כולנו שוגים. איש מאיתנו אינו מושלם. אפילו לא גדולי הגאונים בהיסטוריה. צ'רלס דרווין, לורד קלווין, ליינוס פולינג, פרד הויל ואלברט איינשטיין היו מדענים מזהירים, כולם כאחד. כל אחד מהם תרם תרומות כבירות לתחומו — אבל כל אחד מהם גם נכשל קשות בשגיאות. דרווין, הוגה תיאוריית הברירה הטבעית, לא הבין כי כללי התורשה ששימשו אותו סתרו באופן מוחלט את התיאוריה שלו.
לורד קלווין, גדול המאורות המדעיים של בריטניה בשעתו, שגה קשות בחישוב גילו של כדור הארץ. ליינוס פולינג, הכימאי המוביל בעולם (שהיה עתיד לזכות בפרס נובל בכימיה) בנה מודל שגוי לחלוטין של מולקולת הדנ"א. האסטרופיסיקאי פרד הויל שלל בתוקף את רעיון "המפץ הגדול" כנקודת ההתחלה של היקום זמן רב לאחר שהצטברו ראיות רבות לנכונותו. ואלברט איינשטיין, שם נרדף לגאוניות, העלה ספקולציות מופרכות על הכוחות המונעים את קריסת היקום — שבהמשך פילסו את הדרך לרעיונות חדשניים. חמשת המדענים האלה הרחיבו את ידיעותינו על החיים עלי אדמות, על התפתחותו של כדור הארץ ועל התפתחות היקום, למרות שגיאותיהם — ודווקא בגללן. שגיאות הנובעות מחשיבה יצירתית ומחדשנות הן חלק חיוני של התהליך המדעי. כדי להשיג פריצות דרך דרושים האומץ להסתכן והיכולת להתייחס לשגיאות לא כאל מכשול אלא כזרז לפתיחת אופקים חדשים.
שגיאות גאוניות, ספרו המבריק של מריו ליביו, הוא סיור מאיר עיניים בעולם המדע — וסקירה מלאת תובנות של הגורמים הפסיכולוגיים שגרמו לשגיאותיהם של חמשת המדענים המופלאים הללו.