הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
חתונה לא רצויה

במקום 29 

27 

חתונה לא רצויה


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 29 

27 

במקום 29 

27 

גודל (עמ'): 210
מו"ל: שלגי

תקציר

קטי קולינס מתקשה להאמין שהיא ניצבת לפני אלסנדרו זטיצ'י, הפלייבוי הידוע לשמצה, ושהיא מבקשת ממנו לשאת אותה לאישה באופן מיידי. היא נחושה להימלט מהנישואים הכפויים הלא רצויים שאביה החורג מתכנן עבורה, והפתרון שלה הוא לבחור בעצמה את מי שיהיה בעלה!
אלסנדרו לא יכול שלא להבחין במצוקתה של קטי. הוא יהיה מוכן להינשא לה אם מדובר אך ורק במשהו זמני. אלא שכאשר הוא בוחן את הגבולות שנבנים ביניהם, ליטוף מתוק אחד אחר השני, הוא נאלץ לשאול את עצמו האם יהיה בכוחו לעזוב את הכלה הבתולה הזאת שלו.

  • ISBN: 50-2161
  • גודל (עמ'): 210
  • מו"ל: שלגי
  • יצא לאור ב-: 09/12/2021
  • שם המחבר: נטלי אנדרסון
  • תורגם ע"י: תירי רבינוביץ
  • זמין להשאלה: כן

1

"אתה לא יכול להכריח אותי להתחתן איתו. אתה לא יכול להכריח אותי להתחתן עם אף אחד..."

 

קטי קולינס ישבה בעצבנות על קצה הכורסה המרופדת, בחדר הקבלה המפואר של תעשיות זד, כשהיא אוחזת בחוזקה את תיק היד שלה ומזכירה לעצמה לנשום לעיתים קרובות מספיק, כדי שלא תאבד את הכרתה. אילו הייתה לה גאווה רבה יותר – או איזו אופציה אחרת – היא הייתה מסתלקת כבר לפני שעה, אבל האיומים, שלא חדלו להסתובב בתוך ראשה, אילצו אותה להישאר. הוא האדם היחיד שמסוגל לבוא לעזרתה.

 

"אם לא תתחתני איתו, את יכולה לקום ולעזוב כבר עכשיו, ואת יודעת שזה יהרוג אותה – "

 

קטי מצמצה באימה ומיקדה את מבטה באולם הסובב אותה. משרדיו של אלסנדרו זטיצ'י עוצבו בסגנון מינימליסטי אלגנטי – פלדה וכרום הכריזו בקול על תחכום וגבריות, ועל ההון הרב אשר נצבר תוך זמן קצר להדהים. זה לא הפתיע אותה כלל. מאז ומעולם, היה לו הכישרון לדעת מה אנשים רוצים.

עשור שלם חלף מאז שהיא ראתה אותו, ובעוד שצד מסוים של המפגש האחרון ההוא נותר טבוע במוחה, היא הייתה מודעת עד כאב לאפשרות שהוא בכלל לא יזכור מי היא. היא תיאלץ להזכיר לו, לפני שתתחנן בפניו לנהוג ברוחב לב עצום.

 

"את תיוותרי מחוסרת בית. וכך גם האישה אשר הקדישה שנים לטיפול בך, כפוית טובה שכמוך."

 

קטי שבה וגירשה מראשה את הד הרשעות, שהטיח בה אביה המאמץ. כדי להסיח את דעתה, הציצה לעבר פקידת הקבלה. בחצאית כחולה כהה אלגנטית וחולצה צחורה ומגוהצת בשלמות, הבלונדינית הגבוהה נראתה כמו שחקנית קולנוע צרפתיה, שופעת שיק, אשר נושאת את השנים שנוספו לה, בהדר בלתי אפשרי. קטי עצמה הייתה לבושה אף היא בחצאית כחולה כהה ובחולצה לבנה, אלא שבעוד שבגדיה של פקידת הקבלה היו ממשי, אלו של קטי היו מבד סינטטי, וברגע זה היו דבוקים אל עורה. מחוץ לליגה שלה, לא שייכת למקום... אף פעם, היא לא הייתה מספיק טובה –

קטי הקשיחה את גופה, קטעה מייד את גל הרחמים העצמיים. היא לא זקוקה לבגדים מפוארים, בהתחשב בכך שרוב הזמן, היא עובדת במטע או במטבח.

 

"את לא יכולה לסרב, אחרי כל מה שעשיתי בשבילך – "

 

אגל זיעה החליק במורד גבה, למרות מיזוג האוויר המופלא של הבניין. העצבים ממש גרמו לגופה להגיר נוזלים. היא ריפתה מעט את אחיזתה בתיק היד שלה, בפעם העשרים בערך. רק כדי להדק את ידה סביב הרצועה בחזרה, כאילו הייתה חבל הצלה, שנזרק להצילה מטביעה.

היא לא קבעה פגישה מראש, ורק במזל, אלסנדרו בכלל היה במשרדו היום. רק באיחור עלה בדעתה, שלא היה לה שום מושג מה הייתה עושה אילו הוא לא היה. עדיין לא היה לה מושג מה תעשה, אם הוא יגיד לה לא.

 

"את לא רוצה להשתייך ממש למשפחה?"

 

הניסיון המניפולטיבי הזה היה ממש מעליב. אז אחרי כל הזמן הזה, היא עדיין לא שייכת? קטי הרגישה תמיד שבריאן לא רוצה אותה, אבל לשמוע אותו אומר את זה בצורה כה מפורשת, בניסיון לאלץ אותה לעשות משהו מטורף... היא עדיין אאוטסיידרית. עדיין חייבת...

 

"את באמת רוצה לראות את ההרס שלה?"

 

וזאת בדיוק הייתה הבעיה. היא באמת הייתה חייבת לסוזאן, אימהּ המאמצת. לא רק חייבת לה – היא אוהבת אותה, והיא חייבת להגן עליה.

"מיס קולינס?" פקידת הקבלה האלגנטית קטעה סוף-סוף את רצף מחשבותיה המפוחדות. "אלסנדרו מוכן לראות אותך עכשיו."

ליבה של קטי עצר במאוצו. היא נמלאה בדחף לקום ולהימלט, בכיוון ההפוך מזה של משרדו. במקום זאת, היא צעדה בעקבות האישה המבוגרת, תוך שהיא לוקחת, בלכתה, נשימה עמוקה מאוד.

מזל שהיא עשתה את זה, מפני שבשנייה שבה נכנסה למשרדו, ריאותיה, כמו כל שאר גופה, נתקפו שיתוק מוחלט. היא הסתכלה בתמונות עדכניות, במהלך הנסיעה ברכבת עד לכאן, כך שחשבה שתהיה מחוסנת. היא טעתה. מולה, אלסנדרו זטיצ'י היה פשוט מהמם.

קטי לא הייתה מסוגלת לחייך, בעת שפקידת הקבלה עזבה – לא יכלה אפילו לראות איך נראה החדר בו ניצבה, מפני שלא הייתה מסוגלת להתיק את מבטה מהמקום בו הוא ניצב, מאחורי המכתבה שלו. הבזקים של זיכרון סורר בערו בתוך ראשה. אלסנדרו במטע. חיוכו. צחוקו החרישי. כתפיו הרחבות...

היא מצמצה, התאמצה נואשות להתמקד בו, כאן ועכשיו, ו – לבוש.

שיערו השחור כפחם היה חלק, וארוך מספיק לצנוח על עיניו. עצמות לחייו המסותתות הודגשו בצורה מושלמת על ידי עצם הלסת הגברית, החדה כתער, הסימטרית להפליא. עטור מעט זיפים, במקום להיות מגולח למשעי, הוא נראה כאילו לא עבר זמן רב מאז שיצא מהמיטה. ריסים שחורים וארוכים וגבות כהות מאוד הקיפו את עיניו המהפנטות. תכולות מאוד הן היו, ומוארות כאילו מבפנים, באש שבערה בעוז. ואש עזה יקדה במעמקיהן.

אלמלא ידעה שזה לא כך, עוד יכלה לחשוב שהוא מרכיב עדשות מגע צבעוניות, אלא שקטי ראתה אותו דומם וקודר, במהלך ארוחות בוקר ובסעודות של חג המולד, בימים אשר חלפו מזמן, ואפילו אז, בהיותו מצוברח ומלא כעס, עיניו האירו באותו הבוהק.

לפיו היה מין עיקול שובב טבעי, מין חצי חיוך תמידי – כאילו בליבו, הוא חושב על משהו קצת לא ראוי. זה היה פה אשר נועד לנשיקות. קטי בהחלט זכרה את זה.

הכפתור העליון של חולצתו הלבנה היה לא מכופתר, חשף צוואר שזוף מאוד. והשיזוף הזה נמשך בכל גופו. גם את זה קטי זכרה.

האיש היה נאה להחריד. יופי מהסוג שכמעט אינו נראה ברחובות, שגורם לאנשים לסובב את ראשיהם במבט שני, שלישי, רביעי.

אך לא היה זה רק מראהו הלוהט, אשר משך את תשומת הלב של אנשים, אלא גם האנרגיה אשר ביעבעה מתוכו. הייתה בו מין חיוניות – מין אש אשר משכה אליו את כל הסובבים אותו. זה מה שבנה את האימפריה שלו למימדים כאלה, במהירות רבה כל כך. בזכות החיוך הזה וההילה של אדם משועשע, כולם רצו להיות קרובים אליו, התפתו על ידי הביטחון העצמי, שקרן מתוך עיניו.

לא סתם ביטחון עצמי, הוא ניחן ביהירות – גישה טהורה של אי-אכפתיות, אשר עשתה אותו פופולרי במידה בלתי נתפשת, ואת ההשקעות שלו למצליחות באופן חסר תקדים. הוא נראה מוכן למשהו הרבה יותר אינטימי ומהנה, מעסקים גרידא. הוא נראה כמו גבר שהתברך ביכולת ליהנות מהחיים. והוא הצדיק את המראה הזה שלו. אי אפשר היה לעמוד בפני קסמיו – סם ממכר בעיני כל אישה בעולם. ובשמחה, הוא נעתר והשתעשע עימן. אך מעולם לא נלכד ברשתן.

את זה, קטי בהחלט זכרה.

אלא שגם חייו של אלסנדרו זטיצ'י, לא היו תמיד קלים. קטי בנתה על כך שהעובדה הזאת, תעניק לו שמץ של אנושיות. תגרום לו להבין. תגרום לו לרצות לעזור.

כעת היא מצמצה שוב, התגברה על השיתוק המביש שנגרם לה מעצם נוכחותו, צעדה ונכנסה עמוק יותר אל תחום המחייה שלו. הוא לא בירך אותה לשלום – לא אמר דבר בעצם. מבטו המהיר כאילו סקר אותה כליל ופטר את נוכחותה, בתוך שנייה אחת.

"אני קטי קולינס," היא פתחה ואמרה, ומבוכתה הציתה את פניה, לנוכח צינתו הלא אופיינית. "אני מתגוררת באחוזת ווייט אוקס, עם בריאן פילדינג – "

הוא עדיין לא חייך. "אני לא צריך שתזכירי לי מי את, קטי."

"לא הייתי בטוחה שאתה זוכר – "

"איך יכולתי לשכוח?" מורת רוח וטינה הבזיקו בעיניו.

מהוססת, לנוכח יחסו הלא ידידותי, קטי ליקקה את שפתיה היבשות. היא לא עשתה לו שום דבר. ולא יכול להיות שיש לה איזושהי חשיבות בעיניו.

אלסנדרו זטיצ'י התגנב אל תוך חייה של קטי, כשהוא היה נער זועף בן חמש-עשרה, והיא בת עשר ביישנית מאוד. אביו, השף האיטלקי הנודע אלדו זטיצ'י, נישא בדיוק אז לאחותו של בריאן, נעמי. בריאן ונעמי היו אחים קרובים מאוד, כך שאלדו ואלסנדרו הצטרפו אל החוג המורחב של משפחת פילדינג ובילו את החגים באחוזת ווייט אוקס – למרבה טינתו הברורה של אלסנדרו.

רק שכשנתיים לאחר מכן, אלדו הלך לעולמו. נעמי ואלסנדרו התנצחו, בנוגע לעתיד אימפרית המזון של אביו. בריאן צידד כמובן בנעמי. כעוס ולהוט, אלסנדרו נלחם בכל כוחו, הביע את כעסו על התערבותו של בריאן.

 

"אם תלך עכשיו, לעולם לא תתקבל פה שוב."

 

האופן בו בריאן נידה את אלסנדרו, אז, הטיל אימה על קטי.

 

"אל תזכירי שוב את שמו."

 

בריאן התנפל עליה כשהיא שאלה, בהיסוס, לאן נעלם אלסנדרו. היא הייתה צעירה מכדי להבין כל מה שקרה, אבל ידעה שבשום פנים זאת לא הייתה אשמתו של אלסנדרו. בכל מקרה, התכניות שהיו לאלסנדרו בשביל החברה של אביו לא יכלו להיות רעות, בהתחשב בכך שהוא הלך והקים עסק משלו, בהצלחה רבה כל כך.

מאז ומעולם, הוא היה טיפוס חזק ונחוש. אבל על פי ההבעה שעמדה בעיניו כעת, הוא גם היה אחד שלא סולח.

קטי כחכחה בגרונה ואילצה את עצמה לדבר בכל זאת. "יש לי הצעה בשבילך."

גבה אחת, שחורה כפחם, התרוממה בעצלתיים. "כמה מעניין."

נימת קולו לא יכלה להישמע פחות מעוניינת, או יותר מזלזלת.

כעס הקשה את גופה. היא הייתה נואשת מכדי שתוכל להתמודד עם דחייה כלאחר יד. "אני עובדת בווייט אוקס," היא המשיכה ואמרה. "פיתחתי כמה מרקחות, מתוצרת האחוזה. הן נמכרות לא רע בכלל."

היא עצרה, מפני שעד עתה הוא נראה משועמם. ייאושה תפח מהר מאוד והפך לכאב אחד גדול.

"תגיעי כבר אל העיקר, קטי," הוא הורה, בלגלוג איטי. "מה את רוצה ממני?"

היא הייתה לחלוטין לא מוכנה לקראת מציאותו של אלסנדרו, בכבודו ובעצמו. כה מבוהלת מפני ההבעה שנשקפה מעיניו, שהיא שכחה את הנאום הקטן שהכינה בקפידה, כדי לנסות לשכנעו. הכול פשוט נפלט מפיה, ללא שום הכנה נוספת.

"אני רוצה שתתחתן איתי."

עיניו נפערו בתדהמה, הלב השחור של אישוניו ממש בלע את להבת התכלת המקיפה אותו. פרט לכך, הוא כלל לא זז. הוא נראה כאילו הוא אפילו לא נושם.

"לא באמת, כמובן," היא מיהרה להוסיף, במבוכה רבה. "רק באופן פיקטיבי. ולא לאורך זמן."

"את רוצה שאתחתן איתך?" הוא חזר לאט. "זה לא מה שציפיתי שתגידי."

קטי נדרכה. היא לא הייתה מסוגלת לפרש את הבעת פניו, אלא שאז הוא הטיל אחורה את ראשו היפהפה, מעל לכל מידה של היגיון או צדק, ופרץ בצחוק. כאילו מזה עידן ועידנים, לא שמע משהו כה מבדר. וזה היה כה מעליב.

רגש נוקב התגבש לכדי חומצה בוערת במעמקי בטנה של קטי. לאורך כל חייה, היא השתדלה תמיד להיענות לכל הבקשות והדרישות של כל אחד, רק כדי להשתלב ולהבטיח את עצמה. אבל ברגע זה, נמאס לה כבר לחלוטין להיות בשקט ולהתנהג יפה. מפני שכמעט אף פעם, אף אחד לא שאל מה היא רוצה.

זעם מילא אותה, מתודלק על ידי העלבון העז. "אני כל כך שמחה, שעלה בידי להעניק לך את הבדיחה היומית," היא התיזה בסרקזם. "שכח שבכלל אמרתי משהו."

"את זה, לא נראה לי שאוכל לשכוח."

הוא הקיף את המכתבה שלו, בצעדים שרק נראו נינוחים, והגיע במהירות אל המקום בו עמדה. רק מטר אחד, מעבר למפתן משרדו.

"מה אתה עושה?" קולה התרומם לכדי צווחה מבישה, כשהוא פסע וחדר עמוק לתוך המרחב האישי שלה.

הוא לא השיב. במקום זאת, הוא בחן אותה באדישות מסוימת, כאילו הייתה איזה מוצג משונה, במוזיאון ההיסטוריה של הטבע. ואז, הוא התקרב אליה עוד יותר.

"אתה מרחרח אותי?" היא נרתעה ממנו, בזעם.

"כן. את שתית?" הוא שלח יד ותפס את סנטרה.

קטי קפאה, השתדלה לנעוץ בו מבט זועם.

מבלי שזה יפריע לו בכלל, הוא סובב את ראשה, קודם לצד אחד ולאחר מכן אל הצד השני, כשהוא בוחן את תווי פניה בעיון. "לקחת סמים?"

"מה? לא." היא משכה את ראשה אחורה ונחלצה מידו. "תראה, אני לגמרי שפויה." האמת חמקה מפיה, ביחד עם כל העלבון שלה וחוסר התקווה. "נקלעתי לצרה גדולה, ואתה האדם היחיד שעלה בדעתי, שיוכל לעזור לי, אולי. מתברר שאתה לא יכול, אז אני אלך עכשיו."

היא חגה בתנועה חדה, כשרגשותיה חובטים בה במהלומה כפולה. בכל ימי חייה, היא לא הייתה מעולם כה מבויישת או כה מרוגזת. פתאום, היא הסתובבה בחזרה אליו, והטיחה בפניו את מלוא עוצמת זעמה.

"אני לא יודעת למה חשבתי שתבין את התשוקה, להגן על האדם הכי אהוב – כדי למנוע אותה מלאבד את הדבר שהיא הכי-הכי אוהבת," היא צעקה עליו. "אין לי מושג, מדוע חשבתי שתהיה מסוגל להבין את זה!"

הוא בהה בה במשך שנייה אחת ארוכה מאוד, כשפיו קפוץ. רגש פתאומי התלקח בעיניו, והוא פסע קדימה. "קטי – "

היא דחקה אותו הצידה וחלפה על פניו, אבל בדיוק כשהגיעה אל הדלת, הוא הטיח בה את ידו, גבוה מעל ידה, כדי להותירה סגורה, למנוע אותה מלצאת בסערה. היא משכה, אך לא יכלה לגבור על משקלו ועל כוחו, כך שהדלת נותרה חתומה. היא משכה חזק יותר.

"קטי, די," הוא אמר לבסוף.

לבסוף היא עצרה, הבינה באיחור איזו הצגה היא עושה מעצמה. היא התנשמה בכבדות, השתדלה לבלום את התחושות שנגרמו לה, בשל השתלטותו על המרחב האישי שלה. הוא ניצב ממש מאחוריה, נשען קרוב כל כך שיכלה לחוש את חום גופו. משהו חתרני התעורר בתוכה. משהו עמוק... משהו מפתה. משהו שאינטואיטיבית, ידעה כי מוטב יהיה לה להתעלם ממנו.

היא עצמה את עיניה בבושה.

"את לא יכולה להתפרץ לפה, לדרוש משהו כל כך בלתי סביר, ואז פשוט ללכת בלי לתת הסבר. את צריכה לדבר," הוא הוסיף בתוקף. "לשבת ולהתחיל מההתחלה."

היא נותרה נעולה במקומה, למשך רגע מביש אחד נוסף. הצדק היה עימו. בעוד שהיא כה טעתה. אסור היה לה בכלל לבוא לפה – מה עלה בדעתה?

אך הוא לא מתכוון לתת לה לעזוב, ללא הסבר ראוי. והאם היא לא חייבת לו את זה, לכל הפחות? לעזאזל, התברר שהיא בדיוק האידיוטית חסרת התועלת שבריאן טוען שהיא...

לאט-לאט, היא הרפתה מיידית הדלת וחגה בגמלוניות במקומה. מפני שאלסנדרו לא פסע אחורה, כדי לתת לה מרחב תנועה. כף ידו הייתה שעונה עדיין על הדלת, כאילו הוא אינו בוטח בה, שלא תנסה שוב לחמוק החוצה. הוא היה עדיין כה קרוב, שהיא הרגישה כמעט מסוחררת.

לנשום, קטי, לנשום.

אבל היא הסתכלה אל תוך עיניו, וכל מיני מחשבות מבולבלות ערפלו את מוחה. כמה אווילית היא הייתה, לחשוב שתהיה מסוגלת להתמודד איתו.

הוא הביט בה, עיניו הכחולות והצלולות תובעניות ורציניות בצורה לא אופיינית. "בואי, שבי ודברי איתי."

פתאום הוא זז הצידה, כך שהיא יכלה לצעוד בחזרה אל תוך החדר.

היא מיהרה לחלוף על פניו ולשקוע אל תוך הכורסה הקרובה ביותר, בברכיים שהיו פתאום מאוד לא יציבות. "אחוזת ווייט אוקס שקועה בחובות," היא אמרה בקול חרישי. "עושה רושם שאנחנו עומדים לאבד אותה. סוזאן לא יודעת."

"אבל האם זאת לא האחוזה שלה?" אלסנדרו שילב את זרועותיו והשעין את גבו על הדלת, כשהוא מוסיף לחסום את פתח היציאה שלה.

"כן."

אימהּ המאמצת התגוררה שם כל חייה – ירשה את המקום, עם מות הוריה. וכעת, כשהיא מתמודדת עם המחלה אשר הורגת אותה אט-אט, האחוזה הזאת היא מפלטה היחיד. קטי לא יכלה לשבת בחיבוק ידיים ולראות את סוזאן מאבדת אותה.

"אבל היא השאירה את כל הניהול העסקי שלה לבריאן, כשבריאותה התחילה להתדרדר. היא התמקדה בגנים – אתה יודע כמה היא אוהבת אותם. במשך כל השנים הללו..."

היא ניערה את ראשה. לא היה לה מושג, שמצבה הכספי של האחוזה היה כל כך עגום – שבריאן ניהל הכול בצורה כל כך גרועה, ואף הסתיר את זה מפני כולם. הבגידה שלו ממש הכאיבה.

"רק אתמול הוא סיפר לי, סוף-סוף, כמה גרוע המצב שבו אנחנו נמצאים."

קטי לא יכלה לתת לסוזאן לאבד את כל מה שהיה אהוב עליה וגם את חייה. היא חשבה שהסיורים המודרכים שערכה בגנים ועסק המרקחות שהיא החלה לפתח יספיקו, כדי להותיר את ספרי החשבונות שראתה מאוזנים, אבל היא טעתה.

"בריאן אומר שהוא עשה עסקה. אם אנשא לקרל ווסטין, קרל יספוג את החובות שלנו, וסוזאן ובריאן יוכלו להישאר בווייט אוקס."

"אם תינשאי לקרל ווסטין?" אלסנדרו הדף את עצמו מהדלת וצעד לכיוונה, עיניו הוצרו כשמבטו ננעץ בפניה. "מווסטין מעבדים?"

"אתה מכיר אותו?"

אלסנדרו נראה המום. "הוא רק טיפה יותר צעיר מבריאן – "

"והרבה יותר מבוגר ממני. כן."

"שלא לדבר על כך, שהוא לגמרי לא אמין ו – "

"מגעיל," היא קטעה אותו בלהט. "אני לא יכולה להתחתן איתו."

אלסנדרו הרים את ידו לשפשף את פיו, להסתיר את החיוך אשר הצליח להפיל אלפי נשים. "אנחנו בלונדון של המאה העשרים ואחת, קטי. לא נראה לי שבריאן יכול לכפות עלייך נישואים, שבהם את לא מעוניינת."

תחושת אי נוחות התפשטה בקרבה. אלסנדרו לא הכיר את כל האמצעים הקטנים, שבהם אביה החורג הצליח לערער את בטחונה לאורך השנים. איך היא יכלה להסביר לו משהו כל כך מורכב? להסביר שבמהלך הזמן, משהו חשוב וחיוני רוסק בה כליל בהיחבא? באין סוף הערות מעודנות?

"יש הפעלה של לחץ פיזי, אבל יש גם לחצים מסוג הרבה יותר רגשי..." גרונה נשנק, בושה עזה פילחה אותה. היא שנאה את חולשתה, את העובדה שהיא חסרת כל כוח של ממש.

שרידי חיוכו נמוגו, למראה האופן בו התקשתה לסיים את המשפט. "החוב שלך לסוזאן, לכאורה?"

זה לא היה "לכאורה". סוזאן אהבה את קטי. היא הייתה האדם הראשון – היחיד – שעשה זאת.

קטי הגיעה אליהם, כשהייתה כמעט בת שנתיים, כשסוזאן הצליחה סוף-סוף לשכנע את בריאן להכניס הביתה ילד, אחרי שבמשך שנים ניסו להביא ילד לעולם. אלא שבריאן לא הסכים מעולם לאמץ, ותמיד נותר מרחף באוויר האיום, שקטי תושב לטיפולה של מערכת הרווחה.

למען האמת, בריאן נהג בשתלטנות בסוזאן, בדיוק כמו שנהג בקטי. רק שסוזאן נראתה לגמרי עיוורת לעובדה הזאת.

"היא במצב מאוד פגיע." קטי הציצה לעבר אלסנדרו. "היא מרותקת לכיסא גלגלים עכשיו. אי אפשר להשאיר אותה לבד, לאורך זמן."

ככל שמצב המחלה הנוירולוגית של סוזאן הלך והידרדר, חייה הצטמצמו אל תוך עולמה הצר, בביטחון שהעניקו לה אדמות האחוזה. עולם שקטי טיפחה, למענה.

"זה יהרוג אותה, לקום ולעזוב את ווייט אוקס." קטי הייתה חייבת להבטיח את המקום למען סוזאן, עד הסוף. "המקום הזה הוא החיים שלה."

קטי כה אהבה את אימהּ המאמצת. סוזאן קיבלה אותה לחייה, והן בילו זמן רב מאוד ביחד, מוגנות באחוזה... למרות שלאורך העשור האחרון, חל היפוך תפקידים איטי ביניהן. כעת הייתה זאת קטי שהקריאה לסוזאן, אירחה לה לחברה ודאגה שיהיה לה נוח. היא הייתה עושה כמעט הכול, למענה.

אבל קטי לא הייתה מסוגלת לספר לסוזאן כמה קשה נהיה המצב מבחינה פיננסית, או על תוכניתו המטורפת של בריאן – סוזאן הייתה שברירית מכדי להתמודד עם עול כזה. מזה זמן מה, קטי השתדלה לסוכך על סוזאן מפני צרות לא מעטות, שבריאן השית עליהם.

"אז אם קרל מקבל אותך, ווייט אוקס תהיה בטוחה למען סוזאן," סיכם אלסנדרו את העניין, ללא שום כחל וסרק. "אבל למה קרל בכלל רוצה אותך?"

היא נרתעה מעוצמת המבוכה הצורבת. נכון, היא לא בדיוק המציאה הכי גדולה. "אתה לא חושב שאני יכולה להיות מושכת בעיניו?" היא מלמלה, בידיעה שפניה מסמיקים כמו סלק.

הוא היה נחמד מספיק, כדי לתת בה מבט מלא צער. "אם הוא היה ממש מעוניין בך, הוא לא היה מחזר אחרייך, בעזרת אולטימטום שכזה."

"אולי הוא לא מסוגל לשכנע אף אחת להיענות לו? אולי הוא חושב שככה הוא יקבל רעיה צייתנית?" היא אמרה במרירות. "ככה הוא יוכל לשלוט בי. הוא רגיל לקבל כל מה שהוא רוצה, בכל האמצעים."

אלסנדרו פסע לכיוונה, צל החיוך נצנץ בעיניו. "ואת סבורה שאני לא כזה?"

זעם להוט התלקח בתוכה. "אני בטוחה שאתה רגיל לקבל את כל מבוקשך. למרבה המזל, אתה לא רוצה אותי."

הוא מצמץ, והחיוך הזה שב והופיע במלואו. "איך את יודעת, שאני לא רוצה אותך?"

היא צחקה במרירות. "מעולם לא הסתכלת לעברי, אפילו."

"אם אני זוכר נכון, בפעם האחרונה שנפגשנו, לא היית יותר מילדה. אם הייתי מסתכל עלייך אז, זה היה לחלוטין בלתי ראוי, מכל בחינה שהיא." הוא הטה את ראשו. "אבל הנה, עכשיו אני מסתכל עלייך."

כאילו שזה עמד לשנות משהו!

"אל תטרח," היא התפרצה. "יש מאות נשים יפהפיות, שאתה כן רוצה. את כולן. בבת אחת – " היא השתתקה, בהבינה שהכניסה את עצמה לתוך ביצה של מבוכה קשה מנשוא.

"מאות, בבת אחת?" הוא חזר אחריה, בתמהון מסוים.

"הו, מה שלא יהיה." היא התעלמה מהבעתו המשועשעת. "אתה יודע שאתה לא צריך לאיים על מישהי, כדי להשיג ממנה משהו. אתה לא צריך להשתמש בסחיטה – רגשית או ממשית."

"אבל זה מה שבריאן עושה לך." כל השעשוע נמוג מהבעת פניו.

היא לקחה נשימה עמוקה ונאנחה. "הוא רגיל לזה שאני עושה כל מה שהוא אומר."

בגלל שתמיד, התאמצה לשמור על השלום, למען סוזאן. אבל כשביקש את זה ממנה, בריאן הרחיק לכת יותר מדי. זאת לא עסקה מסחרית שהוא ארגן, אלו נישואים – עניין אינטימי ואישי. ותגובתו הברוטלית של בריאן לסירוב שלה, ממש החריד אותה. אז היא החליטה למצוא עסקה חליפית, בכוחות עצמה, עם גבר שבריאן מתעב. עם הגבר היחיד אשר עלה בדעתה.

"את לא הבת שלו," אמר אלסנדרו.

"תודה על התזכורת," היא אמרה בנוקשות, כשהיא בולעת את העלבון הצורב.

טיפשי, עד כמה זה הכאיב לה. תמיד היו ההערות הקטנטנות הללו, מצידו של בריאן – תזכורות תמידיות לכך שהיא לא בת משפחה, שהיא צריכה להיות אסירת תודה וצריכה להיות ילדה טובה, לשמור על התנהגות נאותה... בפעמים המעטות, שבהן ניסתה להשיב מלחמה, הוא מחץ אותה ללא שום רחמים.

"אין לי קרבת דם אל אף אחד מהם."

וזה מה שהעניק לבריאן כוח רב עוד יותר, כדי לשלוט עליה.

"את לא חושבת עליי כעל בן משפחה?" שאל אלסנדרו.

היא העיפה לעברו הצצה. "אתה לא היית שם. איך אתה יכול להיות?"

אלסנדרו היה מגיע מהפנימיה שלו, רק במהלך חופשות ולרגל אירועים רשמיים. "הדודן החורג " המתנשא שלה, לא הראה שום עניין ממשי ביצירת קשרים עם משפחתו החדשה.

"ותודה לך על התזכורת הזאת," הוא חזר על המילים שלה, בלעג מעודן. חיוך יהיר הפציע על שפתיו להרף עין. "אני בחרתי לעזוב – למה לא תעשי את זה גם את?"

"אני לא כמוך," היא אמרה. "אני לא יכולה פשוט לקום ולעזוב. אני לא יכולה לדבר על זה עם סוזאן – היא לא יודעת שום דבר מכל זה." קטי גוננה עליה, בכמה וכמה רמות. "הייתי קונה בעצמי את החוב, אילו יכולתי, אבל בקושי יש לי כסף."

מבטו התמקד בה. "אמרת שהמרקחות שלך נמכרות היטב, לא?"

נימת קולו המזלזלת עצבנה אותה. "הם מצליחים לא רע. מוכרים אותם אפילו בסייברייט, כאן בלונדון."

היא הייתה כה מאושרת רק בשבוע הקודם, כשמעדניית הגורמה עשתה אצלה הזמנה חוזרת, וחיסלה כמעט את כל הסטוק שלה.

"סייברייט? נפלא," הוא אמר בלגלוג קליל. "אז הם לא משלמים לך כמו שצריך."

"אני מכניסה את כל הרווחים בחזרה אל תוך העסק... אני לא צריכה הרבה לעצמי."

גבותיו התרוממו מייד.

"אני מתגוררת בבית האחוזה," היא הסבירה בכעס. "אני מקבלת מגורים ומזון. אני לא צריכה דברים מפוארים."

הוא העביר מבט בוחן על הבגדים שלבשה והיא התכווצה, למראה שמץ מורת הרוח שחלף במבטו.

אבל אז, היא השיבה מלחמה. "ידעתי שהמצב לא טוב. בגלל זה, התחלתי גם לערוך את הסיורים בגנים. זאת חובתי אליהם, להתאמץ ולעבוד בחריצות... לעזור לסוזאן."

היא שמעה את זה נאמר לה, פעמים רבות כל כך, והצדק היה עם בריאן, היא באמת חייבת להם. הם הוציאו אותה מתוך חיים של עוני והזנחה... מי יודע איזה מין חיים היו לה, אלמלא הנדיבות שלהם?

"את לא חייבת להם את כל שארית חייך," אמר לה אלסנדרו, בשכנוע.

"לא, אבל אני אוהבת את סוזאן," היא אמרה בלהט. "והיא צריכה אותי עכשיו."

"אין אף אחד אחר? מה עם בעלה?" הוא אמר ביובש.

קטי קפאה, לשמע הנימה המבטלת של קולו. "בכל הפעמים, שבהן ניסיתי להתייצב מול בריאן... בסופו של דבר נכנעתי..."

"בגלל סוזאן?"

"כן."

אלא שהצדק היה עם אלסנדרו, הלא כן? היא לא חייבת להקריב את כל חייה.

"אני חושבת שבגללה... יש לו את השליטה עליי," היא אמרה בהשלמה.

"ולי אין?"

"כמובן שלא."

רק שהיא לא הייתה מוכנה לפגוש את עיניו של אלסנדרו. הייתה לו שליטה עליה, מסוג שבו לעולם היא לא תודה בפני עצמה, ובוודאי לא בפניו.

"אז את חושבת שאם תתחתני עם מישהו אחר, לא תצטרכי להתחתן עם קרל?"

"נכון."

אבל זה נשמע לגמרי מטורף, כשהוא הציג את זה באופן כה ישיר.

"למה אני?" הוא שאל.

"בגלל שאתה שערורייתי מספיק, כדי להסכים לעשות את זה," היא השיבה ביושר.

אף אחד לא יצפה מהפלייבוי הנודע להתמסד פתאום, ומשום מה היא חשבה שהוא עשוי ליהנות, ממהלך כל כך בלתי צפוי.

"ועל פי רשימת האנשים העשירים, יש לך כל כך הרבה כסף, שאתה לא יודע מה לעשות עם כולו."

"טוב, זה בדיוק מה שצפיתי מההתחלה." חיוכו המתעקל לא ביטא שמחה רבה. "את רוצה שאני אציל את ווייט אוקס מבחינה פיננסית? למה שלא תבקשי ממני את הכסף וזהו? למה אנחנו צריכים להתחתן?"

"בגלל שזאת השפה שבריאן מבין. אם לא אהיה נשואה – ללא ההגנה של גבר," היא ירקה את המילה בסרקסטיות, "עדיין אהיה ניתנת לשליטה. אם אהיה נשואה, הוא ירפה ממני. כל רצוני, הוא להיות מחוץ לטווח ידו. אני רוצה להיות דוחה."

"דוחה?" חזר אחריה אלסנדרו בקול מזרה אימים. "ואין שום דרך טובה יותר לעשות את זה, מלבד להתחתן איתי? וואו." הוא נשען קדימה. "את מתארת את זה בצורה כה מיושנת, כמו משהו מהמאה השמונה-עשרה... מה, את תהיי טמאה לחלוטין, אם תהיי איתי?"

"נשואה לך, כן."

היא לא שכחה מעולם את הבעת הזעם על פניו של בריאן, אחרי שראה בעיתון כתבה שעסקה באלסנדרו.

"בריאן ישנא את זה, שבכלל פניתי אליך."

הוא לקח נשימה חדה.

קטי הבינה פתאום מה היא אמרה, ושלחה לעברו מבט מלא חרטה. "אני מצטערת – "

"אל תתנצלי, על דברים שאמרת בכנות." הוא הביט בה, במשך רגע אחד. "את תעשי הכול, כדי לעזור לסוזאן?"

"כמעט הכול." גל של אשמה הציף את קטי.

סרקזם התערבב אל תוך מבטו האוהד. "את מעדיפה למכור את עצמך, לעריץ העשיר שאת תבחרי?"

"נכון מאוד."

"אז בין קרל וביני, אני הרע במיעוטו? האפשרות היותר מושכת?"

רטט של תחושת סכנה היה כמו להב של פלדה, שהסתתר בשאלתו הקלילה. לפתע, היא הרגישה מפוחדת מפני משהו, חשה פחד מפלח את עורה הדק מדי, הרגיש מדי.

"אתה זמני," היא אמרה בתעוזה. "אתה אוהב שדברים הם זמניים. אתה לא נאחז בשום דבר לאורך זמן. לא נשים ולא עסקים שאתה רוכש. אתה לוקח את מה שאתה רוצה, ואז אתה ממשיך הלאה."

"את באמת בטוחה בתחקיר שעשית עליי, מה?" הוא הביט בה מלמעלה, בהבעה קודרת ומהורהרת. "איך תוכלי לחזור לשם, אחרי שתמרי את פיו של בריאן בצורה כל כך בוטה?"

"אני חושבת שהוא יקבל את זה, כשהוא יבין שצרותיו הכספיות נפתרו. והוא יראה שהוא כבר לא יכול לגעת בי." סוף-סוף, היא תהיה חופשיה מהאחיזה שיש לו עליה.

"אבל מה תגיד סוזאן, על זה שתתחתני איתי בשביל הכסף שלי? אני, האחיין החורג הדחוי, שנזרק מהבית לפני שנים רבות כל כך? את לא חושבת שהיא תהיה מאוכזבת ממך?"

גל של חום יוקד חלף בפניה. "אני לא אספר לה... אני אצטרך ל..."

"להעמיד פנים?" הוא לגלג חרש. "להיראות כאילו את מאוהבת בי?"

"זה לא יהיה לאורך זמן. ואז אחוזת ווייט אוקס תהיה בטוחה וסוזאן תוכל להישאר שם, לאורך כל הזמן שעוד נותר לה. בריאן לא יוכל לאלץ אותי לעשות שום דבר. הוא לא יוכל לגרש משם אף אחד משנינו, אם האחוזה תהיה שייכת לי. כל הכוח יהיה בידיי."

אלסנדרו בחן אותה במבט יציב. "נשמע כמו תוכנית טובה, כשאת מציגה את זה ככה." הוא רכן מעליה ולחש, "אבל מה יוצא לי מזה?"

היא הביטה אל תוך עיניו הבורקות, תהתה בליבה איך לשכנע אותו – פניה אל הצד האוהד שמסתתר בו, לא נראתה כמו משהו שעשוי להצליח. "חשבתי שזה ימצא חן בעיניך..." היא הפטירה.

"מה – להיות נשוי לך?" החיוך המתגרה הזה עיקל שוב את שפתיו, היהירות בהתגלמותה.

היא הסמיקה נורא. "לזכות בנקמה שלך בהם."

הוא לחץ את ידו אל ליבו בעלבון מעושה. "את באמת לא מעריכה אותי יותר מדי, נכון?" הוא אמר לאט, למרות שנוקשות הפלדה עמדה עדיין בעיניו.

"אתה לא מעוניין לקחת משהו מהם, בתגובה לכך שהוא לקחו משהו ממך?"

ניצוץ הפלדה התעצם, התחדד. "מה הם לקחו, לדעתך?"

"את החברה של אביך." היא בלעה במאמץ, בהיזכרה במריבה, ואת פרץ הזעם שבו אלסנדרו עזב את ווייט אוקס.

רגע של שקט מוחלט השתרר. היא לא יכלה לנחש מה הוא חושב, מאחורי העיניים היוקדות הללו. היא רק ידעה שהוא חושב במהירות – אבל מה בדיוק, היה ברור רק לו.

"התחקיר הזה שעשית לא לימד אותך שכיום, אני הרבה יותר מצליח מהם?" הוא שאל בנימה נוקבת, הזדקף והתרחק ממנה. "אני לא מבזבז זמן במחשבות על העבר. אני לא צריך את העסק שלהם. אני לא צריך את המרקחות שלך. ובטח שאין לי שום צורך, בהצעת הנישואים המטורפת הזאת שלך."

הדחייה שלו הכתה בה, כמו מהלומה בלתי צפויה ומטשטשת. כמובן שהוא לא צריך. כמובן שהיא לא תצליח לשכנע אותו. טיפשי מצידה היה בכלל לחשוב שזה יכול להצליח, אך זאת הייתה התוכנית היחידה שלה. היא הייתה נואשת. היא נותרה עדיין נואשת.

אבל לנוכח מורת הרוח שלו, היא חזרה באופן אוטומטי אל ברירת המחדל הבטוחה שלה. "מצטערת," היא מלמלה, בקול חסר הבעה. במשך שנים, היא הורגלה להתנצל, כל פעם שניצבה בפני קונפליקט. "אני נורא מצטערת."

הוא רטן בכעס משהו באיטלקית. משהו שנשמע פראי וגס. "מה בדיוק חשבת שעומד לקרות פה היום?"

לא היה לה שום מושג. באמת שהיא לא חשבה על זה עד הסוף. הרעיון המטורף עלה בדעתה באמצע הלילה. הוא היה הגבר היחיד שהיא הכירה, שיש לו את המשאבים הדרושים, אולי גם את המוטיבציה, ולמען האמת, הוא היה תקוותה היחידה. אז היא התגנבה מהבית, השכם בבוקר, ותפסה את הרכבת הראשונה ללונדון.

"מה קרל אומר על כל זה?" אלסנדרו כמעט חשף שיניים במיאוס. "הוא מודע לכך שהכלה שהוא קונה כל כך לא מעוניינת? לא תוכלי להתמקח איתו, על עסקה יותר טובה?"

"הוא בא לראות אותי, אתמול בערב." צמרמורת קרה עברה בעורה, מעצם המחשבה על קרל ועל מה שהוא אמר לה. "קיוויתי שהכוונה שלו היא שהנישואים שלנו יהיה רק על הנייר, אבל..."

"הוא רוצה שתעניקי לו ילדים?" כל ההבעה של אלסנדרו כאילו נעשתה קשה יותר, בבת אחת.

זה לא היה מצחיק. זה היה דוחה, וזה הפך את ההיחלצות שלה להכרחית עוד יותר. "הוא אמר שייקח מה שירצה."

אלסנדרו צעד במהירות והתרחק ממנה. "אבל את לא רוצה אותו?"

"כמובן שלא!" עצם הרעיון הבחיל אותה.

אלסנדרו התייצב בצד השני של שולחנו, נשען עליו. רגע חלף בעת שהוא בחן אותה. היא ראתה אותו לוקח נשימה מדודה.

"מה אם באמת תתחתני איתי?" הבעתו נעשתה תוהה. "את לא תהיי מעוניינת ל – "

"לא!" היא קטעה אותו בתקיפות.

"לא?" ההפרעה שלה גרמה לו לחייך, וההתעקלות הזאת של פיו הייתה כה שובבה. "ומה אם אני כן ארצה?"

ממש נורא, כמה מושך היה החיוך הזה שלו – והברק הזה שבעיניו...

"באמת? האגו שלך צריך עדיין חיזוקים?" היא הביטה לעברו בזעם.

הוא כבר אמר לה לא. היא כבר ידעה שהוא לא מעוניין. שהוא רק בוחן אותה כעת – השעשוע שלו ניכר לעין.

"שנינו יודעים, שיש לך מיליון אפשרויות אחרות," היא אמרה במבוכה עצומה. "אני לא אעמוד בדרכך."

גבותיו התרוממו בחטף. "את לא?" הוא שאל ביובש, לפני שצחוק חרישי חמק מפיו. "את, בתור אשתי, תהיי מוכנה לעמוד מהצד ולראות אותי עם נשים אחרות?"

היא הסמיקה, מוחה שלח לה את התמונה הזאת, שהיא הצליחה לחסום במשך שנים – עד היום. בגלל שהיא כן ראתה אותו פעם, עם אישה אחרת.

היא נתקלה בהם במקרה. היא טיילה במטעים, לבד, כרגיל, כשראתה אותו שכוב על פיסת דשא מתחת לעץ משמש, שעמד בשיא פריחתו. הוא היה ללא חולצה, ומכנסי הג'ינס שלו היו פתוחים ומופשלים במורד ירכיו. השרירים בגבו הרחב, השזוף, התנועעו בעוצמה, בגהרו מעל לסטודנטית היפה, אשר הקשיתה את גופה תחתיו.

לחישותיה ואנחותיה היו רפות מכדי שקטי תוכל לפענח את תוכנן, מהמרחק הזה. אך היא שמעה את הנימה המפתה במענה החרישי והעמוק שלו ואת התגובה קצרת הנשימה שלחשה הבחורה מייד, בחזרה, בעת שהוא העניק לה מתענוגות הגוף. הוא ממש טרף אותה.

קטי קפאה אז במקומה – לא טרחה להסתתר אפילו – מוקסמת ונחרדת בעת ובעונה אחת, למראה אינטימיות מלאה כל כך – למראה הגבריות העזה הזאת שלו. חייה היו מוגנים מאוד בנעוריה המוקדמים, והיא ניסתה עדיין להשלים עם תגובתה, להבין בדיוק מה היא רואה.

למען האמת, היא עדיין לא הבינה. היא לא פגשה מעולם גבר, שיגרום לה להתנהג בצורה מופקרת שכזאת, אפילו במצב בו מישהו היה יכול לראות אותם. להיות כה הדוניסטית, כה שקועה ברגע, שממש לא יהיה אכפת לה מי נמצא בסביבה ועשוי להתבונן...

כעבור מספר שניות בלבד, היא נמלטה מהמקום, כשקולות העונג של הבחורה מהדהדים עדיין באוזניה.

היא אמרה לעצמה שלא עשתה שום דבר שאינו בסדר. אם הוא מתכוון לענג את החברה שלו במטע – במקום בו כל אחד יכול לראות אותם – טוב, אז זאת הבעיה שלו. אבל באותו הערב, היא הסמיקה עד שפניה נעשו סגולים כמעט, כשהוא הואיל סוף-סוף לכבד אותם בנוכחותו, בארוחת הערב, באיחור של כמעט חצי שעה.

"התעכבתי," הוא הסביר אז – לא התנצל, רק ציין את העובדה כלאחר יד.

היא שבה וראתה אותו בכפר, כעבור כמה ימים – כשבחורה אחרת מנשקת אותו ברעבתנות, בפתח של סמטה. חוסר הנאמנות שלו לבחורה הראשונה הדהים אותה, וכעבור ימים מספר, כבר הייתה עוד בחורה, אחרת לגמרי.

לקח זמן מה, עד שקטי הצעירה והנאיבית הבינה שהוא לא ממש במערכת יחסים עם אף אחת מהן. בלי שום מחויבות, בלי להסתבך – רק עושה חיים. אלסנדרו היה פופולרי להדהים, ולא הייתה לו שום בעיה לנצל את זה עד הסוף.

ונראה היה, כאילו כל אישה שנקרתה בדרכו מאז, הייתה לגמרי להוטה לפשק את הרגליים ולתת לו לעשות ביניהן כל מה שיאווה ליבו... הוא לא האט את הקצב כלל וכלל, בעשור שחלף מאז אותו הקיץ שבילה באחוזה.

החיפוש המהיר שקטי עשתה באינטרנט, העלה מיליון תמונות שלו עם מיליון נשים שונות. כולן יפהפיות. כולן נלהבות מאוד, אם לשפוט על פי האופן בו הביטו בו. לא ניתן לעמוד בפני קסמו של אלסנדרו זטיצ'י, הפלייבוי היהיר. מה שבעצם הפך אותו לממש מושלם.

רק שהוא לא רוצה אותה. הוא לא מעוניין בכל העסק הזה.

רק שעכשיו, הוא בא שוב מסביב לשולחן שלו, תפס את המשענות של הכיסא שלה, רכן כך שאפו היה רק כמה סנטימטרים מאפה. אור בוהק עמד בעיניו.

"את מעדיפה להתבונן, קטי." הוא שאל.

הייתכן שהוא יודע, איכשהו, את הסוד הנורא והמביש של עברה?

"אתה מנסה להפחיד אותי," היא אמרה בקול צפצפני. "זה לא יצליח לך. אני לא חוששת מפניך."

הוא צחק. "יכול להיות, שמוטב לך לחשוש. אבל אולי אני בכלל לא מנסה להפחיד אותך. אולי, אני רק בוחן אותך."

"בוחן מה?"

הוא הרים יד, מישש קלילות את קו הלסת שלה, במגע נוצה כמעט בלתי מורגש. "לראות, אם אני יכול לפתות אותך."

לא היה צריך להיות שום קושי לחמוק מהמגע שלו, רק שמשום מה, היא לא הייתה מסוגלת כלל לזוז.

היא השתדלה נואשות לכבות את הלהבה העזה, שהתלקחה עמוק בשיפולי בטנה, תוך שהיא מגלגלת את עיניה בצורה מודגשת. "צר לי. אני מחוסנת. זאת הסיבה שנוכל להיות מושלמים ביחד."

"אני מסכים," הוא השיב בשלווה, אבל עיניו ריקדו בברק שובב מאוד. "מושלמים ביחד. במיטה."

"אני לא הולכת לשכב איתך."

"כה החלטית ונחושה..." שפתיו התעקלו. "את חוששת להידבק במשהו?"

הוא אמר את זה בקול איטי ומקניט, אבל הייתה שם אזהרה קשה, שהסתתרה בתוך קולו וגרמה לה להתחיל לחשוש. היא הייתה מאוד לא מנומסת, בדחייתה המוחלטת כל אפשרות של אינטימיות ביניהם. אבל כאילו שזה משהו אפשרי בכלל! זה הוא, שנוהג בחוסר נימוס כעת.

אבל את זאת שביקשה ממנו להתחתן איתך.

והיא רמזה בכך, שהוא פשוט זונה ממין זכר.

"לא." היא הכריזה בחוסר נוחות, בגלל שהוא עבר בהתמדה בין רצינות ולעג. "אני רק – "

"מפחדת שזה ימצא חן בעינייך?" הוא השלים בצחוק חרישי.

כן, זהו אלסנדרו זטיצ'י שעליו קראה – הפתיין שאין לעמוד בפניו, שעובד ברצינות רבה ומבלה ברצינות רבה עוד יותר.

"באמת שאתה לא מסוגל להתגבר על עצמך, נכון?" היא התיזה כלפיו, בזעם מתוסכל. "אתה חושב שאתה יכול לפתות כל אישה שנקרית בדרכך!"

"רובן לא דורשות פיתוי." הוא משך בכתפיו, ואז מלמל באדישות שערוריתית, "רובן מוכנות לתת לי לעשות להן מה שארצה, עוד לפני שאני יודע בכלל את שמן."

הוא היה כל כך קרוב, שמילותיו ליטפו את שפתיה... כה קרוב, שכאילו היה ביכולתו לראות את כל סודותיה. היא עצמה את עיניה – אבל התחרטה על כך מייד. כי כעת נעשתה עוד יותר מודעת לקרבתו. החום שלו. עוצמתו. כוח הרצון שלו. אך היא ידעה שמילותיו נועדו רק להדהים אותה, לדחות אותה. מפני שמתחת לצד המפתה של הלחישות שלו, היא יכלה עדיין לשמוע את הפלדה של כעסו.

היא פקחה את עיניה ונעצה בו מבט זועם. "אני לא רוב הנשים. ואני לא מתגרה בך. לא זה העניין פה, ולעולם זה לא יהיה." היא לקחה נשימה עמוקה. "אם אנחנו נתחתן, לא יהיו לי ציפיות ממך, אני לא אטיל עליך מגבלות. ואני אצפה לאותו הדבר גם מצידך."

הוא הזדקף, וממרום קומתו מעליה, נעץ בה מבט מבקר, כאילו נהפך פתאום לאדם הצדיק ביותר בתבל.

"אני הרבה דברים, אולי, אך לא אחד אשר מפר את הבטחותיו. אפילו בטקס אזרחי, אצטרך להבטיח לשמור אמונים, ואני לא אפר את ההבטחה הזאת. אם את רוצה שאתחתן איתך, תצטרכי להסכים לזה." הוא היה חד והחלטי.

היא שמטה בחבטה את ידיה על משענות הכיסא שלה, לבלום את עצמה מלהחליק אל הרצפה. האם הוא מתכוון להיענות לה?

"אתה – ?"

"אכבד את שבועת הנישואים, במשך כל הנישואים שלנו, כמובן."

"אבל – "

"זה באמת כל כך מדהים אותך?" הוא צבט את גשר אפו.

"זה רק שאתה – "

"מעולם לא הייתי נשוי, נכון? ומעולם לא התאוויתי וגם לא הייתה לי סיבה להיות."

לסתה נשמטה ופיה נותר פעור. "אתה אומר לי, שאתה מתכוון ל – ?"

"אני רק מבהיר את כללי המשחק, לפני שאני מחליט," הוא קטע אותה בשלווה. "כמה מאהבים את לוקחת לעצמך, בחודש?" הוא שאל ומייד המשיך בשאלה נוספת, שנועדה רק להדהים. "אני נהנה מסקס ונוהג לקיים אותו באופן די קבוע. אני מניח שגם את?"

קטי סגרה את פיה ובלעה בקול. איך הוא יכול לחשוב שהעניין שלה בסקס יכול בכלל להתקרב לזה שלו?

"העבר לא משנה," היא מיהרה להשיב, בהילחמה בחום שהשיחה הזאת הולידה בתוכה. "רק העתיד חשוב. עדיף שלא להתעסק במה שהיה עד כה. אני לא אבגוד בך, אם זה מה שאתה מעדיף. אין לי שום בעיה להתנזר."

"טוב, את מבינה... זאת הבעיה פה," הוא השיב, כשניצוץ שובב במידה לא אפשרית מבליח בעיניו. "אני לא אוהב להתנזר."

"לא נצטרך להישאר נשואים זמן רב כל כך," היא אמרה בכעס. "אני בטוחה, ששישה חודשים יהיו די זמן כדי... כדי..."

"להבטיח שתהיי לחלוטין בלתי מושכת?" הוא השלים במקומה בחמיצות.

"כדי להסדיר את עניינינו העסקיים." היא העיפה לעברו עוד מבט כעוס של קוצר רוח.

"התנזרות של שישה חודשים?" הוא תפס את חזהו וגנח באופן תיאטרלי, במחווה שביטאה עד כמה נחרד מעצם הרעיון.

"עשה מה שאתה רוצה," היא סיננה בשיא הכעס, מבין שיניים חשוקות.

הוא הטה את ראשו והחיוך הזדוני הזה שלו נמתח על פניו המושלמים. "זה מה שאת עושה?"