על שפת המים

תאור הדמויות הראשיות מפתיע. הן עוברות מהפך - מטפשים פחדנים בעלי הומור קרש והשתוללות של בני חמש שלא קיבלו ריטלין - חלקם הופכים לטובים וחכמים וחלקם למרושעים. וסיפור האהבה ההכרחי הוא כה מופרך, שלא ידעתי אם לצחוק או לצחוק. אז צחקתי. ממש לא לזה התכוונה הסופרת.

אז מה יש לנו פה? ספר חביב, רומנטי, נעים לקריאה למי שיצליח להתעלם מהכשלים שמניתי, ואלה שלא מניתי פה. כתוב היטב, מספר סיפור, אתה מצפה - ומקבל - סוף טוב (כולל סיום המלחמה שגרואן אפילו מזכירה בו את נוראות המשטר הנאצי ומחנות ההשמדה תודה, גרואן.) הטובים בסיפור מתוגמלים היטב, הרעים באים על עונשם במו שצריך.
ומה אין? אין בו שום מחשבה עצמאית או חדשה, הסיפור ישן נושן ממוחזר כל כך, שהוא צריך נייר דבק כדי לא להתפרק.
הבנתי למה היא היתה צריכה את סקוטלנד: כי אמריקאים צעירים לא יכלו להיתקל במלחמה והפצצות בארצות הברית, אם לא שירתו בצבא, זה למה.

מאוד אהבתי את ספרה הקודם של הסופרת שרה גרואן מים לפילים, לכן הנחתי שאוהב את "על שפת המים", אך הספר היה מייגע עמוס בפרטים שחוזרים על עצמם. אני ממש התאכזבתי.

לצערי הגדול מאוד לא הצלחתי להתחבר לספר למרות שנתתי לו צ'אנס מספר פעמים. זו כמובן דעתי לשיקולכם.

ספר שמבטיח ענין וזרימה בתחילתו ואח"כ נעצרת ההתקדמות ....
חוץ מתיאור של ישיבה במקלטים, אזעקות וקולות נפץ שמוכרים לנו , למרבה הצער ממקומותינו, לא איבחנתי ערך מוסף בכתיבה ובעלילה.
חזרות רבות, תיאורים שחוזרים על עצמם.
לקראת הסוף , העלילה אמנם "תופסת" קצב. אבל ההמלצה לוקה בחוסר התלהבות ....