עצמי עיניים חזק

למה נשארה לי תחושה חמצמצה של אי נחת אחרי קריאת הספר הזה? הוא ספר מותח ומעניין, כתוב באופן סביר, מקיף לא רק את התעלומה, אלא פרטי חיים של הגיבורים - כמו שאני בדרך כלל אוהבת. אז למה?

סיבה אחת היא נסיונו (השני) של ורדון להתחכם. מסתבר שהוא שואף למצוא איזה גימיק שאף אחד לא ינחש, כדי שלבסוף יוכל לפתור אותו בתרועה רמה. אם הטכניקה הזו היתה עובדת ובאמת אי אפשר לנחש מי הפושע - אולי היתה לה הצדקה. אבל היא ממש לא עובדת אפילו אצלי, פתייה מאמינה לכל דבר שכמותי.

סיבה נוספת ולא הפחות חשובה של הרגשת ההחמצה של הספר היא הזוגיות של הבלש לשעבר ואשתו. הוא נשוי לה כמה? עשרים שנה בערך? ומסתובב סביבה על קצות האצבעות, מנסה לנחש את הרמזים שהיא מפזרת. היא נשואה לו אותו זמן ומצפה שבעלה שהיה בלש מהולל בעיר הגדולה יפרוש בגיל 47 וייהנה מציוץ הציפרים. היא מטיילת חרישית בחוה שלהם (200 דונם עם יער, נחל וזאבים) נושאת סריגה (סריגה!) הוא מסתובב עם הרגשת אשמה קבועה שהוא לא באמת נהנה מפריחה (פריחה!) ולא זוכר מתי היא נפגשת עם חוג הסריגה... נראה לי שפרט לנזירים שמכירים חיי נישואים רק בתאוריה, אין מישהו שיקנה את התאור הזה.

אני כנראה מוטה: גם מספרו הראשון לא התפעלתי במיוחד. הספר כמו קודמו מותח וכמו קודמו עושה מניפולציות על הקורא. קראתי וכאמור התבאסתי.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=57868