הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
2

במקום 37 

25.9 


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
2

במקום 37 

25.9 

במקום 37 

25.9 

גודל (עמ'): 342
מו"ל: עם עובד
  • ISBN: 32-22019
  • גודל (עמ'): 342
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 02/12/2019
  • שם המחבר: לאוני סוואן
  • תורגם ע"י: ארז וולק
  • זמין להשאלה: כן

תקציר

ד״ר אוגוסטוס הף, מרצה ועמית מחקר באחד הקולג׳ים  הידועים של קיימברידג׳, נקלע למצב בעייתי: אחד הסטודנטים שלו נפל מגג הקפלה של קינגס קולג׳ ומת. האם זאת רק תאונה טרגית או שמא מעשה רצח? אוגוסטוס משער שמדובר ברצח, שכן המנוח לא היה טלית שכולה תכלת, נהפוך הוא. רצח בקיימברידג׳ - קריית הקולג‘ים, מגדל השן של כל האוניברסיטאות - הוא דבר שהדעת אינה סובלת, ועל כן אוגוסטוס מקבל עליו את המשימה לחפש את הרוצח, בעזרתו של גריי, התוכי של המנוח. אבל מתברר שהתוכי הוא ציפור קולנית וקשקשן לא קטן, ועל כן בתחילה אוגוסטוס הולך בחקירותיו מדחי אל דחי. ואולם כעבור זמן-מה גריי שואל את השאלות הנכונות, ואוגוסטוס נוכח שרק בעבודה משותפת יוכלו שניהם לפתור את מקרה הרצח  הזה, אגוז קשה במיוחד לפיצוח.


לאוני סוואן חיברה את גְלנְקיל ואת גארו. הספרים ראו אור בספרייה לעם, התקבלו באהבה רבה ונהיו רבי-מכר

  • ISBN: 32-22019
  • גודל (עמ'): 342
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 02/12/2019
  • שם המחבר: לאוני סוואן
  • תורגם ע"י: ארז וולק
  • זמין להשאלה: כן

1. רומן רע

דוקטור אוגוסטוס הָף, עמית מחקר ואנתרופולוג, ישב בכורסתו וניסה לאזור איכשהו את האומץ הדרוש לכתיבת עמוד שמונה של המאמר שלו. שמונה: פעמיים ארבע. ארבע: פעמיים שתיים. מספר לא טוב, אפילו עלוב. אחד הגרועים! כבר במספר שתיים יש מן הסיכון, בארבע יש איום עמום, ויחד הם העבירו צמרמורות בגבו של אוגוסטוס. אבל מאמרים מחולקים לעמודים, ואם הוא רוצה להגיע לנמל המבטחים שבעמוד תשע, הוא מוכרח...

דפיקה בדלת.

הף מצמץ בהקלה מעורבת בעצבנות. דפיקה זה לא צליל נעים.

תובעני. קשוח. מאוד לא מכבד.

בטח שוב סטודנט! זה החיסרון כשגרים קרוב כל כך אליהם! אוגוסטוס הף נאנח ושקע קצת יותר בכורסת המחשבות הירוקה שלו. כמעט כל חייו חלם לגור ולעבוד באחד הקולג׳ים העתיקים והמכובדים בקיימברידג׳, ועכשיו, כשסוף-סוף הגיע לכאן, היו רגשותיו מעורבים בהחלט. הו, הוא אהב את התחום שלו ואת חילופי הדעות עם הקולגות ואפילו עם הסטודנטים, כל עוד הם ישבו קשובים בסמינרים ולעסו עפרונות, אבל...

שוב דפיקה.

אוגוסטוס נגע בעצבנות במסעד היד השמאלי של הכורסה. פעם. פעמיים. בדפיקה השלישית הוא יהיה מוכרח לפתוח.

אבל אז פשוט נלחצה הידית בקול נקישה, ואישה תחבה לחדר תסרוקת מעט פרועה ופנים סמוקים. מאוד לא נעים. מי זאת בכלל?

קצת מבוגרת להיות סטודנטית. בלתי מוכרת מכדי להיות עמיתה. ולמרות זאת, האישה נראתה לו מוכרת במעורפל, קצת כמו רהיט שאדם חולף על פניו יום-יום ולא מקדיש לו תשומת לב.

ואז הוא נזכר: גברת... נו, בכל מקרה אחת הנשים שמסדרות את החדרים של הסטודנטים והפרופסורים. החדרנית.

"באמת לא רציתי להפריע, פרופסור, אבל... שם..." קולה כשל.

אוגוסטוס הף נופף בידו בביטול. היא כבר הפריעה. מאוחר מדי. הרבה יותר מדי מאוחר. חוץ מזה, הוא עוד לא ממש פרופסור. הוא סגר את הספר שלו, קם וניגש לדלת כדי לראות לאן בדיוק מצביעה אצבעה התובענית של האישה.

"בדיוק ניקיתי את החדר, אתה יודע, את החדר שלו, ואז..." האישה הצטלבה ומלמלה משהו שנשמע לאוזניו המיומנות של הף כמו קללה סלאבית. צירוף מעניין. הוא היה שמח לרשום לעצמו הערה בנושא, אבל עכשיו כמובן לא היה פנאי לזה. במקום זה הוא עקב במבטו אחר הזרוע הנשית - המושטת עכשיו במלוא אורכה - החוצה מדירתו ובמורד המסדרון הארוך, שדלת רחוקה עמדה בו פתוחה. הדלת השלישית מימין...

הדלת של אליוט.

הה.

כמובן.

"אה. תאונה טרגית," הוא מלמל. "אבל מה אפשר... אני באמת לא יודע מה..."

"הוא נרצח," רשפה האישה, "ועכשיו הרוח שלו מסתובבת שם! ואני צריכה לנקות את זה!"

"הוא לא נרצח. הוא נפל." שטויות מגוחכות.

"נפל! באמת!" האישה שילבה זרועות ונעצה בו עיניים כהות, בולטות ביופיין. "ברור שזה מה שאומרים. אבל אתה, פרופסור, אתה יודע מה באמת קרה, לא?"

אוגוסטוס קלט לאיטו מה קורה פה. כשסטודנט עוזב את העולם בפתאומיות תיאטרלית שכזו, העצבים חשופים. ולמי פונים? אליו, כמובן, לרופא האליל! איך לכל הרוחות קרה שדווקא הוא, מכל האנשים בקולג׳, נחשב לאיש המתאים לעיסוק בעל-טבעי?

והוא עצמו אפילו לא מאמין ברוחות רפאים. נהפוך הוא! הוא חוקר... הֶקשרים... אמונות טפלות. חשיבה מאגית. ואולי - מאוד אולי - הוא יצליח מתישהו גם לגלות למה שמאל עדיף על ימין ומה עושה את שמונה למספר נורא כל כך. כל זה היה כמובן יותר ממה שהיה יכול להסביר לעובדות משק הבית.

הף בחר לברוח קדימה.

"בסדר. אני אעיף מבט!"

הוא חצה את סף הדלת, רגל שמאל לפנים. התחלה טובה. הוא סגר את הדלת, נעל אותה וּוידא שלוש פעמים שהיא נעולה היטב. המנקה נתנה בו מבט משונה. אוגוסטוס הכיר את המבט הזה, הוא כבר פגש אותו יותר מדי פעמים. "לא נורמלי," אמר המבט. הוא חייך חיוך נבוך ואז יצא בצעד איתן לחדרו של אליוט ונכנס אליו באומץ.

וואו.

הוא ציפה לראות מאורת סטודנטים טיפוסית, שטיחים מרופטים, ספרים מגובבים בערמות ופוסטרים מכוערים על הקיר. כמה הוא טעה! אור שמש ועץ ישן. מעל לאח הייתה מראה מוזהבת. מהמאה השמונה עשרה? אוגוסטוס כמעט היה מוכן להמר. על הקיר הנגדי התנוסס שטיח קיר בגובה אדם. בן אצולה רכב לציד עם הבז שלו, מוקף גוני כחול מאירים, לרגליו פרחי בר וכלבי רוח, ברקע ביצורים ודגלים נדים ברוח. פרטים יפהפיים. אוגוסטוס התקרב. הוא לא העז אפילו להעריך בן כמה האריג. אולי ישן כמו הקולג׳ עצמו. אולי עוד יותר. מעורר סחרחורת. האציל הביט מעלה, אל כוכב, אבל הציפור... פתאום נדמָה לאוגוסטוס שהבז נותן בו עיניים קרות ומחשבות של עוף טורף. הוא נרתע צעד לאחור ונזכר ברוח הרפאים המדומה.

בכל מקרה, הרוח לא נמצאה כאן, בין ימי הביניים לעידן הנאורות. גם שאר החדר לא השאיר הרבה מקום לעל-טבעי, כמדומה. אליוט בחר לשים בחדרו מיטה גבוהה, בוודאי כדי לפנות מקום לשולחן הכתיבה המרשים. הכול היה חשוף, מסודר וחף לחלוטין מרוחות רפאים. אליוט הרבה להתלונן על דוחק המגורים בקולג׳, ולא בצדק, לדעת אוגוסטוס. אבל כשאדם הוא בן למשפחת פיירבנקס, כנראה יש לו קנה מידה אחר.

משולחן הכתיבה אפשר היה לצפות בנהר הקאם הזורם לדרכו ובפרות הרועות בַּקוֹמוֹן. רגוע. מושלם.

ועם זאת, משהו לא היה כשורה. אבל מה?

באמצע החדר, חריג וכמו מחלל את קדושת המקום, ניצב שואב אבק חום גדול - בחפזונה, החדרנית בוודאי השאירה אותו שם - ופתאום ידע אוגוסטוס מה לא בסדר: שואב האבק היה כבוי, אפילו לא מחובר לשקע, ולמרות זאת הוא שמע קול שאיבת אבק, חלש אך ברור - כאן בחדר, קרוב מאוד.

זה כבר מוזר.

הוא הביט שוב סביבו.

אולי בעצם כל זה קצת יותר מדמיונה הקודח של החדרנית. שוב תעלול סטודנטים סר טעם! בטח מישהו יושב איפשהו ומצלם הכול באחד מהטלפונים החכמים הארורים האלה.

הף הזדקף, כדי להיראות טוב ביוטיוב. "רוח רפאים," אמר בקול רם וקצת דידקטי. "והרוח שואבת אבק. ובכן. מקורי ביותר. ואיפה היא מתחבאת?"

"על המיטה!" נשמע קול מהמסדרון. המנקה עקבה אחריו, עמדה בחוץ ולפתה בחשש את מקל המטאטא. אֵלֵנָה. עכשיו הוא נזכר.

קוראים לה אלנה.

משב רוח נכנס מחלון החדר הפתוח למחצה. הף הביט עוד רגע בפניה המבוהלים של אלנה, ואז נטרקה הדלת מול אפה, ואוגוסטוס היה לבדו עם עיזבונו המשובח של הסטודנט המת.

קול השאיבה השתתק.

נוצה אפורה יחידה ריחפה לרצפה.

הוא הביט למעלה, ואז - למרבה האבסורד - מעבר לחדר, אל הבז שעל שטיח הקיר. הוא לא ראה שום דבר. כמובן.

"מטומטם!" נישא אליו בבירור אנפופו המוכר של אליוט פיירבנקס.

אוגוסטוס הרגיש שהוא מחוויר. הקלטה, בבירור הקלטה, אבל מי עושה דבר מחריד כזה - ולמה?

הוא ירד על ברכיו לבדוק אם יש משדר חבוי מאחורי השולחן.

"אל יתהלל חוגר כמפתח," לגלג אליוט. "קר. קר מאוד. תגיד שלום לענבים שלך!"

אלנה צדקה: הקול בא בבירור מהמיטה הגבוהה.

אוגוסטוס חישל את עצמו לקראת גילוי לא נעים כלשהו והציב את רגל שמאל על הסולם של המיטה.

כעבור שני שלבים הצליח סוף-סוף לראות את המיטה. מה שראה שם העביר בו חלחלה: מיטה לא מוצעת. היה ברור שאלנה עוד לא ביצעה כאן את חובתה כחדרנית. אוגוסטוס הרגיש דגדוג לא נעים בכפות הידיים.

כך או כך, אף אחד לא שכב פה - לא אליוט, כפי שחשש בלי שום היגיון, וגם לא אדם אחר.

"הלו?" שאל ונשמע מטומטם לעצמו.

"שלום, סריחי!" ענה קולו של אליוט מהמיטה הסתורה, קול כמעט ענוג; כל הגה בוטא בשלמות. פרחח מתנשא! איש לא היטיב יותר מאליוט לתת לך תחושה שאתה פרולטר חסר תקנה.

"רָה-רָה-אָה-אָה-אָאָה! גָא-גָא-אוּ-לָה-לָהה!" בקעה לפתע שירה מבין הסדינים. בבירור לא אליוט. אוגוסטוס הכיר את השיר. ליידי גאגא.

"רוצה את אהבתך ו-

רוצה את נקמתך!

שנינו יחד! אוֹה-לָה-לָהה!"

ומשהו נע מתחת לכיסוי המיטה. לא משהו גדול - משהו בגודל ארנב. עכברוש? עכברוש מזמר?

"גָא-גָא-אוּ-לָה-לָהה!" שאגה הבליטה שמתחת לכיסוי ונעה לפי הקצב. "רוצה את הרומן הרע שלך!"

ואז שוב נשמע הקול של שואב האבק.

טוב, זה כבר מוגזם! אוגוסטוס אזר אומץ ומשך את הכיסוי.

באותו רגע נשמעה צרחה נוקבת. לא צרחה אנושית, ולמרות זאת, אוגוסטוס לא שמע מימיו צרחה כזאת, אפילו לא במסע שלו לאמזונס חמש שנים קודם לכן.

הוא כמעט נפל מהסולם, ואז פשוט בהה בחוסר הבנה ביצור האפור הקטן שעמד פרוע נוצות על המזרן וצרח עליו.

"לעזאזל! לעזאזל! הכול בוער! מפלצת! רוצח! רוצח!"

אפילו עכשיו הציפור נשמעה כמו אליוט. התוכי נסוג לפינה המרוחקת ביותר במיטה, פרש את כנפיו קמעה והישיר אל אוגוסטוס הף מבט נבון להפתיע, לא ביקורתי כמו זה של הבז, אבל אולי עוין עוד יותר ממנו. הפלומה על חזהו התרוממה ושקעה במהירות מסחררת. זה הדופק שלו? זה נורמלי?

אוגוסטוס רכן מעט לפנים.

"תגיד שלום לענבים שלך!" איים התוכי.

פתאום פרץ אוגוסטוס בצחוק, שלא נעדרה ממנו מנה של הקלה. פשוט הציפור! זה הכול! בסמסטר השני ללימודיו קיבל אליוט אישור להחזיק תוכי מסוג אַפְרוּר, לכאורה למען חקר התנהגות ושפה - ולדעתו של אוגוסטוס, מפני שאליוט היה מוכרח להשיג כל זכות יתר אפשרית. לא היה לו מושג שהתוכי באמת מדבר טוב כל כך. לפעמים נראה הסטודנט צועד במסדרונות הקולג׳ והציפור על כתפו, אבל פרט לכך, אוגוסטוס כמעט לא שם לב עד כה לחיית המחמד הלא שגרתית. מובן שבבהלה הראשונית אחרי התאונה, אף אחד לא חשב על החיה האומללה, ועכשיו התוכי יושב כאן כבר יומיים נטוש ובודד בחדר. יש לו מים? יש לו מזון?

אוגוסטוס הבחין שהתוכי צוחק איתו בחיקוי מושלם לצחוקו שלו, ההיסטרי-משהו. הנוצות נראו עכשיו פלומתיות יותר, התוכי מתח את צווארו ונופף בכנפיו.

"אוקיי, תוכי," אמר אוגוסטוס. "אוקיי. אל תפחד. אני אביא מישהו שיודע להסתדר איתך."

"להסתדר!" חזר התוכי על המילה בספקנות. "להסתדר? להסתדר!" הוא הטה את ראשו, התנער ונעץ באוגוסטוס עיני תוכי בהירות ונבונות. אחר כך נראה שקיבל החלטה, והוא ניתר-פרח מהפינה אל אוגוסטוס. אוגוסטוס כינס אינסטינקטיבית את ראשו בין כתפיו ועצם את עיניו, אבל זה לא עזר כמובן. כעבור רגע הרגיש ציפורני ציפור חדות חודרות מבעד לסוודר שלו. ליד אוזנו הייתה פתאום תחושה חמימה ורכה להפתיע.

"היי!" הוא מחה, ועיניו עדיין עצומות בחוזקה. ממקומו על הסולם של המיטה לא היה יכול לנופף בידיו לגרש את התוכי. על כן נסוג במהירות במורד הסולם, ברגל ימין תחילה. לא טוב. ממש לא טוב.

כשעמד שוב על קרקע מוצקה, העז לבסוף לפקוח עיניים, בתחילה רק סדק. הוא הציץ אל כתפו השמאלית. הדבר הראשון שראה היה מקור שחור חד, סנטימטרים מעטים מפניו.

אוגוסטוס נופף בידיו ברפיון בכיוון התוכי.

"לך מפה!" לחש.

"רוצה את הרומן הרע שלך!" הסביר התוכי.

"נו, יופי!" מלמל אוגוסטוס. הוא הביט סביבו בחיפוש אחר עזרה. איך יצליח להוריד את הציפור מהכתף שלו עכשיו?

"פרופסור! פרופסור!" נשמע קול חרד מהמסדרון. "פרופסור! הכול בסדר?"

הף פתח את הדלת. "תלוי איך מתייחסים למצב!"

הוא ציפה שגם אלנה תצחק, כנראה עליו, אבל למראה התוכי התקדרו פניה.

"הציפור! שוב הציפור המחורבנת! התוכי צריך להישאר בכלוב שלו, אמרנו לו את זה כבר מאה פעם!"

"הוא מדבר!" אמר אוגוסטוס.

"לא איתי!" אלנה חלפה על פניו, חצתה את החדר ופתחה דלת צרה ומוצנעת בצד שמאל. "פנימה, לשם!"

הם נכנסו לחדר קטן ושטוף שמש, בעל חלונות גדולים, ריק פרט לכלוב ציפורים מרווח, מוט ישיבה שהיה מחובר למעמד שניצב על הרצפה ומדף מלא חפצים צבעוניים קטנים, כנראה צעצועי תוכים. קוביות, כדורים, בובות פרווה, לוחיות עץ, חוטים וגזירי נייר בשלל צבעים. חדר תוכים מפואר ממחלקה ראשונה.

אוגוסטוס הרגיש איך, למראה הכלוב, התוכי נעשה דומם ונוקשה, וציפורניו מתחפרות עוד יותר בסוודר.

"לכלוב!" אלנה התכוננה לאחוז בתוכי, אך למראה המקור המאיים נסוגה ברגע האחרון.

"שננסה עם אוכל?" היא שלחה יד לתוך הכלוב והוציאה משם קערית הזנה שנותרו בה כמה אגוזים. התוכי מתח את צווארו, אבל אלנה החזיקה את המזון מעבר להישג מקורו. אחר כך החזירה את הקערית לכלוב בליווי מצמוצים מזמינים.

אוגוסטוס ראה מזווית העין איך התוכי מצדד את ראשו ומביט בתכולת הקערית, לא בלי כמיהה מסוימת. אבל הוא לא זז ממקומו.

"אולי זה לא האוכל הנכון," מלמל אוגוסטוס. "הוא אמר משהו לגבי ענבים!"

אלנה נתנה בו מבט מלא רחמים.

"אולי הוא יטפס על מוט כזה!" היא שחררה מהכלוב את אחד ממוטות הישיבה וניסתה לתחוב אותו מתחת לרגלי התוכי. אוגוסטוס הרגיש כאב באוזנו. במינון מדויק, כמעט זהיר. נשיכת אזהרה!

"איי!"

"אל תעמוד שם כמו אידיוט! בוא הנה! איך אני אמורה להגיע לשם?"

אוגוסטוס, שהיה גבוה בהרבה מהמנקה, נרכן לפנים בצייתנות ומצא את עצמו לפתע מיישיר מבט אל צמד שדיים עגלגלים, ארוזים באופן מעורר תיאבון בחולצה לבנה בעלת מִפתח וי. התוכי פלט שריקת הערכה, ואז שמע אוגוסטוס מצמוצים אירוניים.

הוא הרגיש איך הדם מזנק לראשו, והזדקף שטוף זיעה. "זה... אה, זה היה התוכי. נראה לי שלא יֵצא מזה כלום. אם נמשיך ככה, הוא עוד יאכל לי את האוזן!"

אלנה נשכה את שפתה התחתונה והנהנה. פניה היו סמוקים, גם אם כנראה פחות מפניו של אוגוסטוס. התוכי ישב עכשיו שוב דומם ומנומס, ונדמה שהביט בשניהם במורת רוח דיסקרטית.

פתאום היה להף חם וצר מדי בחדר הקטן. היו סיבות לכך שפעם נתנו רק לנשים לא מושכות בגיל העמידה להיות חדרניות! אבל היום... בכל מקרה, הגיע הזמן לסגת, עם או בלי תוכי!

"זה לא יעבוד! אני... אני פשוט אתן לו להישאר על הכתף שלי. בעצם... בעצם הוא לא ממש מפריע ככה. אני אחזור לדירה שלי, ואז אה... מתישהו הוא כבר ישתעמם. וברגע שהוא יֵרד, אז... אז אני אלכוד אותו!"

זה הרעיון הכי מוצלח שהצליח להגות על רגל אחת. בלי מילה נוספת יצא בסערה מהחדר, רץ במורד המסדרון והחדיר באצבעות רועדות את המפתח למנעול דלתו. גם התוכי על כתפו התחיל לרעוד. הוא רעד בזמן שאוגוסטוס פתח את דלת חדרו וכשדפק שלוש פעמים על מסגרת הדלת, והוא המשיך לרעוד גם כשאוגוסטוס עמד סוף-סוף בחדר האמבטיה מול המראה ובחן את הנזק. אוזנו נראתה בסדר, אדומה אבל שלמה, והתוכי שעמד לידה היה קטן משדמיין, הנוצות צפופות, עיני הציפור קפואות, גוש אפור קטן של אומללות.

"רומן רע!" הוא התלונן.

"ועוד איך!" אוגוסטוס שטף ידיים, פעם, פעמיים, ואז ליתר ביטחון פעם שלישית. הוא הבחין שהתוכי שוב מצדד את ראשו ובוחן את הכיור בערגה.

מים! כמובן! אולי ככה הוא יצליח להוריד אותו מהכתף! הף מילא את כוס צחצוח השיניים שלו והחזיק אותה מול התוכי. התוכי פלט שריקה נרגשת ומתח את צווארו. אוגוסטוס משך את ידו לאחור והציב את הכוס על שפת הכיור במקום נוח לגישה. היה ברור שליצור הקטן יש עניין במים. הוא מתח את צווארו לאורך מדהים ואפילו ירד מעט לאורך הזרוע. אוגוסטוס עצר את נשימתו. אבל אז. רגע לפני המרפק, איבד התוכי את אומץ הלב ונסוג באי-רצון בחזרה אל הכתף.

"רומן רע!" הבהיר.

אוגוסטוס בחן את התמונה במראה: הוא בסוודר אפור, הציפור בלבוש נוצות, נוצות זנב אדומות כאלמוגים וציפורניים נטועות בכתפו בנחישות, ולשניהם הבעת פנים מתוסכלת. רק מקור חד וכמה תאים אפורים להתמודד בעזרתם עם העולם ששם בחוץ. פתאום העריץ אוגוסטוס את התוכי הקטן. הוא כמעט לא שוקל כלום, אבל ברור כשמש שיש לו תוכנית, והוא יעמוד על שלו ויהי-מה. מותו של אליוט בוודאי שיבש לחלוטין את השגרה שלו, ועכשיו הוא בחר להתמודד עם העולם מעל כתפו של אוגוסטוס. אולי היה לאליוט פעם סוודר דומה? בפעם הראשונה הביט אוגוסטוס בציפור ברגש שדומה לאהדה.

הוא לקח את הכוס מהכיור והחזיק אותה שוב באוויר, הפעם בטווח השגה. התוכי שתה בתנועות קטנות ומעודנות, הרים את ראשו והוריד אותו, ומפעם לפעם חיכך את מקורו בסוודר. מדי זמן-מה נאלץ אוגוסטוס למלא שוב את הכוס, כי התוכי לא העז להכניס את ראשו עמוק לתוכה.

לבסוף נראה שהספיק לו.

התוכי סמר את נוצותיו והשמיע רעשי חריקה עדינים של שביעות רצון.

"תודה," אמר בנימוס.

"אין בעד מה," ענה אוגוסטוס המופתע.

ובזה סופקו כללי הטקס. אוגוסטוס הף חזר לחדר המגורים והרהר מה יעשה בשארית היום שהשתבש לחלוטין. בנסיבות האלה הוא יכול לשכוח מעמוד שמונה, כמובן, והוא לא העז לצאת החוצה כשציפור על כתפו. הוא סידר את העפרונות ואת משקולות הנייר על השולחן, ואז אכל חטיף גרנולה, לא לפני שהפריד מתוכו כמה אגוזים והאכיל בהם את התוכי. זה הצליח במידה מפתיעה, גם אם מרוב התלהבות התוכי כמעט אכל שתיים מאצבעותיו. לבסוף הכין אוגוסטוס רשימות לקראת הקורס שיעביר בסמסטר הבא, סידר עפרונות ומשקולות נייר ובדק כמה עבודות. הכול הלך טוב מהמצופה. התוכי ישב בשקט, עיניו מצומצמות לחרכים, בוודאי מותש מלחצי השעות שחלפו, ורק מפעם לפעם מלמל משהו לא מובן באוזנו של אוגוסטוס.

כשגמר לעבוד סידר אוגוסטוס עוד פעם ליתר ביטחון את העפרונות ומשקולות הנייר ואז נסוג בחזרה לכורסת המחשבות שלו. היה קצת קשה להישען לאחור עם התוכי, אבל לבסוף הם מצאו תנוחה שהייתה נוחה לשניהם. התוכי נמנם. בעצם, אוגוסטוס היה צריך לנצל את השקט כדי לתכנן איך יוריד אותו סוף-סוף מכתפו. במקום זה הוא דאג: האם השולחן שלו באמת מסודר? הוא היה שמח להציץ אבל לא רצה להעיר את הציפור. הוא לקח ספר לידו כדי להסיח את הדעת, אבל מחשבותיו גלשו מהשורות. הוא חשב על שטיח הקיר הנהדר שראה זה עתה. אליוט! לא הגיע למתנשא הקר הזה משהו יפה כל כך!

ואז נזכר שאליוט שוכב עכשיו חיוור ומרוטש, אי-שם בחדר מתים. גם זה כנראה לא הגיע לו - ואולי כן?

"נרצח," אמרה אלנה. קשקוש כמובן, אבל...

אליוט היה מטפס בניינים ידוע לשמצה. בסמסטר הראשון כמעט העיפו אותו מהאוניברסיטה, אחרי שעלה על גג הסנאט והציב שם לראווה בובת מין עירומה רכובה על זוג אופניים - והוא, אוגוסטוס, בתור החונך שלו ובלחץ המשפחה, נאלץ להיאבק ולחלץ אותו מהצרה. למראית עין, בזה תמו ימי הטיפוסים שלו, אבל הף ידע את האמת: רק לאחרונה ראה את אליוט מטפס בלילה על חזית בניין הספרייה, צל עטור רעמה בלונדינית זוהרת שאין לטעות בה, חינני ומדויק, חדור ביטחון עצמי. גם להף היה ניסיון מסוים בטיפוס, והוא הבין מספיק כדי לדעת שהוא רואה רב-אמן בפעולה. ככל שהרהר בכך כך נראה לו פחות סביר שאליוט פשוט נפל, מעט לפני סוף הסמסטר, בליל ירח יבש, ללא רוחות. אולי דברים כאלה קורים לאנשים רגילים, אבל לא לאליוט רג׳ינלד פיצרוי, לורד פיירבנקס לעתיד. זו הייתה תאונה מטופשת, ואליוט בהחלט לא היה טיפש. האם יצא לטפס לבדו? אז, בטיפוס על בניין הספרייה, היה צל אחר שעקב אחרי אליוט, צל כהה יותר, מגושם יותר. מי המטפס השני?

האם אלכוהול היה מעורב בעניין? לא סביר. אליוט היה כמעט הסטודנט היחיד שהף מעולם לא ראה שיכור, לא בַּדִינֵרים של הקולג׳ ולא בשום מקום אחר. יותר מפעם אחת פגש בסמטאות קיימברידג׳ עדר סטודנטים שואגים, כולם שיכורים כלוט, חוץ מאליוט, שצעד כמה צעדים מאחורי האחרים, צנום וזקוף, ידיו בכיסי המכנסיים, בעיניו הבעה מלגלגת. מי היו האחרים? עלמות ארוכות רגליים. סטודנטים מחוטטים בנעליים יקרות. האם היו לאליוט חברים? אולי כדאי לדבר איתם, לברר אם היו לאליוט דאגות, בעיות? קצת באיחור, נכון, אבל אוגוסטוס הרגיש אחריות משונה. התאבדות? סטודנט שלו שהתאבד? מתחת לאף שלו? האם היה לאליוט העומק הרגשי הדרוש להתאבדות? בכל מקרה, הוא לא היה מסוג האנשים שפשוט נופלים מגגות - אם כבר, הוא היה מאלה שדוחפים אחרים...

אוגוסטוס הף פיהק. הוא חשב על פרשים ועל בזים, ואז פתאום על העִפְריתים מהמזרח, שדים בדמות אדם שרוכשים את אמונו של איזה פתי טיפש ואז, כשהוא מסכים לשאת אותם על כתפו, רוכבים עליו וגורמים אט-אט למותו.

הוא חשב על עלמות ארוכות רגליים.

הוא חשב על מראות מוזהבות.

בדמדומי השינה עוד הרגיש איך משהו רך נלחץ אל אוזנו ברוך.

*

מישהו דפק בדלת, אבל אוגוסטוס לא רצה להתעורר, קל וחומר לפתוח. הוא ידע בדיוק מה יקרה: אלנה תכריח אותו ללכת לחדר של אליוט, ובסוף הוא ימצא שיש לו תוכי על הכתף וגם - גרוע מכך - ספקות בדברים שמוטב לא להטיל בהם ספק.

זה לא בא בחשבון!

"יבוא!" אמר במפתיע קול אצילי מאנפף מכתפו. תת-ההכרה שלו? הסופר-אגו שלו?

הדלת נפתחה.

אוגוסטוס מיהר לזנק מהכורסה וניסה תוך כדי זינוק להחליק את שערו. הייתה לו תחושה שהשיער מפוזר וסתור להחריד. אף אחד לא צריך לראות אותו ככה, בייחוד לא פרופסור סיביל פוגל, בעלת השיער המשיי והעיניים השמחות, שהוא ניהל איתה כמעט מעין מערכת יחסים. באופן לא מובן, מבחינת אוגוסטוס, אבל כשאדם בן פחות משלושים ומרצה בקולג׳, כנראה יש בזה משיכה מסוימת.

"היי הף!" היא אמרה בנועם.

"היי הף!" חזר התוכי. "היי הף! היי הף! הַפְהַפְהַף!" נראה שהצלילים מצאו חן בעיניו.

"אה, אז אתה מטפל עכשיו בגריי! באמת תהיתי מה יהיה איתו עכשיו. האמת היא שגם אני שקלתי את זה, אבל במלוא הכנות, הרעש וכל הלכלוך... באמת הגון מצידך, הף!"

רעש? לכלוך?

"הף!" אמר התוכי בהערכה.

"אני..." אוגוסטוס רצה להסביר לה שהתוכי על כתפו הוא שגיאה, כמעט תאונה, שהציפור נשכה אותו באוזן, שהוא פשוט לא הצליח להשתחרר - אבל הוא לא העז. היה מדהים דיו שסיביל גלשה לפעמים לחדרו לעת ערב, חלקה ומשיית; הוא לא רצה לחבל בקשר הצעיר בכך שיראה חוסר אונים מוחלט מול ציפור שגודלה שלושים וחמישה סנטימטר.

"אה..." מה סיביל אמרה? "גריי?"

"גריי," אישר התוכי.

סיביל כבר הייתה בדרכה החוצה. "רציתי רק להקפיץ אליך את המאמר שדיברנו עליו אתמול, אני סקרנית לשמוע מה תגיד, ואחר כך יש לי ישיבה עם קלוֹפְּס המחריד הזה ואז - נתראה הערב בַּדינֵר, כן? הף? הכול בסדר, הף?"

ברור שלא הכול היה בסדר. אוגוסטוס דמיין איך יגיע לשולחנם של האורחים החשובים עם תוכי, מול כל פרנסי הקולג׳ - המאסטר, הדיקן, אורח הכבוד של היום, פיזיקאי זוכה פרס נובל - בשעה שציפור מקרקרת על כתפו "גָא-גָא-אוּ-לָה-לָהה." לא יעלה על הדעת.

"אני... נראֶה לי שלא אוכל להגיע. הצטננות, אה, כאב ראש." בעניין כאב הראש אפילו לא שיקר.

הוא התמלא תחושה מבהילה שעל שולחן הכתיבה מאחוריו שורר אי-סדר מזעזע, שחובה לסדר אותו, מיד, אבל הוא כבר למד לשלוט בדחפים האלה, לפחות בנוכחות צד שלישי ובייחוד מול סיביל; סיביל, שמסיבה עלומה כלשהי עדיין חושבת שהוא נחמד ונורמלי, למרות הוכחות יום-יומיות שאין זה כך.

"אה, חבל! טוב, אז נתראה מחר!" סיביל פשוט שמטה את המאמר לרצפה. למרות סיכות החיבור, הדפים התפרשו באי-סדר.

אוגוסטוס התחלחל. הוא לא רצה שהיא כבר תלך. מול קהל בדמותה הוא יכול להעמיד פנים שהיום יום רגיל לגמרי, לא סיפור גדול, אפילו הציפור. רגיל. מתוכנן. יום בשליטה.

הוא ניסה לעכב אותה, לומר משהו שיעניין אותה.

"את חושבת שאליוט סבל מדיכאון?"

המילים פשוט נפלטו מפיו.

סיביל קפאה באמצע התנועה והביטה בו רגע בהבעה משונה. אחר כך צחקה צחוק יבש. "מי, אליוט? לדעתי הוא היה יכול בשקט להיות קצת יותר דיכאוני." היא חייכה במבוכה. "אל תבין אותי לא נכון - מה שקרה שם נורא, כמובן... רגע, אתה חושב על התאבדות, נכון?" חדה כתער, סיביל הזאת. היא טלטלה את שער המשי שלה. "לא, לא, לא אליוט, הוא היה סטודנט שלי, וליבי דואב כשאני חושבת על הדוקטורט המבריק שהוא היה עשוי לכתוב מתישהו, אבל במלוא הכנות... במישור האנושי..."

היא לא השלימה את המשפט, אבל אוגוסטוס ידע בדיוק למה התכוונה: במישור האנושי, זה לא היה יכול לקרות למישהו מתאים יותר.

"המ, טוב, אז להתראות. קלופס מחכה! אני מקווה שכאב הראש שלך ישתפר."

והיא נעלמה, ואוגוסטוס, שלא הצליח לדכא עוד את חרדתו, סב לאחור.

אי-סדר מחריד משל בשולחן הכתיבה.

"אוי אלוהים, זה... אוי אלוהים!" הוא אפילו לא ידע איפה להתחיל. עיפרון היה לעוס ושבור לשניים, עט נובע שכב בשלולית של דיו. שתי משקולות נייר נפלו לארץ, משקולת אחרת - צפרדע מברזל מחושל - שכבה במהופך, בטנה למעלה. על העבודות של הסטודנטים נראו סימני נשיכה, פתיתי נייר כיסו את השולחן. שום דבר, שום דבר בכלל לא היה במקומו.

ליבו של אוגוסטוס הלם בגרונו.

"זה... זה..." הוא נאבק למצוא מילים שיבהירו לתוכי את ממדי האסון. "רומן רע!" אמר לבסוף. "רומן רע-רע!"

ולא התוהו ובוהו היה הגרוע מכול. הגרוע מכול היה שהיה ברור שהתוכי עזב את כתפו, והוא, אוגוסטוס, ישן כשזה קרה! הוא כמעט פרץ בבכי.

אבל תחת זאת ניגש בידיים רועדות להשיב מעין סדר לשולחן, לסדר ערמות, לנקות לשלשת.

"סליחה," מלמל התוכי באוזנו. "סליחה, סליחה, סליחה."

ממי התוכי למד את זה? לא מאליוט, זה ברור!

לבסוף שב מעין סדר לדברים. אוגוסטוס הסיר את כתמי הדיו האחרונים בנייר סופג, צחצח את משטח השולחן, נשף וצחצח שוב. כל משקולות הנייר שלו שרדו, וגם רוב העפרונות. ערמות הנייר הנגוסות כבר לא נראו כל כך טוב, כמובן. נפשו דאבה, אבל לא היה מה לעשות, הרי הוא לא יכול להחליף את העבודות של התלמידים בעבודות חדשות.

הוא הסתער לחדר הרחצה כדי לשטוף ידיים כמו שצריך כמה פעמים, והרגיש ירוק מזעם. איזה חוסר צדק! מה הוא עשה שזה מגיע לו? העובדה שהתוכי נחת דווקא אצלו נראתה לו כמו מעשה נבזות אחרון של אליוט, לאחר מותו.

מחשבותיו נדדו בחזרה לתאונה כביכול. גם בסיפור התאונה הזה היה משהו... לא מסודר. למה נפל אליוט, ולמה נראה שאף אחד לא ממש מתעניין בזה, אפילו לא סיביל? באיזו בוטות היא דיברה! בדרך כלל הייתה ערוכה לראות את הטוב בכל דבר - הוא עצמו היה דוגמה טובה לכך - אבל לפני כמה רגעים היא נשמעה כמעט מלאה טינה.

כאילו מותו של אליוט היה משהו שייחלה לו בסתר. אבל בזמנים כתיקונם, נדיר שהדברים שאנשים מייחלים להם בסתר קורים, אלא אם מישהו מניח להם לקרות. היו שם... אי-התאמות. מקום שיש בו אי-התאמות נעשה מעניין למדע. סתירות פירושן שהאמת מורכבת יותר משהנחנו עד כה.

נרצח? מי מהם לא היה שמח מפעם לפעם לתת לפרחח השחצן דחיפה קטנה?

אוגוסטוס ניגב את ידיו. התאונה הייתה קצת כמו תת-מודע קיבוצי שקרם עור וגידים. היא התאימה טוב מדי.

האם יהיו חקירות? מיסות? נאומים? איפה ההורים? מי מצא את אליוט, בעצם? האם תיערך נתיחה לאחר המוות? בדיקת סמים? או שמא ימהרו לטאטא הכול מתחת לשטיח הקרוב ביותר?

בדבר אחד הוא היה בטוח: אליוט לא יישאר מתחת לשטיח בקלות כזאת, כל הסיפור יותר מדי... לא נוח לזה. עוד יקרו דברים - והוא, אוגוסטוס הף, עמית מחקר ואנתרופולוג, יהיה שם ויצפה בהם. הוא כבר ראה את כותרת המאמר שיכתוב: "המוזר שבמוכּר: מבנים פרימיטיביים וצורת ביטוים בחיי הקולג׳" - משהו כזה.

אבל לפני הכול, לעניינים מעשיים: אם ברצונו להתחמק מהדינֵר, יצטרך להקדים ולהביא אוכל מהמטבח. פירושו של דבר שיהיה עליו לצאת למסדרון עם התוכי, לרדת שלוש קומות, לחצות גן, לעבור מבעד לשער ואז ללכת לאורך עוד מסדרון. משימה אדירה. אוגוסטוס הביט בשעון: קצת לפני חמש - לא הזמן הכי טוב, אבל גם לא הגרוע ביותר, בהחלט. אם יתמזל מזלו, לא יפגוש אף אחד בדרך.

הוא שטף ידיים עוד פעם ליתר ביטחון ונתן מבט ביקורתי במראה.

"תתנהג יפה!" אמר - בחלקו לתוכי, בחלקו לעצמו, ואז יצא מהדלת, רגל שמאל תחילה, נעל את הדלת, וּוידא שנעל. ושוב וידא. ושוב וידא.

לאורך המסדרון.

במורד שלוש קומות.

החוצה לחצר, הכול ברגל שמאל. כל עוד יעשה את הדברים בשמאל, הכול יהיה בסדר.

בחוץ הזיע אוגוסטוס בסוודר שלו. היה יום חם מהרגיל לחודש יוני. השמש מילאה את החצר, נצצה על גגות, זהרה מעל גבי החלונות והתרפקה על ערוגות מטופחות ועל חומות אבן סיד זהובות. אוגוסטוס כמעט לא הביט סביבו, הוא רק חצה את המדשאה בקו ישר אל השער שממולו, עיוור מרוב אור. לידו פלט גריי שריקות קטנות לעצמו.

ההליכה על הדשא הייתה זכות יתר ששמורה רק לעמיתי הקולג׳, ובדרך כלל סיפקה לאוגוסטוס גאווה והדרת כבוד, כמעט התרגשות. הוא פה! על הדשא, שמייצג את העולם! מי היה מאמין?

אבל היום פילס לו דרך על הדשא פשוט כי זו הייתה הדרך הקצרה ביותר. עשרות חלונות הציצו עליו מלמעלה, מאחוריהם אולי זוגות עיניים רבות מספור שרואות שיש לו ציפור על הכתף, וזה לא יישכח מהר כל כך. סטודנטים הם עם אכזר.

דרך השער.

למסדרון.

בדלת למטבח, רגל שמאל ראשונה.

למרבה המזל היה המטבח ריק מאדם פרט לכלכל אחד, שעמל לעטר מאות צלחות בפטרוזיליה. אוגוסטוס היסס רגע ואז ניגש לעבודה: לחם, צלי קר, סלט תפוחי אדמה. סלט ירוק, מטעמי בריאות. טארט לימון לקינוח. ועוד פרוסה של טארט לימון, בשביל העצבים.

למראה המקרר התחיל גריי למתוח את ראשו בהתלהבות. אוגוסטוס לקח בננה, תפוח וגם... יש ענבים? כן, שם מאחור, יפים, אדומים ועסיסיים.

עכשיו התוכי ממש לא ידע את נפשו.

"פרופסור!" הוא אמר במפגיע. "פרופסור, פרופסור!" הוא כנראה קלט את זה מהחדרנית.

הוא דחס למגש שלו עוד חטיף גרנולה ובקבוק יין אדום ואז, לפני שתהיה לכלכל הנדהם שהות לומר משהו על נוכחות חיות במטבח, היה שוב בחוץ, במסדרון.

צעדים במרחק, צחוק סטודנטים עמום, אבל עדיין לא נראה איש. יותר מזל משכל, כלומר במקרה שלו המון מזל.

התוכי מתח את צווארו בכיוון המגש, אוגוסטוס הופתע לראות לאיזה אורך הוא מגיע.

שוב בלי רחמים על הדשא.

במעלה המדרגות.

גריי בינתיים כמעט נתלה על מרפקו.

"הף!" התחנף. "פרופסור! פרופסור הף!"

בדיוק ברגע זה פנה אוגוסטוס מעבר לפינה וכמעט נתקל בגזברית הקולג׳. מליסה ג׳נינגס הייתה אישה קטנה ומוצקה בגיל העמידה, שהייתה מעדיפה להאכיל את הקולג׳ לחם צר ומים לחץ - בוודאי לא ענבים ועוגות. היא נעצרה והביטה באוגוסטוס כאילו היה מזיק מגעיל במיוחד או - גרוע מזה - מספר שגוי בספרי החשבונות שלה. ארבע - או אפילו שמונה! שוב המבט הזה: לא נורמלי.

היא בוודאי חושבת עכשיו שאוגוסטוס הולך במסדרונות וממלמל לעצמו "פרופסור הף!" - נוסחה מאגית בענייני קידום. אז מה! להמשיך כאילו כלום לא קרה! הוא הנהן אליה קצרות, נאחז במגש שלו וניווט בנחישות על פני ג׳נינגס אל הדלת המושיעה לגרם המדרגות הבא. הם כמעט הגיעו לחוף מבטחים, אבל ברגע האחרון סובב גריי את ראשו ושיגר בקול צלול "לעזאזל עם זה!" אל הגזברית מעל כתפו של אוגוסטוס.

ג׳נינגס הסתובבה כמו בולדוג שננשך, ובעיניה אור חורש רעה.

"דוקטור הף?"

אוגוסטוס, שכבר התחיל לתמרן את ידית הדלת כלפי מטה במרפקו הפנוי, קפא באמצע התנועה.

"מה יש לך שם על הזרוע, דוקטור הף?"

"זה..." פתח אוגוסטוס, אבל לא הצליח להשחיל אף מילה נוספת.

"תיפטר ממנו, הף. אתה מכיר את הכללים. אם כל אחד מאיתנו יתחיל לעשות מה שמתחשק לו..."

היא פצחה בנאום ארוך שממנו השתמע שרק פסולת אנושית עשויה להעלות בדעתה להתרוצץ באוניברסיטה בעלת שם עולמי כשתוכי יושב על גפיה העליונות, ועוד המשיכה ואמרה שמקומו של הף בקולג׳ כלל וכלל לא מובטח, ושלהפרה הזאת של הכללים יהיו השלכות, ואת כל זה הטיחה בו אפילו בלי הפסקה לנשימה.

אוגוסטוס הרפה מהידית וניסה להחזיק את המגש ישר, למרות גריי, שנסוג ליתר ביטחון בחזרה אל כתפו של אוגוסטוס, ונראה שהוא מפיק השראה מהשתפכויותיה של הגזברית.

"רוצה את אהבתך ו-

רוצה את נקמתך!

גָא-גָא-אוּוּוּ-לָההה!"

גריי ניתר ברוח טובה מרגל לרגל.

"היי סריחי!" את זה ללא ספק קלט מאליוט.

הגזברית האדימה יותר ויותר ולבסוף נעלמה בסערה.

"השלכות," חיקה גריי את נימת קולה של הגזברית באופן מושלם. "תוצאות! תגיד שלום לענבים שלך! מפלצת!"

"ששש," לחש אוגוסטוס.

בתוך תוכו רתח. ג׳נינגס הזאת היא בריונית, פשוט מתעמרת חסרת בושה שנהנית להשפיל אחרים, והוא, שעדיין נמצא במקום נמוך יחסית בשרשרת המזון של הקולג׳, בא לה כמו בהזמנה.

להיפטר מגריי? בשום פנים ואופן לא! התוכי הוא עזר מחקר רב-ערך לחקר ההתנהגות והדיבור, מאולף לעילא, יחיד במינו, ואת זה אפילו ג׳נינגס ותפיסת העולם הקטנונית שלה לא יוכלו לשנות!

הוא הציב את המגש על אדן החלון הקרוב, דחס לפיו פרוסת טארט לימון כדי להירגע, האכיל את גריי שלושה ענבים, ואז צעד היישר למשרדו של המאסטר.

הוא דפק על הדלת והוזמן להיכנס.

אוגוסטוס הף נכנס למשרדו של המאסטר איש חופשי ויצא ממנו בתפקיד מטפל ומאמן רשמי זמני של גריי, אפרור אפריקני ומושא מחקר.

הוא עצמו הופתע קצת ממידת הסיפוק ששאב מכך.

"היי הף!" אמר גריי. "רומן רע!"

וזה היה סיכום לא רע של המצב.