הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
2.8 ממוצע
1
2
2
0
3
1
4
1
5
1
5
צל עולם
ניר ברעם

צל עולם

ניר ברעם

דרג ספר זה מתוך 5
5 דירוגים
2.8 ממוצע
1
2
2
0
3
1
4
1
5
1
5

במקום 37 

18.5 

במקום 37 

18.5 

גודל (עמ'): 482
מו"ל: עם עובד

תקציר

"לכל אחד מאתנו היה את הסיפור שלו. לא התכוונו להתאגד, זה היה רגע טהור של הישרדות: אדם נופל ונאחז ביד, ואם גם היד נופלת? מחזיקים ידיים ונופלים יחד. אמרו שעבדנו בשביל כל מיני אנשים, שניצלו אותנו כדי להשיג מטרות זדוניות, אמרו גם שהיינו אחראים לחורבן, לסבל גדול ולמוות. אנחנו לא ממש כופרים בהאשמות האלה, וברור שיש מעשים שאחדים מאתנו גאים בהם, אחרים מתביישים בהם ועוד כמה טוענים שבכלל לא עשינו אותם. אנחנו לא מבקשים הבנה או חמלה ובוודאי לא מחילה, לעולם לא נבקש מחילה."
ספרו החדש של ניר ברעם הוא רומן חובק עולם שמציב במרכזו את המערכת הגלובלית, וגיבוריו המגיעים מכל קצות העולם מסתערים על החיים בתשוקה, בתקווה, בפראות.
העלילה נעה בין חבורת צעירים לונדונים שלא נשאר להם שום דבר להפסיד ונשבעים לחולל אירוע שיכה את העולם בתדהמה ובין חברת ייעוץ אמריקנית אשר מתמרנת בגמישות בין משטרים בכמה יבשות, ומתמודדת עם איום שעלול להוביל לאובדנה; ובתווך גבריאל מנצור מירושלים, “האיש שנותנים בו אמון", שחובר לקבוצת אנשי עסקים הנחושים כמוהו לנצל את ההזדמנויות החדשות של שנות התשעים.
במלאכת מחשבת, שמשלבת כמה סגנונות כתיבה, נקודות מבט וזמנים, נשזרים שלושת הסיפורים לרשת של זיקות וקשרים, כמו המערכת הגלובלית עצמה, עד להתנגשות שמאיימת לערער את הסדר הקיים. התנועה ברומן אינה רק בין מרחבים וזמנים אלא גם בין האדם הבודד המבקש לסלול את נתיבו בעולם ובין אותם כוחות רבי–עוצמה המתעקשים לעצב אותו בצלמם.
ניר ברעם הוא זוכה פרס היצירה לסופרים עברים לשנת תש"ע. שני ספריו הקודמים מחזיר החלומות ואנשים טובים היו רבי–מכר, נכללו ברשימה הסופית של פרס ספיר, וזכו לשבחי הביקורת בישראל ובעולם.
“ברעם הוא נביא זעם חרישי בעל כישרון יוצא דופן." - פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-13-2411-6
  • גודל (עמ'): 482
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 05/08/2013
  • שם המחבר: ניר ברעם

סקירות הגולשים

הוספת ביקורת

רק משתמשים רשומים מורשים להוסיף ביקורות. אנא התחברו או הירשמו

סקירות הגולשים

  • איריס
    איריס
    11.11 - יום מתאים מאין כמוהו להעלות סקירה על הספר הזה

    במהלך קריאת הספר הזה הלכה והשתלטה עלי תחושה על פיה לא ממש משנה מה אני עושה / מה אנחנו עושים, יש כל מיני כוחות ציניים / מקיאווליסטיים, אליטות מקושרות ונסתרות המושכות בכל החוטים כמעט, ואנחנו? מה אנחנו? כלי משחק על לוח שאיננו רואים את תחילתו או סופו, רק את החלק שלנו בו. ונדמה לנו שאנחנו משפיעים במשהו, כנראה שלא כל כך.

    או שניר ברעם מצליח, בכשרון רב, לשקף את עולמנו כך – ציני ומקיאווליסטי.

    ".. עמוק בלב אתה יודע שהסדר הקיים ינצח. ישתנה קצת, יתגמש, יעטה איזו מסכה… אבל הוא ישרוד הרבה אחרי המהומות שלכם. רוב האנשים לא מוכנים לסכן את החיים הסבירים שלהם ואת השגשוג חסר התקדים בעולם המערבי אחרי מלחמת העולם השנייה. והם בוודאי לא יסכנו אותו עבור סדר לא מוכר, שאין לו שום מודל היסטורי מוצלח. הם דבקים במוכר וברע במיעוטו." (עמ' 428)

    שלושה סיפורים נפרדים, לכאורה, מוצגים ב"צל עולם". לכל אחד מוקדשים חלקים נרחבים וארוכים, ואין הם נשזרים זה בזה כלל, כמעט. כל סיפור מסופר ב"קול" אחר, בדרך אחרת, ויש לחזור, לא אחת, לפרקים קודמים שכבר נקראו, כדי לאמת זיהוי קשרים והקשרים.

    גבריאל מנצור בן לאב לא ממש מצליח, משפחה הנאחזת בשולי החיים, עד שהאב מזהה נישה שעוד לא התפתחה: כתיבת סיפור חייהם של אנשים הנמצאים בסוף דרכם, אנשים שישמחו לספר כל אשר על ליבם לאיש זר ולא לבני משפחה, אנשים שיהיו מוכנים לשלם לא מעט תמורת האפשרות שספר הזכרון שיצא לאחר מותם יהיה הסיפור "האמיתי". דרך אביו מכיר גבריאל את מייקל ברוקמן, בנו של שכיב מרע שכזה, העומד בראש קרן גידור לעשירים גדולים, והמבקש לתקוע יתד בישראל. נציגו יהיה גבריאל מנצור.

    גבריאל מנצור, דרך הכרותו זו והכסף המועמד לרשותו, לרשות הקרן שהוא עומד בראשה, מתוודע לאנשים ה"מקושרים". אלה שלא ידע על קיומם אבל השתוקק וממשיך להשתוקק להשתייך למעגליהם. המוציאים והמביאים, המכירים בכירים ואנשי מעלה, היכולים, בשיחת טלפון אחת, לשנות, לקדם להזיז:

    "… כשהתוודע לחברי מועצת הקרן גילה שאין גבול לגמישות היזם, שיכול לנוע מטקסטיל, לחקלאות, לנפט, לנדל"ן, לייצוג מותגים מוכרים בעולם, לבנקאות. לכל נושא יימצאו מומחים שמבינים את דקויותיו, והמומחיות של חברי מועצת הקרן, לפחות לדעתם, היתה באריגת כל החוטים הדרושים לביצוע העסקה, ובעיקר במגעים שבין אנשי עסקים ובין משרדי הממשלה. בעבר הם היו הפקידים שבסמכותם לקדם עסקה שתהפוך אחרים לעשירים,… חברי מועצת הקרן ידעו להפיח בפקיד את האשליה שהם בעצם כמוהו, חולקים חוויות דומות וגורל משותף. הם לא החניפו לו… הם גרמו לו להזדהות עם מאווייהם ועם חששותיהם." (עמ' 62)

    חבורה של צעירים בלונדון, קשי יום בדרך כלל, מתגוררים בסקוואטים כאלה או אחרים, הם הם יוזמיה של המהפכה הגדולה, שתקיף יום אחד את כל העולם, כל מקום המקושר לרשתות חברתיות. הם מבולבלים לפעמים, שורדים בדרכים כאלה או אחרות, מפרנסים לעתים את משפחותיהם, ואיכשהו מצליחים לסחוף אחריהם את העולם כולו.

    ".. בעיקרון אנחנו לא נותנים אמון במידות הטובות של אנשים – כל זמן שאין לנו ראיות אחרות, אדם זר הוא נוכל שרוצה לנצל אותך, שיש לו איזו מזימה מטופשת להשיג את המטבעות שיש לך בכיס, את שק השינה שלך, את השפתיים שלך סביב הזין שלו, דברים כאלה…" (עמ' 456)

    "ממילא שמנו לב שאם אתה מבצע פעולה מסוימת שנראית לאנשים יוצאת דופן, כולם מניחים שיש לך עוד רעיונות. עודף פעולות מועיל אולי בטווח הקצר כי הרעש שנוצר סביבן מעודד אנשים להצטרף אליך, אבל הוא גם חושף את כוונותיך ושיטותיך ואז הסקרנות מתפוגגת. לכן לפעמים עדיף לעשות מעט ולתת לעולם לשער, לנחש, לקשקש – יש מספיק גורמים שם בחוץ שמתפרנסים משלהוב פחדים, אז תן להם להשתולל., (עמ' 95)

    המחאה שלהם פשוטה למדי, אך פוגעת בבטן הרכה: פגיעה במוסדות תרבות נחשבים וגדולים. כאלה שהנדבנים מתהדרים בתרומות להם, בנשפי הצדקה למענם, בקריאת שמותיהם על גלריות ואולמות ומוזיאונים:

    "שלא לדבר על ההפגנות והעצומות והמחאות של מעמידי פנים, אלה שאחר כך מוכרים את הסחורה שלהם לפסטיבלים שהמדינה שלהם מממנת ולהוצאות ספרים של תאגידים, ומוכרים עבודות לסוחרי היהלומים ועבדים שמנגבים את הזוהמה והדם מהפרצופים שלהם ביצירות האמנות שהם קונים, מעמידי פנים ששותקים כשקוראים מוזיאונים על שם אדונים פאודלים שהרוויחו את הכסף שלהם בזכות העובדה שיש מדינות בעולם שהן מעוזים פיאודליים וכולם יודעים את זה: אנשים מורישים לבנים ולבנות ולקרובים ולחברים שלהם אחוזות בעולם התרבות או הבידור או הפוליטיקה או הכלכלה, זה לא משנה. בקיצור, אם אתה משגשג בעולם הזה ולא מוכן להקריב שום דבר ('להקריב בעינינו.. זה לא לעמוד על במה, ללטף את הבטן השמנה שלך אחרי שזללת ארוחות במסעדות היקרות ביבשת ולהטיף לאנשים על מהפכה'), אז אתה בעד הסדר הקיים ואל תזיין את השכל. חייבים לקרוע את המסכה מעל הפרצוף של מעמידי הפנים… אין שום דבר תרבותי כשאנשים נרמסים, אין קתרזיס בזמן שמיליארדי אנשים לא יודעים יאך יחיו בעוד חודש או יום, אין דיבורים על שיוויון וסוציאליזם בכל מיני אירועים לבעלי קשרים ומיוחסים. אנחנו רוצים שהם יראו את התהום בדיוק כמו שאנחנו רואים אותה, לא את רצפת השיש שהם עומדים עליה בפואיה של התיאטרון, לא את המוזאיקה הצבעונית של מרצפות המוזיאון, … הם יסתכלו למטה והעיניים שלהם יצללו לתוך אין.. ולא יהיה שום דבר להיאחז בו, בדיוק כמו שלנו אין. …" (עמ' 99 – 100)

    הצעירים הללו, הבאים מן המקומות השקופים, מן האין, הם הם הוגי המהפכה, כך נראה, והם המובילים אותה.

    כשהם לא רעבים:

    "… אלה מאיתנו שחוו תקופות של רעב יודעים שבימים כאלה כולך שקוע בחישובים בנוגע לשעות הקרובות; אתה מחכה כל היום לזמן שתוכל לאכול בו, ואם למשל אכלת משהו בבוקר, או גרוע מזה, אתמול בערב, ואתה יודע שאסור לך לאכול שוב לפני שמונה בערב כי אז שוב תהיה רעב בלילה ולא תוכל להשיג שום דבר, בעצם היום כולו מתכנס לשעה הזאת, שמונה בערב, וכל השעות והדקות נמתחות לפניך ואתה לא מוצא עניין בשום דבר. אתה חש את הרעב ברוק המר שאתה בולע, ברפיון הפושט בגוף וברצון הזה להשתרע ולהימנע מכל תנועה מהירה שתגרום לסחרחורת, ובזעם הנאפה בתוכך ומאיץ את פעימות הלב ומעביר בך רעד פתאומי. … רק כשאתה רעב אתה שם לב פתאום כמה אוכל יש ברחובות, בחלונות ראווה, על מדפים, בארגזים, בשקיות, בתנורים, במקררים… והאופק היחיד שאתר רואה לנגד עיניך הוא שמונה בערב. …" (עמ' 107 – 108)

    קבוצת MSV – שתדלנים, יועצים אסטרטגיים הנשכרים לסיוע במערכות בחירות בארצות הברית ומחוצה לה, נשכרים להניע מסעות יחסי ציבור למען מדינות או מנהיגים, מומחים גדולים בהנעת המונים ואמצעי תקשורת לכיוונים הרצויים להם.

    בהצהרת הכוונות של הקבוצה נאמר כי הם פועלים רק למען אותם גופים וגורמים המזוהים עם דרכם "המוסרית / ליברלית / שואפת צדק". הם מצליחים לתמרן ידיעות שליליות כנגד שולחיהם ולהפכן לידיעות חיוביות, או לפחות להעלות לתודעה ולמודעות אינפורמציה שלילית לגבי המתחרים.

    טוב, לא תמיד הכוונות הטובות מתממשות, וגם "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות", ולעתים נשכרת הקבוצה לקידומם של אנשים קצת פחות חיוביים.

    ועדיין – הם מומחים גדולים מאד בהנעת דעת הקהל, דעת הציבור.

    מתישהו, אחד המומחים הללו ייעץ לממשלת בריטניה כיצד לטפל במשבר המחאה החברתית. לא להילחם בהם, לא להפעיל נגדם אלימות:

    "…את הגישה שהצגתי ניתן לסכם במילה אחת: הכלה. בעלי הכוח חייבים ללמוד להכיל את הזעם של ילדי השביתה. הם לא אויבים ולא פושעים, הם ילדים שזועמים בגלל ההזנחה של כמה עשורים, זועמים כי הרבה זמן אף אחד לא מקשיב להם. נכון, הם משתוללים ועושים דברים לא יפים ואלימות היא לעולם לא הפתרון וכו', אבל אנחנו מביעים את הזעם שלהם, כולנו חלק מאותה רקמה עדינה, כולנו מעוניינים שהחברה שלנו תציע לכולם הזדמנות להגשים את מאווייהם, ולא משנה איפה הם נולדו, מאיזה מוצא (וכל הפטפוט הרגיל).

    אז בשלב הראשון נפגין הזדהות. המילים הנפוצות יהיו: זעם, עוני, מצוקה, הזדמנויות, צעירים, הכלה, הקשבה, הבנה חברה צודקת יותר, חשבון נפש, שיפורים, רפורמות, שותפות ונדבר שוב על זעם…" (עמ' 340)

    מתישהו המחאה תתרומם

    מתישהו תדוכא, לא לפני פרץ אלימות

    מתישהו העשירים ישלמו חטא עושרם

    מתישהו יחזרו

    וזו, אולי המסקנה הכי עצובה / צינית / מפוקחת מן הספר הזה. לא משנה כמה כוחות יפעלו "מלמטה" (האמנם מלמטה?), השיטה מנצחת הכל.


    לסקירה המלאה (יש עוד)


    https://irisganor.com/?p=1659
  • Mor
    Mor
    כרגיל, ניר ברעם מתיך מציאות ודימיון לסיפור סוחף אחד. בשנים האחרונות הוא בלי ספק אחד הסופרים הטובים בישראל.
  • erez
    erez
    ברעם מספר בדרך מרתקת הן על המציאות של משבר כלכלי אך גם על מה שלדעתי הוא האיפנטיליות של השמאל הישן-חדש שתקוע כולו רק במתרחש במערב ושמלבד "פנטזיות רליגיוזיות" כמו שאוחזים בה גיבורי הספר לא יודע להתמודד עם משבר ולהציע לו אלטרנטיבה פוליטית
  • erez
    erez
    ברעם מספר בדרך מרתקת הן על המציאות של משבר כלכלי אך גם על מה שלדעתי הוא האיפנטיליות של השמאל הישן-חדש שתקוע כולו רק במתרחש במערב ושמלבד "פנטזיות רליגיוזיות" כמו שאוחזים בה גיבורי הספר לא יודע להתמודד עם משבר ולהציע לו אלרנטיבה פוליטית
  • שאול
    שאול
    עוד ספר רחב יריעה של ניר ברעם. הפעם הרקע הוא המשבר הפיננסי והמחאה החברתית בחלקי עולם שונים, ויש שלוש זירות שונות בעולם, שבסופו של דבר מתלכדות במידה רבה. גם הפעם, כמו ב"אנשים טובים", הוא עוסק במקומו של הפרט בתוך עולם דורסני שבו כוחות גדולים - ממשטרים אפלים ועד תאגידים רבלאומיים שעוסקים ב"שיווק פוליטי" - משתמשים בפרט, רותמים אותו לצרכיהם גם אם בתוכו הוא אינו מזדהה עם מה שהם עושים או מקדמים, ואיך כל זה משפיע על העולם ועל הדמויות הפרטניות. משובח, כתוב היטב, אם כי לטעמי "אנשים טובים" מוצלח עוד יותר.