הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
16 דירוגים
2.6
ממוצע
1
4
2
4
3
4
4
2
5
2
2
סימנים כחולים

במקום 44 

28.6 

סימנים כחולים


דרג ספר זה מתוך 5
16 דירוגים
2.6
ממוצע
1
4
2
4
3
4
4
2
5
2
2

במקום 44 

28.6 

במקום 44 

28.6 

גודל (עמ'): 246
מו"ל: תכלת
  • ISBN: 1245-40
  • גודל (עמ'): 246
  • מו"ל: תכלת
  • יצא לאור ב-: 15/05/2018
  • שם המחבר: אמילי מואטי
  • זמין להשאלה: כן

תקציר

אישה צעירה נמלטת מהשוליים שבהם מתנהלים חייה ומגיעה לפריז, אך לשוליים יש תוכניות אחרות עבורה: הם שבים ומתנפלים עליה בדיוק כשהיא מתחילה להאמין שהתרחקה מהם לבלי שוב.

כל שביקשה היה להתחיל חיים חדשים, בשפה אחרת, בלי שאיש מכיר אותה. עם עבודה מסודרת ודירה שכורה, לחלום שלה היה סיכוי להתגשם. אבל אז בא האיש הזה. היא חשבה שהוא יפה כמו אלוהים, עם הצעיף שנכרך על צווארו ומבטו שלא מש ממנה. האיש שהיה לו שם פרטי בלבד. האיש שהיא רצחה.

בין כותלי הכלא נחשפת התהום של איריס, שלקחה אקדח וירתה באיש שאנס אותה. בקווים של זיכרונות עזים, בוטים, מתפתלת הדרך בין כאב לבין תקווה לגאולה. מהאב שנטש והותיר אחריו בית שהחשיך מצער ואם שקפאה בעלבונה, בין רחובות פריז שמיאנו לחבק אותה, ועד הערב הארור ההוא, שהאמינה שתוכל להשאיר מאחור.


"סימנים כחולים" הוא ספר הביכורים של אמילי חיה מואטי, ילידת 1980, אם לשתי בנות, המתגוררת בתל אביב. הוא פותח בעדינות ובאומץ, אצבע אצבע, את האגרוף הקפוץ של הכאב, שוטף באור את נפשה של גיבורה פצועה, והופך את הזרות הבלתי נתפסת לאינטימיות.

המשך קריאה
  • ISBN: 1245-40
  • גודל (עמ'): 246
  • מו"ל: תכלת
  • יצא לאור ב-: 15/05/2018
  • שם המחבר: אמילי מואטי
  • זמין להשאלה: כן

סקירות הגולשים

הוספת ביקורת

רק משתמשים רשומים מורשים להוסיף ביקורות. אנא התחברו או הירשמו

סקירות

  • איריס
    איריס
    "האם היה שלב שבו יכלה להבין לאן פניו מועדות? האם בתוך הרגעים שעברו מהכניסה למועדון עד שחדר לגופה וזיהם אותו ברעל שלו יכלה לצפות את שקרה? מתי? בבר בו לא היה מקום פנוי? כשהבינה שהמשרד הוא לא ממש משרד? וגם כשהבינה שהמשרד אינו משרד, לאן יכלה ללכת? לאן? לא היה לה אלא להתפשט מולו ולקוות שתישאר בחיים, זו היתה המשימה המרכזית גם כשלא הבינה שזה היעד – לצאת מזה חיה. לצאת מזה אדם, אדם חי ומגיב. …" (עמ 118)

    אשה צעירה בעיר זרה, פוגשת איש "יפה כמו אלוהים" ומשליכה עליו את כל חלומותיה ותקוותיה ויהבה למצוא אהבה. והוא קובע איתה פגישה, ואונס אותה, והיא הרה ללדת בן, ולאחר שהילד נולד היא הורגת את האיש שאנס אותה, עומדת למשפט והולכת לכלא.

    כך, בתמצית, זה כל הסיפור.

    אונס. ממש אונס, ולא כפי שניסה מראיין אחד, בראיון עם אמילי מואטי לרגל צאת הספר, להמעיט בדרגתו של האונס, כי אין אונס קל ואונס קשה, ואין אונס שאינו אכזרי, ואין אונס שאינו ברוטלי, ואין אונס שאינו משאיר צלקות, לעתים מדממות, ואין אונס שאין אחריו טראומה, וגם אם האנס מוכר לנאנסת, ואין זה המקרה כאן, כי ההכרות ביניהם מועטה וקצרה, אין היא יודעת עליו דבר, אפילו לא את שם משפחתו, אפילו אם האנס מוכר לנאנסת, הפצעים נשארים. והצלקות. ואסור אף פעם לגרד יותר מדי, כי הצלקות יכולות לדמם.

    עכשיו היא בכלא. נפסקו לה כך וכך שנים. עכשיו היא סוף סוף אדון לעצמה, עם מסגרת היררכית ברורה של מתי מותר לקום, ומתי לישון, מתי לאכול, ומתי לעבוד. מתי לצאת לחצר, מתי להסתגר בחדר. ויש תוכנית ברורה להכל. לחיים.

    עכשיו היא מתקיימת.

    "מתי הפסיקה לרצות ולהאמין שיהיה אחרת? באיזה רגע על הרצף התקבלה ההחלטה לחדול מלקוות לגאולה. האם זה קרה ברגע אחד או מבדיקה של הסיכויים, שגם אם לא התקיימה בקור רוח ובשקלול הטיעונים בעד ונגד נוכח הנתונים הקיימים …. או שהמציאות היא שגלגלה את חייה כפי שגלגלה, …" (עמ' 9)

    אבל הכלא אינו מפלט מעצמה, לא באמת. בראשה היא חוזרת לחייה הקודמים, לחייה שהיו צריכים להיות, למקום ממנו באה, למקום אליו הגיעה, לחיים שהיו הבטחה לאשה הצעירה שהיתה פעם, מלאת חלומות, עם תוכניות גדולות לעצמה לעתיד. אשה צעירה שהשאירה את עברה מאחוריה, את השכונה, את המשפחה המפורקת, את האם שנעזבה על ידי האב, שמצא לו אשה אחרת, וכל חייה חכתה שישוב, את האלימות, את המצוקה הכלכלית, את הניצול. עזבה הכל ונסעה לעיר אחרת, לארץ אחרת, ורצתה לעצמה חיים אחרים.

    ואז בא האיש היפה כמו אלוהים. כזה שאפשר להתאהב בו ממבט ראשון, שאי אפשר שלא. והוא הזמין אותה לבר, והבר היה מלא, אז הוא הציע שילכו אליו למשרד. ותיכף יבואו המצקצקים בלשונם ויאמרו – מה היא חשבה לעצמה? אבל היא לא חשבה לעצמה, כי כשאת צעירה ונדמה לך שאת מאוהבת את לא חושבת, ובכלל מה בדיוק אמור להיות חשוד בהזמנה למשרד. ויותר מהמצקצקים בלשונם, הרי שגם היא, כמו כל מי שאי פעם הותקפה, עסוקה במחשבות על אשמתה בסיטואציה אליה נקלעה, כי ככה זה נשים שנאנסו, תמיד יפנו אצבע מאשימה אל עצמן קודם כל, ואיך היתה יכולה לפעול, אלמלא קפאה, אלמלא היה בה האינסטינקט הזה של הישרדות. כי תמיד, בדיעבד, אנחנו יודעות הרבה יותר טוב מה היינו צריכות לעשות ואיך היינו צריכות להתנהג, ומה היינו צריכות לומר, בכל מיני סיטואציות בחיים.

    "היא היתה צריכה להתנגד, אין ספק בזה בכלל, היא היתה צריכה לצעוק, לבעוט, כמו שלמדה פעם כשלשכונה שלה באו נשים חכמות מרחוק ללמד אותה ואת החברות הגנה עצמית, היא היתה צריכה להשתמש במפתחות ולהכניס לו לעין או לנשוך לו את האף או לנסות לחנוק אותו, ככה למדה פעם ובשביל מה לומדים את כל התרגילים האלה אם ברגע שאת צריכה להפעיל אותם את מתפללת למות מיד, ברגע. היא היתה צריכה להגיד לו משהו, שיבין שלא עושים ככה לבני אדם, גם לאויבים לא עושים ככה. אולי אפילו ללכת למשטרה. אבל היא לא השתמשה במפתחות ולא נשכה לו את האף ולא העלתה בדעתה לחנוק אותו. אם רק היה לה אקדח היא היתה יורה בו בראש ובורחת. החחיים האלה כמה שלימדו אותה היא לא למדה. …" (עמ' 26 – 27)

    ויש את האחרי. אחרי האונס, אחרי שאספה את עצמה. אסור לה להתעטף ברחמים עצמיים. צריך להמשיך לחיות, אם סיפרת לסביבה ואם לא סיפרת, את מוכרחה להמשיך כאילו לא קרה דבר, כאילו לא חדר אל גופך איש זר ועשה בו כרצונו, והותיר אותך חבולה ופצועה בנשמתך. את חייבת להמשיך כאילו כלום.

    "…תתעשתי, הורתה לעצמה, .. תתעשתי, יכולת למות, יכולת להירצח. .. קודם תודי לאל שאת עוד חיה, שזה לא סרטן ושהאיש ההוא לא רצח אותך לאחר מעשה. תתעשתי.. זה לא הזמן להתפרק, אין זמן להתפרק, קר בחוץ ויש לך עבודה – את מנהלת, זה לא זמן טוב לבכות בו. אין זמן כזה …" (עמ' 46)

    אחר כך יבוא התינוק, והיא לא תאהב אותו. היא תטפל בו כפי שצריך, אבל לא תוכל לאהוב אותו. לא תמיד אפשר. אחר כך תהרוג את האיש שפגע בה. אחר כך תעמוד למשפט.

    אחר כך תחיה את הרגע, את היומיום – קליפה שעוטפת ריק מסוים.

    אבל היכולת הזו, להפוך את חלום הנקם למעשה, היכולת הזו השיבה לה במעט משהו מעצמה.

    ".. ולימים היא תבין שבתחתית בתודעה שלה, בחושך הקריר שבין הרגש למחשבות, היא רצתה להשתחרר מלהיות הקורבן שלו, וכשהיוצרות התהפכו והוא הפך להיות הקורבן שלה הוקל לה, לקח לה זמן להודות שזה המצב אבל הוקל לה, היא שמה סוף לאירוע המתגלגל שפקד את חייה והשאיר אותה מצולקת, מהלכת עם התינוק פול." (עמ' 159)



    אמילי מואטי, ברומן ביכורים, מצליחה להעלות לתודעה את הלך הרוח של אשה אחת, אחרי שנפגעה, אחרי שמסלול חייה השתנה באופן מוחלט בערב אחד, בפגישה אחת, שלאחריה שום דבר לא נשאר כשהיה, שום חלום לא נותר להחלם. רק הישרדות. אשה אחת, ויש עוד רבות שכאלה, ויש אחרות, וכל אחת היא עולם ומלואו, וכל נפש פצועה נושאת עמה את הזכרון.

    ".. איך יכלה לחמוק מהגורל שזימן לה הנרצח באותו ערב? הוא היה יכול להרוג אותה מיד לאחר מעשה או להפוך אותה לאחת הנשים שם, כי מה בסופו של דבר המשמעות של להיות אחת הנשים במועדון הזה אם לא לוותר באופן מוחלט על האפשרות להיות אדם שגורלו בידיו, להיות אישה שגופה הוא שלה וברצותה היא חולקת אותו עם איש או אישה וברצותה אינה חולקת אותו עם אף אחד, כי גם אם הניחה שיש בידי הנשים האלה לסרב למגע של אנשים מסוימים הן עדיין במסגרת שמתירה אותן לשאר והשאר הם בריות אכזריותשלא רואות בני אדם אלא רק את עצמם ואת הצורך המיידי שלהם להשתמש במה שעומד לרשותם כדי להשיג פורקן, ומי שנמצאת שם היא המשאב הזה והיא לחלוטין לרשותם. זה החוזה., (עמ' 118)



    קשה לקריאה, מרתק, ומומלץ מאד.

    https://irisganor.com/3780/
  • מירי נחמן
    מירי נחמן
    עלילת הספר מתארת את שואת יהדות רומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. העלילה חושפת את הקורא למה שהתרחש בשנות המלחמה בגטו מוגילב אשר הוקם בטרנסניסטריה, חבל ארץ שנמצא באזור אוקראינה והוענק על ידי הגרמנים לרומנים. הספר בנוי מכמה רבדים ויש בו שלושה קולות המתארים את מה שהתרחש. רשימת האימהות, שעל שמה נקרא הספר היא סיפור בתוך העלילה המרכזית ולא עיקר העלילה
    הציר המרכזי בספר הוא החקירה שמתבצעת ע”י החוקר הרומני – קונסטנטין מקאנו . הנחקרים הם המהנדס זיגפריד שמעון יגנדורף - ראש הועד היהודי בגטו מוגילב ועורך הדין מיכאל דנילוב – ראש המשטרה היהודית בגטו ובחלק מן התקופה שימש כראש הועד היהודי בגטו. שניהם נחקרים על מעשיהם, קבלת החלטות וחלקם במשלוחי יהודי רומניה מן הגטו. במהלך החקירה הם מנסים להצדיק את מעשיהם כנסיון להציל כמה שיותר מיהודי הגטו ולהוכיח כי חלקו של האחר במה שהתרחש גדול יותר, שכל ההחלטות שגרמו למותם של יהודי הגטו נובע מהחלטות והוראות של השני, ובעצם כל מה שנעשה נבע מהוראות שהם קבלו מהשלטונות הרומנים שנהלו את הגטו. שניהם מנסים להסביר כיצד התקבלה אצלם ההחלטה מי יישאר ומי יישלח הלאה, עפ”י איזה קריטריונים הם בחרו ובנו את הרשימו שנמסרו לשלטונות הגטו הרומנים. מההסברים לומדים כי כל אחד מהם דאג שאנשי קהילתו ינצלו ועל הפערים בהתייחסות לאנשי בוקובינה ואוקראינה ושגם בתוך הקהילה עצמה יש התייחסות שונה לחבריה. החלק הזה של הספר שכאמור הוא עיקר הספר כתוב כשאלה של החוקר ובעקבותיה תשובתו הנרחבת של הנחקר והקורא נחשף למה שהתרחש בגטו. התיאורים בחלקם לא קלים כלל ומעוררים רגשות רבים . קריאת תיאורי החקירה עוררה אצל תחושה שאני קוראת דו”ח חקירה משטרתית ולעיתים זה הפריע לי בשטף הקריאה. במהלך קריאת החלק המתאר את החקירה אחד הנושאים שעלה במחשבתי היה- סובייקטיביות . ההוכחה ששני אנשים יכולים להיות באותה סיטואציה וכל אחד מהם רואה ומבין אותה בצורה שונה ובעקבות כך גם קבלת ההחלטות והפעולות שלו תהיינה שונות. מחשבה נוספת שהתעוררה אצלי היא שבכל מצב ובכל תפקיד, גם אם האדם ממלא תפקיד ציבורי הוא בראש וראשונה דואג לעצמו לקרובים לו ורק אח”כ לשאר הציבור עליו הוא מופקד.
    רשימת האימהות כאמור הוא סיפור בתוך סיפור המסגרת ולא עיקר העלילה אך בעיני עוצמתי מאד ומביא את קורותיהן של אימהות חד-הוריות שבעליהן נשלחו למחנות אחרים, נשים שאינן יכולות לפרנס את עצמן ומבחינת הקהילה הן מהוות מעמסה עליה- קהילה ענייה שחבריה אף הם מתקשים לפרנס את עצמם. ההחלטה לבנות את רשימת האימהות התקבלה בעקבות דרישת השלטונות הרומנים להכין רשימה עם מכסת אנשים שישולחו מגטו מוגילב לגטו בפצ’ורה ומכיוון שהועד היהודי אינו מסוגל למלא את המכסה הוחלט להוסיף את האימהות החד הוריות. מאות אימהות יהודיות יחד עם ילדיהן נשלחות מגטו מוגילב ובדרך לפצ’ורה הן נכלאות בבסיס צבאי נטוש, ללא מזון ומים כששומרים אוקראינים ורומנים ניצבים מעבר לדלתות הנעולות ומסרבים לפתוח אותן. החלק הזה מתואר בקולן של שלוש אימהות המביאות את ההתמודדות הקשה עם הרעב והצמא, הפחד, הדאגה לילדים ועוד.
    קול נוסף בספר הוא קולה של הילדה המביאה נקודת מבט של ילד על מה שקורה איתו בגטו.
    התיאורים בספר אינם קלים וגם לי שקוראת הרבה ספרי שואה היה לא קל. יחד עם זאת הוא חושף את הקורא לשואת יהדות רומניה שפחות מדוברת וכתובה. מהידע שיש לי הייתי בטוחה שחבל טרנסניסטריה והגטו שבו נשלט ע”י הגרמנים ומתוך הקריאה למדתי שלא כך הוא וששואת יהדות רומניה התרחשה ע”י הרומנים ולא הגרמנים. הספר מעורר הרבה מאד שאלות של מוסר, קבלת החלטות, אחריות, האם פעולה בעקבות הוראת שלטונות או ממונים מסירה ממבצע ההוראה את האחריות, מה הייתי עושה בסיטואציה דומה? האם הועד היהודי בגטאות הציל יהודים / פעל בשיתוף עם רומנים, גרמנים/ דאג לעצמו ולמקורביו ?
    רשימת האימהות הוא ספר לא קל לקריאה שנשאר עם הקורא גם לאחר סיום הקריאה.
    מומלץ