרנדה די סן מרקו, כמה רגעים לפני שנכנסנו לבית החולים של ונציה, התגשם במלואו:

"עם החזית הזאת אני מוכן לקבל אפילו ילד עם מום."

קיבלתי את שיתוק המוחין של טיטו.

קיבלתי אותו בטבעיות. קיבלתי אותו בהיקסמות. קיבלתי אותו בהתלהבות. קיבלתי אותו באהבה.

28

ביום הלידה של טיטו, אנה ואני עברנו דרך וריד השער של הסקולה גרנדה די סן מרקו וחצינו את פרוזדור הלב העתיק שלו.

29

הסקולה גרנדה די סן מרקו היה, במשך למעלה מחמש מאות שנה, מסדר האחווה החילוני הגדול ביותר בוונציה.

נוסף על כך שהוא שימש מקלט לחבריו כשהם חלו או ירדו מנכסיהם, המסדר שימש מקלט, בפרוזדור הכניסה שלו, גם לתושבים העניים ביותר של העיר, והבטיח להם סיוע חיוני בתקופות של מגֵפה, של רעב ושל מלחמה.

30

נפוליאון בונפרטה כבש את ונציה ב־1797. זמן־מה אחר כך הוא הכתיר את עצמו בתור הקיסר שלה.

אחת מפעולותיו הראשונות היתה לפרק את הסקולה גרנדה די סן מרקו ולהפוך אותו לבית חולים צבאי.

בית החולים הצבאי של נפוליאון בונפרטה, שנפתח ב־1808, היה גלגולו הקודם של בית החולים הציבורי שבו התרחשה לידתו של טיטו.

31

אני זוקף לחובתם של פייטרו לומברדו וג'ון רסקין את שיתוק המוחין של טיטו.

אני זוקף אותו, באותה מידה, לחובתו של נפוליאון בונפרטה, שבלעדיו הסקולה גרנדה די סן מרקו לעולם לא היה הופך לבית החולים של ונציה.

נפילת הבסטיליה הביאה לנפילתה של "הרפובליקה השלווה עד מאוד". נפילתה של "הרפובליקה השלווה עד מאוד" הביאה לנפילותיו של טיטו.

32

33

בתמונה מעל, נפילת הבסטיליה.

34

לסקולה גרנדה די סן מרקו שתי קומות.

פרוזדור הכניסה, בקומת הקרקע, נטוש בימים אלה. נמצאת בו רק, לימינו של הנכנס, המבואה של בית החולים.

אנה ואני עברנו דרכה בדרכנו למחלקת יולדות.

35

באולם המחסה בקומה הראשונה היו ציורים של ג'ובאני בֶּליני, פָּריס בּוֹרדוֹן וג'אקוֹפּוֹ פַּלמָה, איל וֶקיוֹ, הזקן.

הם נבזזו בידי נפוליאון בונפרטה.

האולם הראשי, לצדו של אולם המחסה, היה מקושט בארבעה ציורים של ג'אקוֹפּוֹ טִינטוֹרֶטוֹ.

גם הם נבזזו בידי נפוליאון בונפרטה.

36

כיום הקומה הראשונה של הסקולה גרנדה די סן מרקו נמצאת בשימוש הספרייה של בית החולים של ונציה.

הספרייה מקבצת אינספור עותקים נדירים של ספרות רפואית מן המאה השש־עשרה.

מכולם, היחיד שמעניין אותי הוא: "כיצד יכול האדם לחיות מעל מאה ועשרים שנה", מאת תוֹמָזוֹ רַנגוֹנֶה.

37

תומזו רנגונה היה הסמכות הגדולה ביותר של הסקולה גרנדה די סן מרקו.

ב־1550 הוא פירסם את המדריך הרפואי, "כיצד יכול האדם לחיות מעל מאה ועשרים שנה".

על מנת להגיע לגיל הזה, לשיטתו, יש להתנזר מסדרה של מאכלים המזיקים לבריאות: חסה, עולש, כרוב, עלי רוקט, ארטישוק, גזר, ענבים, תאנים, אבטיח, צלופח, חלב וגבינה. השום פוגע בכליות ובאוזניים. הבזיליקום מזין את הטפילים. דג החִדקן הורג את היילודים ברחם.

דג החדקן של טיטו היה הסקולה גרנדה די סן מרקו.

38

לפני שהתמנה לתפקיד הבכיר בסקולה גרנדה די סן מרקו, תומזו רנגונה היה האסטרולוג הפרטי של מפקד הכוחות האפיפיוריים במוֹדֶנה.

ב־1522 הוא ניבא ששנתיים לאחר מכן, ב־1524, יתרחש מבול עולמי, מפני שכוכבי הלכת יתיישרו תחת מזל דגים, כמו בזמנו של נח. הנבואה כשלה. שמו הושמץ מעל חומות העיר. פייטרו אַרטינוֹ כינה אותו "מטומטם".

תומזו רנגונה החליף את זהותו — השם המלא שלו היה תומזו ג'אנוֹטי — עבר לוונציה והחל באותו רגע הציג את עצמו בתור רופא והבטיח את הארכת משך חייהם של המטופלים שלו עד למאה ועשרים שנה.

39

ארבע מאות וחמישים שנה לפני הטעויות שבוצעו בלידתו של טיטו, אם כן, כבר קשר תומזו רנגונה את הסקולה גרנדה די סן מרקו עם המתחזים הרפואיים הגרועים ביותר.

40

"כיצד יכול האדם לחיות מעל מאה ועשרים שנה" הוקדש לאפיפיור יוליוס השלישי. בהקדשה שלו תומזו רנגונה ניבא לו חיים ארוכים. הנבואה, כפי שהעיר באירוניה ג'אקומו לֵיאוֹפַּרדי, כשלה. יוליוס השלישי מת חמש שנים מאוחר יותר, בגיל שישים ושבע.

41

ג'אקומו ליאופרדי התייחס אל תומזו רנגונה באחד מן "החיבורים על ענייני מוסר" שלו, הנושא את הכותרת "דיאלוג בין פיזיקאי למטפיזיקאי":

פיזיקאי: אֶאוּרֶקה! אאורקה!

מטפיזיקאי: מה העניין? מה גילית?

פיזיקאי: את אמנות החיים הארוכים; אני אחיה לנצח; אני אכבוש את התהילה האלמותית.

42

עם ההבטחה להאריך את חיי המטופלים שלו עד מאה ועשרים שנה, תומזו רנגונה צבר הון רב. הוא נעזר בהון הרב הזה על מנת לנסות ולכבוש את חיי הנצח ואת התהילה האלמותית, בדומה לדמותו של ג'אקומו ליאופרדי.

תומזו רנגונה גילה — אאורקה! אאורקה! — שהדרך הטובה ביותר להפוך לנצחי ולבן־אלמוות היא להורות על שעתוק הדימוי שלו ביצירות נצחיות ובנות־אלמוות.

הוא שילם כדי שג'אקוֹפּוֹ סַנסוֹבינוֹ יקשט בפסל של דמותו את הכניסה לכנסיית סן ג'וליאנו. הוא שילם כדי שאָלֶסַנדרוֹ ויטוֹריה יפסל את הפרוטומה שלו לכנסיית סן גֶ'מיניָאנוֹ. הוא שילם כדי שג'אקופו טינטורטו יצייר אותו בארבעה ציורים שהוזמנו לקשט את האולם הראשי של הסקולה גרנדה די סן מרקו.

43

בציור הראשון, "הנס של מרקוס הקדוש המשחרר את העבד", מ־1548, ג'אקופו טינטורטו ייצג את תומזו רנגונה בתור עֵד ראייה פשוט למאורע המופלא, וצייר אותו באופן דיסקרטי בשוליו השמאליים של הקנווס.

בתמונות הבאות, לעומת זאת, שהוזמנו ארבע־עשרה שנה מאוחר יותר, תמורת שמונים דוקאטים לאחת, שבר ג'אקופו טינטורטו את כל המוסכמות של התקופה וצייר את תומזו רנגונה בתור הגיבור האמיתי של נפלאותיו של הקדוש.

ב"מרקוס הקדוש מציל את הסראצני", תומזו רנגונה — בדומה לגיבור של ה־Xbox — חוזר בזמן, ובעודו על דופן של סירה הוא חותר במרץ ומסייע לאחד מארבעת שליחיו של ישו לחלץ ניצול מספינה טרופה בים הסוער.

ב"גילוי גופתו של מרקוס הקדוש", תומזו רנגונה חוזר בזמן, מתפלל על ברכיו בקתדרלה ומוכוון ישירות בידי נשמתו של הקדוש.

ב"גנבת גופתו של מרקוס הקדוש", תומזו רנגונה, באלכסנדריה, חוזר בזמן ומצווה על גנבת גופתו של הקדוש המעונה במהלך סערה שמימית.

44

45

בתמונה מעל, "גנבת גופתו של מרקוס הקדוש".

הציור של ג'אקופו טינטורטו. הוא משנת 1562.

בחץ, דיוקנו של תומזו רנגונה.

46

בציורים שצייר ג'אקופו טינטורטו לסקולה גרנדה די סן מרקו, תומזו רנגונה הוצג בתור סוכן של הקדוש בעל הנסים. עצם היותו סוכן של הקדוש בעל הנסים נועד להקנות לו הילה של רופא בעל נסים, בדומה לקדוש.

בעזרת הכישרון הייחודי שלו — ובעלוּת של שמונים דוקאטים לכל ציור — ג'אקופו טינטורטו הפך לנצחי ולבן־אלמוות את השרלטן הרפואי, שגולם בתומזו רנגונה ושהוגשם בלידתו של טיטו, שהתרחשה באותו מקום ממש, ארבע מאות וחמישים שנה מאוחר יותר.

גאוות האמנות?

47

ב"גנבת גופתו של מרקוס הקדוש" גבר מזוקן, ברקע, בצדו הימני של הקנווס, בצללים, צמוד לגמל, מלווה בתשומת לב את הסצנה.

מדובר בג'אקופו טינטורטו בכבודו ובעצמו.

הוא גילם את עצמו כצופה בגנבת גופתו של השליח, בדיוק באותו האופן שבו אלפרד היצ'קוק גילם את עצמו בדמות הפועל במספנה בסרט "ורטיגו".

48

"ורטיגו".

כשטיטו צועד, השרירים שלו מתכווצים. כשהשרירים שלו מתכווצים, הוא נבהל. כשהוא נבהל, השרירים שלו מתכווצים עוד יותר.

שמו של הסרט "ורטיגו", בברזיל, תורגם ל"גוף שנופל". טיטו הוא גוף שנופל.

כל צעד שעושה טיטו זהה למדרגה שמטפס עליה ג'יימס סטיוארט במגדל הפעמונים של המיסיון של סן חואן בָּאוּטיסטָה. כן: חסר אלפרד היצ'קוק. כן: חסרה קִים נוֹבאק. כן: חסר הפסקול של ברנרד הֶרמן. השאר — כפי שכבר אמרתי — זהה. העיניים הרחבות. הפה הפתוח. הלשון היבשה. הרגליים הנוקשות. הזיעה שנוטפת על פאות הלחיים. הזוּם אִין. הזוּם אָאוּט.

בסצנות האחרונות של "ורטיגו" ג'יימס סטיוארט מתגבר סוף־סוף על פחד הגבהים ומטפס על מגדל הפעמונים של סן חואן באוטיסטה.

הוא אומר:

"הצלחתי."

טיטו, שלב אחרי שלב, מצליח גם הוא.

49

בסופו של "ורטיגו" קים נובאק נופלת ממגדל הפעמונים של סן חואן באוטיסטה. היא נופלת ומתה. ג'יימס סטיוארט שורד. טיטו הוא ג'יימס סטיוארט. הוא נופל ושורד.

תאכלי אותה, קים נובאק.

50

51

בתמונה מעל, טיטו בתור ג'יימס סטיוארט ב"ורטיגו". לא יציב, הוזה, בתוך מבנה לולייני קליידוסקופי, בפנים ירוקות.

52

טיטו נולד ירוק.

ראיתי אותו בפעם הראשונה באכסדרה של בית החולים של ונציה. בדיוק סיימתי לשוחח עם רופא הילדים שליווה את הלידה שלו. הוא אמר שטיטו נשאר ללא אוויר יותר מדי זמן. הוא אמר גם שטיטו ימות.

חזרתי למחלקת היולדות אחרי השיחה עם רופא הילדים, ופגשתי בדרכי ילד שזה עתה נולד, בתוך אינקובטור. הילד שזה עתה נולד, בתוך האינקובטור, היה באכסדרה, מוצב בפינה. איש לא השגיח עליו. היכן הרופא? היכן האחות? היכן האבא?

הבטתי בו במבט חטוף. הבטתי בו שוב. הוא היה חסר תנועה, בגוף רפה ועם צינור באף. הפנים שלו היו ירוקות. קראתי את שמו, שהיה כתוב על גבי נייר דבק לבן, שהודבק על גבי מכסה האינקובטור: "מיניארדי".

מיניארדי היה דומה לי. אני הייתי דומה למיניארדי. הילד שזה עתה נולד, בתוך האינקובטור, היה הבן שלי. מיניארדי היה מיינרדי. אפילו בזה בית החולים של ונציה טעה: בשם שלו.

הבטתי בטיטו בפעם האחרונה. הפנים שלו היו דומות לשלי — רק ששלו היו ירוקות.

53

עד אותו רגע תמיד חשבתי שאם הבן שלי יישאר במצב של צמח, אקווה שהוא ימות.

אחרי המגע הראשון עם טיטו באכסדרה בבית החולים של ונציה, הכול השתנה. רציתי רק שהוא ישרוד, כי עמדתי לאהוב אותו ולסייע לו בכל דרך שהיא.

בין החיים למוות, נאחזתי בחיים.

54

טיטו, בפנים ירוקות, בתוך האינקובטור, ניצב באכסדרה בבית החולים של ונציה, והמתין לסירת מנוע שתעביר אותו אל מחלקת טיפול נמרץ יילודים הקרובה ביותר לשם, בבית החולים של פדובה.

55

בבית החולים של פדובה, ב־1739, ג'ורג' מקוֹלי הוכשר כרופא מיילד. זמן־מה אחר כך הוא קבע את מושבו בלונדון, וב־1756, בבית החולים ברחוב בּרָאוּנלוֹ, הוא היה החלוץ במה שנוגע לפרוצדורה הכירורגית המוכרת בשם אָמניוֹטוֹמיה, פקיעת קרומים מלאכותית.

אמניוטומיה הרסנית, מאתיים וחמישים שנה מאוחר יותר, שלחה את טיטו ישירות אל היחידה לטיפול נמרץ של בית החולים של פדובה.

מה שיצא מבית החולים של פדובה חזר אל בית החולים של פדובה.

כזאת היא ההיסטוריה של טיטו: מעגלית.

56

הפרוצדורה הרפואית המיילדת, שהוכנסה לראשונה לשימוש בידי ג'ורג' מקולי, כללה פקיעה מלאכותית של שק מי השפיר ברחמה של האישה ההרה על מנת לנסות ולזרז את פעולת הלידה.

לאחר שדן עם עמיתיו בנוגע להיבטים האתיים של הפרוצדורה, ביצע ג'ורג' מקולי את האמניוטומיה הראשונה שלו — באשתו של בעליה של חנות דסקית — תוך שימוש במיתר עשוי כסף.

57

ב־30 בספטמבר 2000 אנה ואני חצינו את פרוזדור הכניסה של הסקולה גרנדה די סן מרקו, פנינו ימינה, עברנו דרך מבואה, עלינו בגרם מדרגות והגענו אל מחלקת היולדות של בית החולים של ונציה.

רופאה־מיילדת — ד"ר פ' — החליטה לזרז את לידתו של טיטו באמצעות אמניוטומיה.

בלי להתעניין ולו לרגע בהיבטים האתיים של הפרוצדורה, היא תכף ומיד קרעה את שק מי השפיר ברחמה של אנה בעזרת מכשיר המוכר בשם אמוניוטום.

58

59

בתמונה מעל, אמוניוטום.

אני זוקף את שיתוק המוחין של טיטו לחובתם של פייטרו לומברדו, של ג'ון רסקין, של נפוליאון בונפרטה ושל אמוניוטום אחד.

60

למה ד"ר פ' ניסתה לזרז את לידתו של טיטו?

היה יום שבת. היא רצתה לסיים כמה שיותר מהר את המשמרת שלה.

61

הטעויות שביצעה ד"ר פ' בלידתו של טיטו תועדו בשפע בתביעה המשפטית שלנו כנגד בית החולים של ונציה.

אמניוטומיה מומלצת רק כאשר האישה ההרה כבר החלה את פעולת הלידה, וצוואר הרחם שלה הורחב לפחות בארבעה סנטימטרים. צוואר הרחם של אשתי, ברגע שבו ד"ר פ' הוציאה לפועל את האמניוטומיה שלה, עדיין היה — זה המונח שנעשה בו שימוש ברישום הרפואי — "בלתי חדיר".

האמניוטומיה מומלצת, כמו כן, רק כאשר קודקוד היילוד כבר ירד היטב לתעלת הלידה. הקודקוד של טיטו, ברגע שבו ד"ר פ' הוציאה לפועל את האמניוטומיה שלה, היה רחוק משם, "גבוה מאוד (3 ס"מ) ונייד".

62

האמניוטומיה שהוצאה לפועל בידי ד"ר פ' תוארה בידי המומחים כ"לא מיומנת, לא הולמת, ומסוכנת לחלוטין".

הסכנה הגדולה ביותר שנקשרת לאמניוטומיה לא מיומנת ולא הולמת היא מה שמכונה "צניחת חבל הטבור". זה מה שקרה עם טיטו. כשד"ר פ' קרעה את שק מי השפיר ברחם של אנה, חבל הטבור של טיטו נמחץ והוא סבל מחנק.

החנק גרם לנזק מוחי. הנזק המוחי השפיע על המרכז המוטורי שלו והוביל לספַּסטִיוּת [עוויתיוּת].

63

64

בתרשים מעל, הקו המשורטט של מכשיר הניטור מציין את הרגע המדויק שבו החנק גרם לנפילה בפעימות הלב של טיטו.

זאת היתה הראשונה בנפילותיו. הנפילה המקורית.

65

ויליאם ג'ון ליטל היה החלוץ במחקר על שיתוק מוחין.

ב־1844, לאחר שבחן עשרים וארבעה ילדים ספסטיים, הוא פירסם טקסט תחת הכותרת "מומים של הגוף האנושי", ובו טען בפעם הראשונה כי "הנוקשות העוויתית של היילודים, המלוּוה בהתכווצויות של שרירים ובמומים בגפיים, נובעת מנזק מוחי שנגרם על ידי חנק של העובר ממש לפני פעולת הלידה או במהלכה".

66

כמה שנים מאוחר יותר, ב־1861, בחברה למיילדוּת בלונדון, ויליאם ג'ון ליטל, בהתבסס על ניתוח של יותר משישים ילדים ספסטיים, חזר ואמר כי שיתוק מוחין הוא תוצאה של חנק במהלך הלידה.

כדי להדגים את התזה שלו, הוא ציטט את גיבורו של "ריצ'רד השלישי" של ויליאם שייקספיר.

לריצ'רד השלישי — לטענת ויליאם ג'ון ליטל — היה שיתוק מוחין.

67

ויליאם שייקספיר כינה את ריצ'רד השלישי "בעל מום". הוא כינה אותו גם "לא גמור", "בלתי מושלם", "לא עשוי", "מעוות", "יוצא דופן", "חומר נטול צורה", "קרפדה ארסית" ו"כלב צמא־דם".

לריצ'רד השלישי היתה "רגל אחת קטנה יותר מן האחרת". הגפיים שלו "נראו כמו ענפים יבשים". היתה לו חטוטרת "דומה להר". הוא היה "לא מאוזן בכל חלקי גופו".

ויליאם שייקספיר זקף את המומים הללו לחובתה של לידה שבאה טרם זמנה.

הוא מספר שריצ'רד השלישי "נשלח טרם זמנו לעולם החיים". הוא מספר, כמו כן, שריצ'רד השלישי "נדחה בידי הרחם האימהי".

בחברה למיילדוּת הגיע ויליאם ג'ון ליטל, בעזרת ציטוט מיצירתו של ויליאם שייקספיר, לאבחנה שלפיה הלידה המוקדמת של ריצ'רד השלישי גרמה לחנק. והחנק הביא לשיתוק מוחין.

68

ויליאם ג'ון ליטל, ממש כמו ריצ'רד השלישי וטיטו, היה בעל מום.

היתה לו רגל קלוּטה עקב שיתוק ילדים. אדם עם רגל קלוטה היה המלומד הגדול הראשון לגבי ילדים עם רגליים קלוטות.

69

מבחינת ויליאם שייקספיר, הגוף הפגום של ריצ'רד השלישי שיקף את אופיו הפגום. שיתוק המוחין שלו שיקף את הרוע שלו.

במערכות הראשונות של "ריצ'רד השלישי" הוא רוצח תשעה אנשים, בהם כמה מבני משפחתו הקרובים אליו ביותר, ואשתו.

במערכה האחרונה רוחות הרפאים של תשעת האנשים שנרצחו מופיעות בחלום כדי להבהיל אותו.

70

טיטו היה ריצ'רד השלישי שלי. טיטו היה הקרפדה הארסית שלי.

הוא לקח את כס המלכות שלי. הוא השתלט על הממלכה שלי. לאחר לידתו הפכתי לרוח רפאים שחגה סביבו.

71

72

בתמונה בעמוד הקודם, וינסנט פּרַייס במצודת לונדון.

זהו סרטו של רוג'ר קוֹרמַן. הוא מ־1962.

וינסנט פרייס הוא ריצ'רד השלישי: בעל מום, לא יציב, עוויתי, עם פנים ירוקות.

73

בתביעה המשפטית נגד בית החולים של ונציה תיארנו לפרטי פרטים את לידתו של טיטו, דקה אחר דקה, על בסיס הנתונים של מכשיר הניטור:

12:35

נורמלי.

12:40

המחט של מכשיר הניטור רעדה בחדות. קראתי לאחות, כי תיארתי לעצמי שמדובר בסימן הראשון ללידה. למען האמת — כפי שכבר אמרתי — זה היה הסימן הראשון לחנק שגרם לשיתוק המוחין של טיטו. האחות ניסתה להשיג את ד"ר פ' בטלפון, אבל אי־אפשר היה לאתר אותה. היא החליטה ללכת לחפש אותה בעצמה. כמה דקות מאוחר יותר שתיהן חזרו יחד.

12:46

ד"ר פ' ניתקה את מכשיר הניטור.

12:55

ד"ר פ' חיברה מכשיר ניטור אחר.

האחות הסבירה לי שאחת המכונות הללו פיספסה בשבוע שעבר. בלידה של טיטו היחידה שפיספסה היתה ד"ר פ'. כפי שחיווה כראוי מכשיר הניטור, טיטו גסס.

13:05

אנה נלקחה סוף־סוף לחדר הלידה.

74

טיטו נולד ארבעים וחמש דקות לאחר הנפילה הראשונה של פעימות הלב שלו. על פי המומחים הרפואיים־משפטיים, ניתוח חירום קיסרי, כמו זה שהוא עבר, היה צריך להתבצע בתוך פחות מעשרים דקות.

זאת טעות נוספת שעשתה ד"ר פ'.

75

ב־1486, בגרמניה, האינקוויזיטור היינריך קרָמֶר, מן המסדר הדומיניקני, פירסם את החיבור שלו "פַּטיש המכשפות".

פרק 13 עוסק מפורשות ב"מיילדות־מכשפות אשר שולחות ידן בנתעבים שבפשעים כולם, כאשר הן רוצחות את הרכים הנולדים". היינריך קרמר, ב"פטיש המכשפות", המליץ שהסמכות הדתית תכלא ותענה את המיילדות־המכשפות.

בחמש מאות השנים האחרונות השימוש בעינויים יצא מן האופנה. למרות כל הטעויות שבוצעו במהלך לידתו של טיטו, כשמיילדת־מכשפה ניסתה לרצוח אותו, היתה לי רק הזכות לדרוש מבית החולים של ונציה פיצוי כספי.

76

ב־1495, תשע שנים לאחר פרסום "פטיש המכשפות", היינריך קרמר עבר לוונציה, שבה הוא המליץ לעשות שימוש בעינויים נגד המיילדות־מכשפות שרוצחות את הרכים הנולדים.

הוא התארח במנזר דומיניקני עתיק, ששכן בקמפו סנטי ג'ובאני אי פאולו, מאחורי הסקולה גרנדה די סן מרקו, שזה עתה נבנה בידי פייטרו לומברדו.

ב־1808 נפוליאון בונפרטה גירש משם את כל הנזירים. המנזר העתיק של הדומיניקנים סופח לסקולה גרנדה די סן מרקו והוסב לבית חולים צבאי, לפני שהפך לבית חולים ציבורי.

אותו מקום שנתן מחסה להיינריך קרמר ב־1495, אם כן, נתן מחסה בסופו של דבר, חמש מאות שנה מאוחר יותר, למיילדות־מכשפות כמו ד"ר פ'.

כזאת היא ההיסטוריה של טיטו: מעגלית.

77

האכסדרה שבה ראיתי את טיטו בפעם הראשונה, בתוך האינקובטור, עם פנים ירוקות, השתייכה למנזר העתיק של הדומיניקנים.

באותו הלילה אנה ואני ישנו באחד החדרים שלו.

טיטו נשאר לבד, נתקף עוויתות ביחידה לטיפול נמרץ יילודים של בית החולים של פדובה.

78

למחרת, לפני שהמשכתי בדרכי אל בית החולים של פדובה, עברתי במהירות בקונדיטוריה "רוזה סַלבָה", שממוקמת בקמפו סנטי ג'ובאני אי פאולו, בצד המנוגד לסקולה גרנדה די סן מרקו.

אחד הגורמים שבגללם התעקשתי שהלידה של טיטו תתרחש בבית החולים של ונציה, נוסף על הארכיטקטורה של פייטרו לומברדו, היה הסמיכות לקונדיטוריה "רוזה סלבה".

אם נחזור לתומזו רנגונה: המאכל המזיק ביותר לבריאות של טיטו — המאכל שכמעט הרג אותו ברחם — היה פחזנית זבּיונה.

79

80

בתמונה מעל, פחזנית זבּיונה.

אני זוקף את שיתוק המוחין של טיטו לחובתם של פייטרו לומברדו, של ג'ון רסקין, של נפוליאון בונפרטה, של אמוניוטום, ואחרונה חביבה — של פחזנית זבּיונה מן הקונדיטוריה "רוזה סלבה".

81

הגעתי מוקדם ליחידה לטיפול נמרץ של בית החולים של פדובה.

טיטו היה בתוך אינקובטור. שום דבר בו לא זז. צינור יצא מתוך כלי דם ברגלו. צינור אחר, שחובר למסכת גז, הרחיב לו באופן גרוטסקי את אחד הנחיריים. אלקטרודות היו מפוזרות על כל הגוף שלו ומחוברות לרצף של מכשירים. מדי פעם אחד המכשירים הללו שיחרר אזעקה, והרופאים של היחידה לטיפול נמרץ רצו כדי לבדוק אותו. בכל פעם שזה קרה, אחז בי פחד שטיטו עומד למות. הפחד היה מייאש. היה בכך גם משהו מעודד. הצלחתי להיות בטוח שטיטו עדיין חי רק כשפחדתי שהוא עומד למות.

כדי שהוא יוכל למות, טיטו חייב לחיות.