הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
2
שמונה הרים
44 

שמונה הרים


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
2
44 
44 
מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • ISBN: 20-53400
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 28/01/2018
  • שם המחבר: פאולו קונייטי
  • תורגם ע"י: שירלי פינצי-לב
  • זמין להשאלה: כן

תקציר

הוריו של פייטרו, שסולדים מהצפיפות וההמולה במילאנו, רוכשים בית קיץ בכפר קטן למרגלות האלפים האיטלקיים. בכפר, פייטרו מתחבר עם ברונו, ילד מקומי בן גילו שכל חייו עברו עליו בהרים. ברונו לוקח את פייטרו תחת חסותו להרפתקאותיו היזומות בממלכה האלפינית הפרטית שלו, ואילו הוריו של פייטרו, מצידם, מבקשים לפרוש את חסותם על ברונו ולהעניק לו את מה שלדעתם חסר לו בחייו. אימו של פייטרו דואגת ללימודיו של ברונו ואביו מצרף אותו למסעות טיפוס אל פסגות הקרחונים וגורר בעל כורחו גם את פייטרו, שסובל ממחלת גבהים.

בין הילדים, הנוטים מטבעם להתבודדות, מתפתחת חברות מכוננת שאינה זקוקה ליותר מדי מילים. לאחר שנים של ריחוק, בעקבות מותו של האב, מפגיש הגורל את שני חברי הילדות. פייטרו, שהפך בינתיים ליוצר סרטים דוקומנטריים, לוקח פסק זמן מכל עיסוקיו על מנת לשקם חורבה בגובה רב שהותיר לו אביו.

ברונו מסייע לו מלאכת השיקום, מה שמאפשר לשניהם ממרחק של זמן ומקום לבחון את הבחירות שעשו בחיים, להתפייס עם דמויות מפתח בעברם ולזכות בנחמה שחברות אמת יכולה להציע. שמונה הרים הוא רומן התבגרות יפהפה שבמרכזו חברות בין גברים והמסע של כל אחד מהם למצוא את מקומו בעולם. פַּאוֹלוֹ קוֹנייטי מרומם את הקורא מכורסתו, לא רק אל הפסגות הגיאוגרפיות של אירופה אלא גם לגבהים של כתיבה, רגש ומשמעות. שמונה הרים זכה בפרסים החשובים ביותר באיטליה, ביניהם פרס "סרטגה" בשנת 2017.

"ספר מרהיב ועתיק, כמעט כמו מטאור שנפל מעידן אחר." לה רפובליקה

"סיפור גדול על חברות ועל עיצובה של גבריות." ואניטי פייר

המשך קריאה
  • ISBN: 20-53400
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 28/01/2018
  • שם המחבר: פאולו קונייטי
  • תורגם ע"י: שירלי פינצי-לב
  • זמין להשאלה: כן

סקירות הגולשים

הוספת ביקורת

רק משתמשים רשומים מורשים להוסיף ביקורות. אנא או הירשמו

סקירות

  • איריס
    איריס
    "היתה לאבי דרך הליכה משלו בהרים. הוא לא נטה לשקוע בהרהורים, כל כולו היה נחישות ויוהרה. הוא טיפס בלי לשמור כוחות, תמיד התחרה במישהו או במשהו, ובמקומות שנראה לו שהשביל ארוך – חתך בקו התלול ביותר. בחברתו אסור היה לעצור, אסור היה להשתהות בגלל רעב, עייפות או קור, אבל מותר היה לשיר שיר יפה, בייחוד בעת סערה או ערפל כבד. ולשגר יללות שיצנחו מטה אל שדות השלג." (עמ' 7)

    כמו ב-"נחלה" של רוזינה ליפי, כמו ב-"יערות אפלים" של קורינה ביי, לסיפור בספר אין הרבה משמעות; אלא רק, ובעיקר, למסגרת, לנוף, לטבע, לסביבה, ולמה שקורה בתוכם. ההרים, השלג, היובלים, הבקעים, השבילים, הבקתות הנטושות ואלה שעדיין לא, כל אלה – הם הם הסיפור עצמו.

    פייטרו, המספר, בן יחיד לשני הוריו, שהיגרו מן הכפר אל העיר, ולא כל כך מצאו שם מנוחה, אבל החיים והעבודה הכריחו אותם לשהות שם, לכן קבעו להם מקום חופשה קבוע בכפר אחד, די נידח, גרָנָה שבאזור פידמונט, בה שכרו בית מדי שנה, והיו שוהים בו, האם והבן כל הקיץ, והאב חלק מן הזמן ובסופי השבוע.

    ".. הוא היה רגשני, סמכותי ולא סובלני, והיא הייתה חזקה, רגועה ומכילה. הדרך הבטוחה הייתה לגלם תמיד את אותו תפקיד בידיעה שהצד האחר יגלם את תפקידו: לא היו ביניהם ויכוחים אמיתיים, אלא רק דקלומים שסופם היה תמיד ידוע מראש, ואני הייתי כלוא עימם באותו כלוב. .." (עמ' 68 – 69)

    במהלך שהותם במקום פיתח האב תחביב של טיפוס על ההרים בסביבה, וצרף אליו גם את בנו, כאשר היה מוכן, ואלה היו רגעי הקירבה היחידים ביניהם, כמעט, משום שאיכשהו לא הצליחו לקשור ביניהם קשר נינוח שיכול להיות בין בן לאביו.

    בכפר הזה התגורר גם ברונו, בן גילו של פייטרו, חלק מן המשפחה הרחבה, השבט, שחיה בכפר כולו, ובין השנים – ברונו ופייטרו נוצרו קשרי ידידות, כי היו להם רק אחד את השני, אם כי נדרש היה עידודה הנמרץ של אמו של פייטרו.

    סיפור העלילה, שכמעט אינה קיימת, כאמור, הוא התבגרותם של השניים, לעתים יחד, בעיקר בקיץ, ובדרך כלל בנפרד, פרידתם עם תום גיל ההתבגרות, וחזרת הקשר ביניהם, עם מותו של אביו של פייטרו. רק לאחר מותו יכול היה להתגעגע לקשר שיכול היה להיות ביניהם.

    "למדתי מה קורה למי שהולך: האחרים ממשיכים לחיות בלעדיו. … אולי אילו היינו חולקים את הרגעים הללו, יותר מקנאה חשתי חרטה על שלא הייתי שם. היה לי נדמה שאני עסוק בדברים חשובים יותר, בשעה שהייתי שקוע בדברים שוליים עד כדי כך שאפילו אני לא זוכר אותם." (עמ' 111)

    את אהבת הטיפוס לקח עמו פייטרו למקומות אחרים בעולם, לנפאל, ובחזרה לאיטליה.

    מתישהו תהיה שם אשה אחת, שלא באמת תפריד בין השניים, אבל נוכחותה יכול אולי לפגום בקשר היומיומי ההדוק.

    "… חשבתי לעצמי, זוגות מאוהבים: יופי שהם קיימים בעולם, אבל כשאתה בחדר אחד במחיצתם, אתה מרגיש מיותר." (עמ' 148)

    אבל זה איננו הסיפור. הסיפור הוא ההרים, והנוף, הרגלי החיים במקומות הנידחים, הצמחים, היובלים, הנהרות, השלג שלעולם אינו מפשיר, הפרות, צפירי העזים, איתני הטבע.

    והאדם? וסיפוריו? רק צל חולף ביערות ועל ההרים.

    "למדתי מאבי – זמן רב לאחר שהפסקתי ללכת אחריו בשבילים – שבחיים מסוימים קיימים הרים שאי אפשר לחזור אליהם. שבחיים כמו שלי וכמו שלו אי אפשר לחזור להר שבמרכז כל ההרים, ולראשית ההיסטוריה והסיפור שלו. ולא נותר אלא לשוטט בשמונת ההרים, שמי שכמונו, בהר הראשון והגבוה ביותר, איבד חבר." (עמ' 199)

    https://irisganor.com/3682/
  • גדעון
    גדעון
    אני אוהב את איטליה, ובאופן כללי גם את התוצרת האומנותית האיטלקית (ספרים, סרטים וכו, מוזיקה קצת פחות) יש לאיטלקים נטיה להתברבר, אבל הם לא חוששים לעסוק בנושאים כבדים ועמוקים ועושים זאת במין חן ונקודת מבט מקורית ומעניינת.