הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
23 דירוגים
3.5 ממוצע
1
4
2
4
3
2
4
2
5
11
19
סוס אחד נכנס לבר

סוס אחד נכנס לבר


דרג ספר זה מתוך 5
23 דירוגים
3.5 ממוצע
1
4
2
4
3
2
4
2
5
11
19

במקום 42 

27.3 

במקום 42 

27.3 

גודל (עמ'): 198
מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד

תקציר

הופעת סטנדאפ במרתף בנתניה הולכת ומשתבשת, מתפוררת לעיני הקהל. בין אם הערב נשמט מידיו של הסטנדאפיסט, ובין אם תוכנן מראש להיות כזה – הקהל שבא לבלות ולצחוק נדהם לקבל הופעה מסוג אחר לגמרי.
האנשים היו קמים ועוזבים, או מורידים את אמן־הסטנדאפ הוותיק מן הבמה בשריקות בוז, אלמלא נמשכו כבחבלי קסם להציץ לגיהינום של אחר. הסטנדאפיסט דובלה ג'י, הפכפך מרתיע ומקסים, חושף בערב הזה את השריטה של חייו – הבחירה המבעיתה והגורלית שנאלץ לעשות בין שתי נפשות קרובות. זהו ספר סוחף, כתוב בתנופה ובגעש, על בגידות באהבה ובחברות, על אשמות שמבקשות גזר־דין. האמן נקרע בו בין חובתו לקהלו לבין חובתו לעצמו.
לכן מתנהל הספר על קו הגבול המרוסק בין יסודות ומצבי־רוח ורגשות לא־מתיישבים. בדיחות מפולפלות מפלחות את האפיזודות הכי מעוררות חמלה, הזדהות ועצב. הבעות פנים מנוגדות חוצות זו את זו במעופן. גרוסמן מגיע בספר זה לשיא חדש של כתיבה מופלאה, מלאת מתח ורגש עז, מלהיבה בהמצאותיה ובמורכבות שלה, וגם בתפירה העילית של פרטיה והסתעפויותיה.
המשך קריאה
  • ISBN: 316033
  • גודל (עמ'): 198
  • מו"ל: הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • יצא לאור ב-: 01/08/2014
  • שם המחבר: דויד גרוסמן

ביקורות



זו הטרגדיה הכי מצחיקה והקומדיה הכי טרגית שאי פעם תקראו.

דוד גרוסמן בוחן שוב את גבולות הנרטיב בספרו האחרון והנועז; זהו סיפור חיים שלם מקופל לתוך ערב אחד, שצחוק ודמע מעורבבים בו.

"סוס אחד נכנס לבר" הוא סיפורו של דובלה ג'י, סטנדאפיסט נודע שמופע הסטנד-אפ שלו יוצא משליטה צעד אחר צעד, כאשר הסטנדאפיסט מתחיל להוליך את הקהל שלו בנתיבי חייו.

מבעד לקרעי המופע מבצבצת אמת כואבת, והסיפור שנחשף, שוזר בתוכו את הטרגדיה של היחיד וגם את ההוויה הישראלית כולה על גווניה המרתקים. כמו הסטנדאפיסט עצמו מדבר הסיפור אל כולנו אבל למעשה מכוון כלפי אדם אחד ויחיד בקהל.

סקירות הגולשים

הוספת ביקורת

רק משתמשים רשומים מורשים להוסיף ביקורות. אנא התחברו או הירשמו

סקירות הגולשים

  • siv30
    siv30
    אני אמביוולנטית לגבי הספרים של גרוסמן. את חלקם אני אוהבת, ביחוד את ספרי הנוער שכתב כמו לדוגמא "מישהו לרוץ איתו" או "מומיק" וחלקם ממש לא. הספר הזה היה בסדר. על הגבול של לא אוהבת אבל עדין היו בו חלקים שדיברו אלי.

    דובלה גרינשטיין, בן לניצולי שואה, מעלה סטנדאפ במועדון נתנייתי לפני קהל מקומי. הקהל מצפה לערב משחרר ומענג, אבל הערב שמתחיל במקבץ בדיחות וירידות על הקהל הנתנייתי, מתדרדר מרגע לרגע ומבדיחות הולך הערב והופך לערב וידוי והתבזות בו רוב הצופים עוזבים את המופע.
    דובלה מספר על ילדותו בירושלים, כדור שני לשואה, בבית שבו אב אלים ומכה ואם דיכאונית והוא משמש כמקור לבדיחות לבני גילו.

    האירוע המכונן שבספר הוא אירוע נסיעתו עם שכבתו למחנה גדנ"ע בדרום משם הוא נקרא לחזור בדחיפות לירושלים להשתתף בלוויה של אביו או אימו, את זה הוא לא יודע.

    בקהל, יושב חברו לילדות אבישי לזר, שופט בדימוס שאהובתו מתה מסרטן. הוא לא פגש בדובלה כבר כמה עשורים והוא לא מבין מדוע הוזמן למופע. כשדובלה מזמין אותו הוא מגבש לו הסבר האומר כי הוא מומחה בזיהוי אנשים ודובלה רוצה שהשופט המתמודד בכל יום עם אנשים שונים אותם הוא שופט, ישפוט גם אותו. ככל שהמופע מתקדם, אבישי שאמור להיות המראה השפויה של דובלה, מיש שמספק את ההסבר ברטרוספקטיבה, מוצא עצמו מובך ונדהם למול התנהגותו של חבר ילדותו. הוא רוצה לעזוב את האולם אך נשאר במופע האיימים של דובלה

    במהלך ההופעה, דובלה הליצן העצוב משיל את החזות המתנשאת, האלימה והוולגרית ונותר במלוא עליבותו על הבמה עם סיפוריו על בית לא תפקודי וילדות טראומטית.

    אחת מהבעיות שלי בספר היא הרעש והלהג שמסביב לדמותו של דובלה. גם דמותו של אבישי אינה מצליחה לאזן את התמונה. נדרשה לי סבלנות רבה כדי להתמודד עם השטיקים והטריקים של דובלה ואומנם הקטעים על ילדותו עצובים ומרגשים אבל התחושה הזו חולפת מהר, כאשר בסטיה חדה והרסנית הוא קופץ לבדיחה חסרת פואנטה או שופך מלל חסר תכלית על הקהל שלו ועל הקוראים.

    סהכ לא "בגוף אני מבינה" הבלתי נסבל אבל גם לא "מומיק" המופתי. משהו שם באמצע.
  • אביה
    אביה
    ספר אנושי ונוגע ללב. גרוסמן מצליח להכניס את הקורא ישירות לתוך האולם האפלולי באותו ערב מוזר בנתניה. הספר סוחף ומטלטל את הקורא ברגעי השיא והשפל של ההופעה, ממש כאילו ישב בקהל ליד אחד השולחנות. נהניתי מהספר ומהתיאורים העשירים של הדמויות - החל מדובלה ועד לפיץ. ממליצה.
  • אריאלה
    אריאלה
    וואו! זה ספר שנותן ממש בוקס לבטן.
    קשה לתאר את הספר הזה.
    זה ספר בעקרון שמספר סיפור ממש עצוב, תחת הסוואה שכל זה קורה במשך מופע סטנדאפ.
    אותי דרך אגב הספר ממש לא הצחיק. רק העציב. ויכול להיות שגם דמעתי, לא זוכרת.
    יש בו הרבה הומור שחור, אבל זה לא העניין בו.
    הספר הזה הרבה יותר עמוק..
    מצד אחד אני מבינה למה לא כולם הבינו אותו, כי הוא לא ספר פשוט כל כך,
    ומצד שני אני ממש מסכימה שמגיע לספר הזה פרס!
    וכמובן כמו בהרבה ספרים של דוד גרוסמן, יש בו גם הרבה נגיעות בשואה, ובדור שבא אחרי השואה.
    ממליצה.
  • Liza
    Liza
    גרוסמן מעולה, והכתיבה מכשפת כמעט. הספר הזה לא מצחיק, למרות שצחקתי, הוא ספר על סטנדאפ, ועדיין ברובו עצוב וכואב, אישי ומרגש.
    הקהל מגיע לראות הופעת סטנדאפ, ומקבל משהו אחר לגמרי. סיפור אישי מתובל פה ושם בבדיחות מפולפלות יותר ופחות. סיפור על ילד דחוי ורגיש, טלנובלה שנרקמת על הבמה.

    ההופעה הזו קושרת בין הקהל לבין הסטנדאפיסט, שנע בין מטורף, לדוחה, למקסים ושובה לב. לקראת סוף הספר מגיעה נקודת שיא של מתח שבה גם הקורא לא יודע מה יקרה, והלב נקרע, והנפש דואבת.
    הסטנדאפיסט חולק איתנו רגעים שמחים ועצובים, סיפורים על חברות, נאמנות ובגידה. על הורים מופרעים ואוהבים, ועל האקסצנטריות שלו עצמו.

    גרוסמן כמעט תמיד מעולה, והספר הזה בהחלט אחד המוצלחים. כמעט 4.5 כוכבים.
  • שוש
    שוש
    לא לחינם זכה הספר לפרס בוקר.ספר מעולה שמצליח לסקרן את הקורא. עלילה בשני מימדים של המופע ושל העבר. בהחלט שווה קריאה
  • yaelhar
    yaelhar
    אני לא קוראת ספרות עברית בדרך כלל, ואת גרוסמן הסופר כלל לא חיבבתי. אבל הוא כתב פה פנינה קטנה ואמינה, כזאת שמיעוט עמודיה מחזיק את המרובה, ושיכנע אותי לגמרי בכנותו ובאמינותו. הסיפור שכתב כל כך ישראלי, שלא נראה לי שאפשר לתרגם אותו.

    הספר כתוב להפליא. הרגשתי כאילו הוא נכתב בנשימה אחת, בימים או שבועות. אבל התאריך בסופו "ינואר 2013 - יולי 2014" מצביע על שנה וחצי של כתיבה. הוא משובץ בבדיחות ושנינויות שחלקן הצחיקו אותי מאד, ולא חשבתי לרגע שדרוש קיצור / הרחבה.
    קשה לי לנחש מי יאהב את הספר הזה. זה ספר שנוגע בעצבים חשופים, פוגע בנושאים שלא מקובל לעסוק בהם, ודאי לא לצחוק עליהם. קשה לי לקרוא למה שקרה לי עם קריאתו "הנאה", אבל הוא ריתק אותי. הוא מבטא ישראליות אמיתית, לא זו המועמדת להדלקת משואות ולפרס ישראל. ישראליות שדרים בה בכפיפה אחת הכאב הכי גדול עם הוולגריות הכי דוחה. והישראליות הזו היא (גם) אני.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=92832
  • אבי
    אבי
    לא מת על סטנד אפ, אבל כאן מציב גרוסמן את הסטנד אפיסט לערב של התחבטות, התעללות בקהל וגם התעללות עצמית הממחישות את פני השטח ההמוניים והרדודיםאך גם את תהומות הנפש. שפה בהירה ונכונה, חדות ועכשוויות.
  • גיא
    גיא
    שם הספר מרמז על התחלה של בדיחה, והעלילה סובבת סביב מופע סטנדאפ של הגיבור. תוך כדי המופע אנחנו מתוודעים לסיפור חייו הקשה ולנקודות ההשקה שלו עם הסיפורים הגדולים בחברה הישראלית. אמנם יש קטעים מאוד משעשעים אבל הספר הוא מאוד חזק ומטלטל. גרוסמן במיטבו, מומלץ בחום!
  • איילת
    איילת
    ספר שהוא שילוב מאד מהיר של צחוק ודמע
    הגיבור הראשי מוביל אותך בנפתולי חייו אט אט תוך כדי מופע סטנדאפ שהוא מעביר והדברים יוצאים משליטה.
    ספרו הטוב ביותר של דוד גרוסמן. מומלץ!
  • איתי
    איתי
    מצד אחד קראתי את הספר בלי הפסקה, יש בו משהו מהפנט. מצד שני, לא אהבתי את המבט הציני שבו, את המרירות המוגזמת ואת הרוע האנושי שמופיע בו
  • דורית
    דורית
    ספר נפלא של גרוסמן שסוחף לאחר קריאה של מספר עמודים את מלוא הסקרנות והמשיכה. הספר שמלא בהפתעות סחף אותי בחדות שלו ובכתיבה המדוייקת מכל ספריו הקודמים של גרוסמן.
  • Anat
    Anat
    כמו את כל ספריו של דויד גרוסמן, גם את הסםר הזה אהבתי מאוד. כתוב בצורה מופלאה כמו שרק גרוסמן יודע לכתוב. הספר מעלה לעיתים חיוך, אך ברובו חודר ומעיר את נימי העצב העמוקים ביותר. ספר שלא מיד מתמסר לקורא, אך כשעוברים את המסוכה הראשונה, אי אפשר להניחו .
  • לימור
    לימור
    ספר חמוד מאוד, גרם לי לחייך לא מעט פעמים, אומנם ספר ראשון שאני קוראת של דוד גרוסמן אך בהחלט לא האחרון.
  • רועי
    רועי
    על-אף שמדובר בספר קצר באופן יחסי, אפשר היה לקצר אותו עוד,. לי כל הזמן הייתה תחושה שדוד גרוסמן חוזר ונתקע בתיאורים שהופכים את הרעיון למייגע. לא פשוט לצלוח את הספר.
  • דן
    דן
    קראתי, ולהגיד את האמת, לא נפלתי. יש לדויד גרוסמן ספרים טובים יותר, אבל בכל זאת, שווה לקרוא, רק כדי לגבש דיעה אישית
  • גדעון
    גדעון
    ניסיתי, באמת שניסיתי, הספר אצלי על המדף כבר שנה, קראתי, בהמשכים, חלקים ונתקעתי באמצע, לא יודע למה, השפה משובחת, הכל במקום, אבל משהו לא תופס, בינתיים עברתי לקרוא המון ספרים אחרים. אולי יום אחד אמשיך, מי יודע
  • מורן
    מורן
    נשמע כמו התחלה של בדיחה...למרות שאותי הבדיחות לא ממש הצחיקו..למרות זאת לא ניתן להניח את הספר מהיד
  • שאול
    שאול
    נפלא, סוג של אגרוף בבטנו של הקורא. גרוסמן, הרבה יותר קצר מהרגיל, אבל לא פחות חזק מכל ספר אחר שלו. ספר ייחודי במובן הכי טוב של הביטוי. רוצו לקרוא!
  • סיגי
    סיגי

    זהו ספרו הראשון של דויד גרוסמן שאני קוראת ואין לי ספק שלא האחרון. 'אישה בורחת מבשורה' ממתין לתורו כבר הרבה זמן וכעת אקדם אותו לראש הערימה. שמו של הספר לא מרמז דבר על חווית הקריאה הטעונה והמתוחה הממתינה לקורא. עטיפה צבעונית עליזה מעט, בצבעי תכול וצהוב כשאיור מעט מוזר מככב בה. 'סוס אחד נכנס לבר' שמו של הספר הוא כותרת של בדיחה וזה הרמז למה שעומד להתחולל בספר אבל בעצם זה רק קצה הקרחון או רכבת הרים דוהרת המניעה את המילים בהם בוחר להשתמש גרוסמן המטעינה את הקורא ברגשות ובדרך לא מהססת לדרוס פרות קדושות. המחבר לא חס על גיבוריו וגם לא על קוראיו מערבב בדבריו ציניות המעורבת בחמלה, בוז וקריאת תגר על החיים.
    "-ערב טוב, ערב טוב, ער—ב טוב קסרי—יה!!" כך זה מתחיל ולא ידוע איך זה יגמר. התפאורה במה עליה איש דל גוף, נמוך וממושקף דובלה ג'י שם הבמה שלו סטנדאפיסט. מולו במרתף בנתניה שולחנות של קהל צופים מגוון בשלל גילאים שבאו לצפות בהופעת סטנדאפ בתחילת ההופעה מקסים דוב'לה את הקהל, מפזר בדיחות בשלל צבעים, יורד על העיר שלהם נתניה, וגם על חלק מהקהל לקול מצהלותיהם. בקהל יושב אבישי מוזמן אישי של דובל'ה הוא מתעד את מה שאירע באותו ערב. אבישי שופט בדימוס היה חבר ילדות של דוב'לה הילד המתוסבך, חיי השניים התפצלו במפתיע והתאחדו לאחר שדובל'ה מבקש בשיחת טלפון מפתיעה אחרי עשרות שנים שלא התראו, שאבישי יסכים להיות אורחו במופע במרתף. אבישי: "אני חושב, איש לא יפה ולא מלהיב או מושך, ואיך הוא יודע לגעת בדיוק במקומות שהופכים בני-אדם להמון, לאספסוף." (עמ' 40).
    בהופעה חובט דוב'לה בעצמו, חובט בקהל בדיוק כמו שחבטו בו החיים. מתפשט ומתערטל במילותיו מול הקהל והאמת יוצאת מפיו טיפין טיפין. נראה לרגע שהשחקן על הבמה צוחק על הקהל ומשחק בו ומיד ברגע אחר מתהפכת התמונה ונראה שדווקא הקהל הוא זה שמושך אותו למלכודת דבש. אבישי: "איך הוא הצליח, אני חושב לעצמי, איך, בזמן קצר כל-כך, הוא הצליח להפוך את הקהל, ואפילו אותי במובן-מה, לבני-בית בנפש שלו? וגם לבני-ערובה שלו? (עמ' 61)