סוס אחד נכנס לבר

מצד אחד קראתי את הספר בלי הפסקה, יש בו משהו מהפנט. מצד שני, לא אהבתי את המבט הציני שבו, את המרירות המוגזמת ואת הרוע האנושי שמופיע בו

ספר נפלא של גרוסמן שסוחף לאחר קריאה של מספר עמודים את מלוא הסקרנות והמשיכה. הספר שמלא בהפתעות סחף אותי בחדות שלו ובכתיבה המדוייקת מכל ספריו הקודמים של גרוסמן.

כמו את כל ספריו של דויד גרוסמן, גם את הסםר הזה אהבתי מאוד. כתוב בצורה מופלאה כמו שרק גרוסמן יודע לכתוב. הספר מעלה לעיתים חיוך, אך ברובו חודר ומעיר את נימי העצב העמוקים ביותר. ספר שלא מיד מתמסר לקורא, אך כשעוברים את המסוכה הראשונה, אי אפשר להניחו .

ספר חמוד מאוד, גרם לי לחייך לא מעט פעמים, אומנם ספר ראשון שאני קוראת של דוד גרוסמן אך בהחלט לא האחרון.

על-אף שמדובר בספר קצר באופן יחסי, אפשר היה לקצר אותו עוד,. לי כל הזמן הייתה תחושה שדוד גרוסמן חוזר ונתקע בתיאורים שהופכים את הרעיון למייגע. לא פשוט לצלוח את הספר.

קראתי, ולהגיד את האמת, לא נפלתי. יש לדויד גרוסמן ספרים טובים יותר, אבל בכל זאת, שווה לקרוא, רק כדי לגבש דיעה אישית

ניסיתי, באמת שניסיתי, הספר אצלי על המדף כבר שנה, קראתי, בהמשכים, חלקים ונתקעתי באמצע, לא יודע למה, השפה משובחת, הכל במקום, אבל משהו לא תופס, בינתיים עברתי לקרוא המון ספרים אחרים. אולי יום אחד אמשיך, מי יודע

נשמע כמו התחלה של בדיחה...למרות שאותי הבדיחות לא ממש הצחיקו..למרות זאת לא ניתן להניח את הספר מהיד

נפלא, סוג של אגרוף בבטנו של הקורא. גרוסמן, הרבה יותר קצר מהרגיל, אבל לא פחות חזק מכל ספר אחר שלו. ספר ייחודי במובן הכי טוב של הביטוי. רוצו לקרוא!

זהו ספרו הראשון של דויד גרוסמן שאני קוראת ואין לי ספק שלא האחרון. 'אישה בורחת מבשורה' ממתין לתורו כבר הרבה זמן וכעת אקדם אותו לראש הערימה. שמו של הספר לא מרמז דבר על חווית הקריאה הטעונה והמתוחה הממתינה לקורא. עטיפה צבעונית עליזה מעט, בצבעי תכול וצהוב כשאיור מעט מוזר מככב בה. 'סוס אחד נכנס לבר' שמו של הספר הוא כותרת של בדיחה וזה הרמז למה שעומד להתחולל בספר אבל בעצם זה רק קצה הקרחון או רכבת הרים דוהרת המניעה את המילים בהם בוחר להשתמש גרוסמן המטעינה את הקורא ברגשות ובדרך לא מהססת לדרוס פרות קדושות. המחבר לא חס על גיבוריו וגם לא על קוראיו מערבב בדבריו ציניות המעורבת בחמלה, בוז וקריאת תגר על החיים.
"-ערב טוב, ערב טוב, ער—ב טוב קסרי—יה!!" כך זה מתחיל ולא ידוע איך זה יגמר. התפאורה במה עליה איש דל גוף, נמוך וממושקף דובלה ג'י שם הבמה שלו סטנדאפיסט. מולו במרתף בנתניה שולחנות של קהל צופים מגוון בשלל גילאים שבאו לצפות בהופעת סטנדאפ בתחילת ההופעה מקסים דוב'לה את הקהל, מפזר בדיחות בשלל צבעים, יורד על העיר שלהם נתניה, וגם על חלק מהקהל לקול מצהלותיהם. בקהל יושב אבישי מוזמן אישי של דובל'ה הוא מתעד את מה שאירע באותו ערב. אבישי שופט בדימוס היה חבר ילדות של דוב'לה הילד המתוסבך, חיי השניים התפצלו במפתיע והתאחדו לאחר שדובל'ה מבקש בשיחת טלפון מפתיעה אחרי עשרות שנים שלא התראו, שאבישי יסכים להיות אורחו במופע במרתף. אבישי: "אני חושב, איש לא יפה ולא מלהיב או מושך, ואיך הוא יודע לגעת בדיוק במקומות שהופכים בני-אדם להמון, לאספסוף." (עמ' 40).
בהופעה חובט דוב'לה בעצמו, חובט בקהל בדיוק כמו שחבטו בו החיים. מתפשט ומתערטל במילותיו מול הקהל והאמת יוצאת מפיו טיפין טיפין. נראה לרגע שהשחקן על הבמה צוחק על הקהל ומשחק בו ומיד ברגע אחר מתהפכת התמונה ונראה שדווקא הקהל הוא זה שמושך אותו למלכודת דבש. אבישי: "איך הוא הצליח, אני חושב לעצמי, איך, בזמן קצר כל-כך, הוא הצליח להפוך את הקהל, ואפילו אותי במובן-מה, לבני-בית בנפש שלו? וגם לבני-ערובה שלו? (עמ' 61)