לא הצלחתי להבין מה רצה הסופר להגיד ובעיקר למה. כי הסיפור אינו מוביל, לטעמי, לשום מקום. הוא אוסף של אירועים שהמקשר בינהם הוא אלימות אכזרית וזוועות חסרות פשר. ילד בורח מרודפיו. נוף צחיח אחרי כמה שנות בצורת. רועה עזים זקן לוקח אותו תחת חסותו. יחד הם יעברו אירועים מסמרי שיער. המסקנה היא שאין לתת אמון באיש, לא משנה כמה הוא קרוב או נראה בלתי מזיק. ברירת המחדל היא בגידה והתעללות.

קראתי שקראסקו מושווה לקורמאק מקארתי. אבל סיפוריו של מקארתי ממורכזים, אפשר להבין מהם את מה שמניע את האירועים ואת הגיבורים, והאלימות שם משמשת צורך סיפורי ולא נמצאת סתם, כמין פורנוגרפיה. קראסקי, לעומת זאת, אינו עומד בכללים מינימליים של הסבר לתופעות שהוא מתאר.
הספר כתוב בסדר, הסיפור לא משעמם אבל מצאתי את עצמי נרתעת מלחזור אליו, ונשמתי לרווחה כשהסתיים. בדיעבד – יכולתי להסתפק בחציו. סיום הסיפור אינו נותן דבר פרט לעוד גועל ומצוקה.

לאוהבי תיאורי הטבע. תיאורי הטבע ותיאורי ההישרדות בתנאי הטבע. מצורפת גם עלילה באורך שני משפטים, אבל אל תתנו לה להפריע לתיאורי הטבע הספרדי.

ספר שהזכיר לי מאד את "הדרך" של קורמאק מקארתי, תיאורים רבי עוצמה, ילד שבורח לבד בלי שום עזרה, ליבך נחמר אליו ואתה קורא ומתפלל שמישהו יעזור