yaelhar
ספר שכול סטנדרטי, עוסק בידידות המרפאת הצומחת בין אנשים זרים אחד לשני, המגיעים מעולמות שונים, ומסוגלים להפוך ל"משפחה" ברגע (טוב, בכמה חודשים) תיאורי האבל אינם הופכים את הספר לאמין במיוחד. גארווין כותבת "מלמעלה" ולא מצליחה לגרום לקורא להתחבר למצבים המתוארים.
הספר כתוב נחמד. "הבטן כואבת מרוב צחוק, והלב כואב מרוב עצב" הוא תיאור מוגזם ומופרך מהכריכה האחורית, ממש כמו חלק מהדמויות והמצבים בו. אבל לגארווין יש חוש הומור נחמד, יכולת סיפורית לא רעה ואפשר לקרוא את ספרה - אם לא מצפים ליותר מדי. ובמקרה כזה אפשר גם להעריך תובנות יחודיות הגלומות בו, ולהפיק עוד משהו מהספר.