הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
3.9 ממוצע
1
0
2
1
3
2
4
1
5
3
1
תיקי דרזדן 2: ירח של שוטים

תיקי דרזדן 2: ירח של שוטים


דרג ספר זה מתוך 5
7 דירוגים
3.9 ממוצע
1
0
2
1
3
2
4
1
5
3
1

במקום 37.00 

24.05 

במקום 37.00 

24.05 

סדרה:‎ תיקי דרזדן - 2

תקציר

הארי דרזדן - מכשף

מציאת חפצים אבודים. חקירות על-טבעיות.

סיוע. ייעוץ. תעריפים סבירים.

לא עוסק בשיקויי אהבה, ארנקים ללא תחתית, מסיבות או בידור אחר

 

העסקים היו חלשים לאחרונה. בסדר, העסקים חדלו. פסקו. תמו. העסקים מתו. ולא בסגנון של האל-מתים.

 

הייתם חושבים שלמכשף המקצועי היחיד שמופיע בספר הטלפונים של שיקגו תהיה קצת יותר עבודה, אבל לאחרונה הארי דרזדן לא הצליח לגרד שום עבודה, מכושפת או גשמית.

וממש כאשר נדמה שלא יצליח להרשות לעצמו את ארוחת הערב הבאה, מתרחש רצח שפענוחו דורש את מומחיותו העל-טבעית הייחודית של הארי.

הנה הרמזים: גופה מרוטשת באכזריות. טביעת כפה מוזרה. ירח מלא.

יש לכם שלושה ניחושים, ושני הראשונים לא נחשבים...

זהו הספר השני בסדרת "תיקי דרזדן".

המשך קריאה
  • ISBN: 1088-28
  • גודל (עמ'): 313
  • מו"ל: יניב הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 02/04/2015
  • שם המחבר: ג'ים בוצ'ר
  • תורגם ע"י: ורד טוכטרמן

סקירות הגולשים

  • גדעון
    גדעון
    ביקורת ספר: "ירח של שוטים" (ספר שני בסדרת 'תיקי דרזדן")
    ----------------------------------------------------------------------
    לפני מספר חודשים כתבתי ביקורת על הספר הראשון בסדרת תיקי דרזדן "חזית סערה"

    במסגרת אותה ביקורת, חיוויתי את דעתי על יצירה שנראית במידה רבה כמו לקיחת הרעיון של "הארי פוטר" (של עולם של קסם וקוסמים שמתקיים במקביל ובלא ידיעתם של מרבית האנשים חסרי הקסם) וטיפול בו בכלים בוגרים יותר ומלאכותיים פחות, תוך שילובו עם הז'אנר הידוע של ספר בלשים שבמרכזו חוקר/בלש/מפענח תעלומות אאוטסיידר, שפועל לעיתים ביחד עם המשטרה ולעיתים בחיכוך איתה.
    בסדרת הארי דרזדן, שילבו את שני הרעיונות ביחד, והפכו את אותו בלש מבריק, דל אמצעים ואאוטסיידר לקוסם, שהוא המכשף הרשמי היחיד שפועל בעולם שמאמין במדע ולא בקסם, ולכן נתפס כשרלטן בעיני לא מעטים מהאנשים.

    בספר השני, הגיבור נקרא שוב לדגל בגלל מעשה רצח אכזרי שבו קורבן שוסף לחתיכות בידי תוקף בעל טפרים ומאפיינים של חיה; השילוב של האמור לעיל עם עולם קסם שמתקיים במקביל והפרט "השולי" שבאותו לילה היה ירח מלא, צורח מיד – גם בעיני הקורא וגם בעיני הגיבור – על מעורבות של סוג ידוע מאד של יצור קסום. כאשר הגיבור חוקר, הוא מגיע לתיאור מפורט ויבש שלא היה מבייש את מגדיר המפלצות לשליט המבוך באחת ממהדורות מבוכים ודרקונים, שמסביר באריכות על חמישה תת-סוגים לפחות של היצור; ומה שנראה בהתחלה כזריקת מידע טרחנית, מתברר בהמשך כחשוב למדי לעלילה, שהופכת עד מהרה לכאוס פראי, מלא בפרווה סמורה (בכל מיני צבעים – גיוון הוא הרי חשוב מאד ביצירה אמריקאית...) ניבים ודם שניתז בכמויות.
    לזכותו של הספר השני בסדרה – ממש כמו קודמו, יאמר שהעלילה, בעיקר מאמצע הספר והלאה, סוחפת ומותחת, ומפתה לקרוא הלאה והלאה. במובן הזה – שהוא אולי הראשוני והחשוב ביותר בכל מה שנוגע לספר קריאה, "ירח של שוטים" עושה את העבודה היטב. כמו כן, הוא זכאי לשבחים נוספים שכתבתי על הספר הראשון בסדרה, בעיקר בכל הנוגע לרעיון הבסיס המעולה של עולם קוסמים אפלולי ובוגר, שיחסי הגומלין שלו עם העולם הרגיל לא צריכים פתרון מאולץ נוסח רולינג של "משרד קסמים" שעסוק במחיקת זכרונות של כל אדם בלתי מורשה שנתקל בהוכחה על קיום הקסם.
    כמו כן, נראה שהסופר עשה מאמץ לתקן (גם אם באורח חלקי) את אחת הבעיות שהציקו לי אישית בקריאת הספר הראשון – הדרך בה הגיבור פועל כל הזמן לבד, מפצח הכל לבד, באורח שהופך את רוב הדמויות המשניות (כמו שקורה לא אחת ביצירת בלשים קלישאתית) לחסרות אונים, עיוורות או פשוט לא נחוצות.
    כמו כן, הסופר גם מיתן עוד בעיה שהציקה לי –הנטיה להפוך את רוב הדמויות הנשיות (מלבד השותפה-למחצה-יחסים-מסובכים-עם-הגיבור-קצינת-משטרה, שעונה על סטריאוטיפ אחר), כמעט לסוג של בובות מין פלקטיות, בעלות משיכה עזה אל הגיבור המתבודד והמריר, ולסלק בברוטאליות דמות ברגע שהיא הופכת למורכבת יותר.

    ובכל זאת, היו עדיין כמה דברים שהציקו לי, ואפילו ביתר שאת מאשר בספר הראשון.

    א. עולם הקסם והיצורים הקוסמים לא מצליח להתרומם ולקבל נפח וחיות פנימית משל עצמו, מעבר לשורה של פרטים וסטריאוטיפים שמתערבים לעיתים (תוך הותרת הרבה דם) בעולם הלא קוסמים. זה היה יכול להיות קביל יותר, אם הגיבור היה "מוגל" (אם להשאיל מעלילות ההארי האחר), אבל לא כאשר הגיבור הוא קוסם בעצמו. זה לא שהמחבר לא מנסה מפעם לפעם לזרוק פרטים – לפעמים פרטים מעניינים ברמה האינטלקטואלית, אבל לתחושתי האישית לפחות, הם מתקשים להתחבר וליצור לנגד עיני עולם מרתק שיגרום לי להשתוקק לצלול ולחקור אותו.
    לדעתי, זו אולי ההחמצה הגדולה ביותר בספר או בסדרה עד-כה, שהיתה יכולה להרים אותה מלהיות רק "סיפור בלשים קלאסי", שבו לחוקר יש גם כוחות קסם והוא יכול להתעסק/לזמן ישויות מכושפות; עד כה זה בקושי מנוצל, וחבל.

    ב. בספר השני, הרבה יותר מהראשון, מתחילה להשתרבב מתקתקות פוליטיקלי-קורקטית שלי אישית מרגישה מלאכותית ומעושה. דווקא בספר שהתיימר להיות ספר אפלולי ומבוגר, לא ציפית למצוא שמאלצים נוסח רולינג כגון משפט שאומר "בצחוק של תינוק יש יותר עוצמה מאשר במכשף שמטיל סערת אש" (אם כל הכבוד ליכולתם המופלאה של תינוקות לייצר סערות – בין אם של בכי או של נוזלים אחרים וסימפטיים פחות); כנ"ל היזכרות אסטרטגית מאד באהבת אם שיוצרת אפקט שמשפיע על העלילה בקטע קריטי. את הגוגל-מוגל הסמיך והממותק עד זרא על 'כוחה של האהבה' קיוויתי מאד לא לראות לאחר שסגרתי את הכרך השביעי של רולינג; ולמרבה הצער התבדיתי.

    ג. ואם בפוליטיקלי קורקטיות אמריקאית מעיקה עסקינן, ותוך מאמץ שלא לספלר את העלילה, רק אעיר כי ככל שאני קורא יותר ויותר יצירות מודרניות בז'אנר (בין אם ספרים ממש, ובין אם ז'אנרים משיקים, כמו העלילה הסיפורית של משחק מחשב מרובה שחקנים שיש לו עולם מערכה עם סיפורים), כך אני מתרשם יותר ויותר שסופרים וכותבים אמריקאים רבים שרוצים לשמר את עצמם במיינסטרים, פשוט כבולים יותר ויותר לכללים של 'מותר, אסור, ומומלץ שהוא כמעט חובה', שכובלים אותם לתוך הנחות יסוד ומבני עלילה שהולכים והופכים להיות צפויים יותר ויותר.
    בלא לומר מה הזהות של 'הנבל האמיתי' בעלילה (ולזכות הספר אני אעיר כי זה רחוק מלהיות ברור לגמרי בהתחלה), ומעבר למובן מאליו, שאסור לנבל המרכזי להיות לעולם שחור או היספאני (או ח"ח יהודי), הרי במה שחשוב הרבה יותר מהצבע ופרטי הרקע – שזה האישיות והמניעים, נראה כאילו לסופרים אמריקאים רבים מדי יש "רשימה סגורה" של תמרוני עלילה ומניעים שמייצגים רשע או הופכים דמות להיות מרושעת – ובעניין הזה, הצטערתי מאד על כך ש"ירח של שוטים" בחר את אחת הקלישאות השחוקות ביותר (בעיקר בז'נאר ספרי המשטרה והבלשים)- מסוג שלעומתה אפילו הטופוגרפיה של דג סנדל נראית רבת רבדים...

    ד. הדמויות ברובן – בדגש על דמויות המשנה – היו ונותרו שטוחות, או לכל היותר אפויות למחצה. בכדי להיות הוגן, אעיר כי המחבר מנסה ליצור בהן מורכבות, אבל לפעמים זה פשוט לא עובד, או שגם המורכבות (והטויסטים בעלילה שנובעים ממנה) היא קלישאתית מאד. לעניין זה, אציין בעיקר את הדמות המשנית החשובה של קצינת המשטרה שמקורבת לגיבור, חבורת הצעירים האידיאליסטים, המאפיונר האכזר, המנומס והקר-כקרח שלפעמים אין מנוס משותפות איתו, ועוד כהנה וכהנה.
    וגם בכל הנוגע ל"הפתעה" הגדולה שהסופר מתכנן לנו לגבי אחת מדמויות המשנה, הסטריאוטיפים וכל צורת ההתנהגות שלה הופכים את זה לכל-כך צפוי מראש, עד ש-"Captain Obvious", כמעט מקבל העלאה לקולונל בסוף הספר.
    ולכל הרוחות – שמישהו יפטר כבר מהדמות הכל-כך קלישאתיתוצפויה, כל-כך מרגיזה וכל-כך מוגנת ב"שיריון עלילה" בלתי חדיר של סוזן רודריגז. כמעט כל אחת מהנשים מהם המחבר נפטר בהינף קולמוס היתה יכולה לתרום כל-כך הרבה יותר ממנה לעלילה ולעומק, גם במובן של היחסים מול הגיבור הראשי.

    סוף דבר: הספר עצמו, למרות שלל פגמיו, הוא מעניין, לעיתים מרתק ממש למשך מספר פרטים ובהחלט שווה קריאה. מומלץ במיוחד למי שאוהב פנטזיה אורבנית נוטפת דם שהיא גם מותחן פעולה בלשי, ומחפש יותר עלילה קולחת ומותחת מאשר עומק של העולם והדמויות.
    חרף זאת, אני אישית מוצא את עצמי מצטער מאד על כך כי הספר לא מצליח לפרוץ ולמצות את הפוטנציאל שלו, ונסחף שוב ושוב לנוסחאות ותבניות מאד לעוסות (כמיטב המיינסטרים האמריקאי), וחבל – כי לסדרה יש בהחלט פוטנציאל שעד כה נותר לא ממומש.

    לביקורת שלי על הספר הראשון בסדרה - "חזית סערה"

    https://www.getbooks.co.il/%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%99-%D7%93%D7%A8%D7%96%D7%93%D7%9F-1-%D7%97%D7%96%D7%99%D7%AA-%D7%A1%D7%A2%D7%A8%D7%94/

הוספת ביקורת

רק משתמשים רשומים מורשים להוסיף ביקורות. אנא התחברו או הירשמו