"זו הפתיחה כנראה, או אחת מהן: השלג, הבחורה, הבית ברחוב הנשפך אל הנהר, האיש במעיל הגשם הסתווי העושה את דרכו לבית, בעקבות הבחורה, שוכח או לא שוכח את ילקוטו על המדרכה, קובר או לא קובר את ראשו בין כתפיו, לא, לא דורך על שרוכי נעלו הפרומים, זה כבר יותר מדי." (עמ' 27)
איש אחד שפעם אהב נערה אחת. נפרדו, לא ברור למה. עכשיו הם נפגשים שוב. בניו יורק. בשלג.
לה יש חיים אחרים עכשיו. בעל וילדה. הוא נשאר מאחור עם המשפחה שלו. גם עם אבא שלה.
אבא שלה היה, פעם, עילת הפגישה ביניהם; פעיל חברתי מעדות המזרח, מושא מחקרו של האיש, באוניברסיטה. מפגש בין ישראל הראשונה, הלבנה, הפריווילגית, לבין ישראל השניה, זו של השכונות, אלה שהובאו לארץ המובטחת ונדחקו לשוליה. בעצם, האב אמור היה להיות רק אחד מתוך המחקר, אבל האיש נשבה ונשאר.
והיתה גם הבת; נערה בת שבע עשרה, שלא זכתה להשכלה מסודרת אבל ידעה לצטט חלקים ניכרים מרומנים גדולים של המאה ה-19.
"מפאת הבהלה שתוקפת אותך לפתע, חולשת האיברים המשונה הזו שמזכירה שפעת, אתה מתנפל על העובדות, מונה אותן בזו אחר זו, כמו רוכל. הכרת את האישה הזו כשהייתה בת שבע עשרה. אהבת אותה תשע שנים ושלושה חודשים. חלפו מאז שש שנים ושבעה וחצי חודשים. יש לה בעל, יש לה ילדה. היא חיה בניו יורק עם בעלה ובתה. היא קוראת לך לפעמים סלומון אף gל פי שזה איננו ולא היה אף פעם שמך." (עמ' 12 - 13)
גם משפחה "מסודרת" לא היתה לה, נזרקה הלוך ושוב בין אמה לאביה, עד שנשארה אצלו.
מתישהו אהבו עד מאד, האיש והנערה. אחר כך כבר לא.
אחר כך עזבה.
אחר כך הגיע לבקר,כי קראה לו.
"... זה הבית שלה, הדלת שלה שמאחוריה היא עושה את מעשיה וחושבת את מחשבותיה, המעשים והמחשבות שהם חייה. יש לה בית, חיים. …" (עמ' 26)

לסקירה המלאה: https://irisganor.com/4849/