"העובדה שהפרחחים האלה מתנגדים לכל מה שקדוש לי אינה גרועה כל כך. גרועה ממנה היא הדרך שבה הם מתנגדים לכך, כלומר: בלי להכיר את הדבר שהם מתנגדים לו. אך גרועה מכול היא העובדה שהם כלל לא מעוניינים להכיר אותו!" (עמ' 20)

דומה שהציטוט לעיל יכול להתאים גם לזמנים מאוחרים יותר מזמן הספר הזה (שאנו יודעות ויודעים מתי נכתב, ולאיזו תקופה מתייחס) וגם למקומות אחרים (גם כאן אנו יודעות ויודעים, אף אם אין הדבר מצוין במפורש בספר, באיזה מקום מתרחשים האירועים); ואף-על-פי-כן, הידיעה המוקדמת של מקום וזמן תוחמת ומכוונת את הקורא/ת במידה מסויימת.

כי נערים הם נערים, ואפשר לכוון את ידיעתם ולעשות אינדוקטרינציה למחשבתם באמצעים פשוטים למדי, בדרך כלל. ואם נוסיף לכך את המקום והזמן הנכונים, כאשר האינדוקטרינציה מכוונת לכל, מבוגרים כנערים, והדיבור פשוט, ישיר, ב(מה שנקרא כיום) סאונד-בייטס, מסרים חד ערכיים, שכל ויכוח עמם מחייב הרחבה והעמקה, כי אז נוכל להשיג חיילים בשירות המסר, והמפלגה והדוגמה (והמדינה, כמובן).

ולעניין הספר הזה – המספר: מורה בן 34, למקצועות ההיסטוריה והגאוגרפיה, לכיתת נערים בבית הספר. התקופה: השנים שטרם מלחמת העולם השניה, שנות השלושים בגרמניה. מסרי השלטון מועברים ברדיו, ובאמצעים נוספים לכל, ויש להקפיד לפעול על פיהם ולחשוב על פיהם. אין באמת מקום למחשבה עצמאית או להרהורים אחר דבר המפלגה.

הערת המורה לאחד התלמידים (כל התלמידים, אגב, מוזכרים רק באות הראשונה של שם משפחתם), כי גם השחורים הם בני אדם, גוררת אחריה נזיפה מפי אביו של אותו תלמיד, ומחאה כתובה של כל התלמידים בכתה (25 במספר) בה הם מבקשים שלא להיות תלמידיו.

בתקופת הפסחא, במקום לצאת לחופשה יוצאים התלמידים למחנה שיכשירם להיות חיילים נאמנים בשרות המדינה, ובתקופת המחנה מתגלע סכסוך בין שני תלמידים, ובסופו רצח של אחד מהם. החיפוש אחר הרוצח, יחד עם מעשיו של המורה, מובילים בסופו של דבר לפענוח התעלומה ולהגלייתו של המורה לאפריקה.

אבל יותר מן הסיפור חשובה האווירה. חשובה התנהגותם של התלמידים, הליכתם בתלם, אי-האפשרות לפתח חשיבה עצמאית, הצורך לציית ולפעול על פי קודים מוכתבים מראש.

גם המורה, למרות היותו סוג של אידאליסט, אינו נטול חסרונות; הוא חששן ופחדן. חטטן. תלוי באחרים, ונתלה במוצא פיהם לגבי דרכי הפעולה הרצויות וה"נכונות".

נקיטת הפעולה ה"נכונה" מביאה בסופו של דבר לכך שעליו לעזוב את עבודתו, ולצאת לאפריקה, שם, רחוק מעיניו ואוזניו של המשטר, יוכל אולי להמשיך להורות בדרך חופשית יותר מאשר בגרמניה.



בסופו של הספר מובאת אחרית דבר שנכתבה על ידי טלי קונס. אחרית הדבר מרחיבה מעט את ידיעותינו על הסופר, ועל התקופה, ומוסיפה גם מעין ניתוח של הספר (עניין שצרם לי מעט).

ספר שכזה רצוי, אולי, לקרוא ללא פרשנויות ולעתים אף ללא הרחבות בדבר התקופה והמקום. רק כך אפשר לבחון את על-זמניותו.

ולמרות זאת – מומלץ לקרוא בספר הזה, כדי להכיר, מקרוב ממש, חלק מהלכי הרוח שהובילו לאחת התקופות הנוראות ביותר בהיסטוריה המודרנית.

הספר הקצר הזה מביא שני צדדים: מצד אחד – מורה עם ערכים הומניסטיים. מהצד השני תלמידיו – קבוצה של 25 בנים שחלקם מבולבלים על ידי אידיאולוגייה "חדשה" של מה שראוי לחשוב ולהגיד.
מסתבר שביוני 1935 נחקק בגרמניה "חוק בריאות הלאום" חוק פלילי שאיפשר לנקוט אמצעי עונשין על עבירות נגד "בריאותה של תחושת הלאום"... החוק הזה עומד בבסיס הסיפור כאן. המורה על סך ערכיו "הישנים" מנסה איכשהו להדביק את השינוי בערכים ובדגשים, בין השאר ביחס ל"אמת", הוכחת אשמה, לנישה ואמונה באל.

פון הורבאט מנסה להציג אליגוריה של ערכים הומניסטיים הנתקלים ב"אמיתות" פשיסטיות. האם מותר למורה לומר לתלמידיו, נניח, שכושים הם בני אדם כמוהם? אולי אסור לו לרמוז שהשלטון טועה? האם ראוי שמורה יספר אמת כעד במשפט? אולי הוא צריך להתיישר עם האמת של התובע? הסיפור משועבד לאידיאולוגיה ההומניסטית שפון הורבאט – נצר לאריסטוקרטים ובן לאב דיפלומט – האמין בה בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון.

קשה לומר שהספר מעניין – הוא מטיף, לא תמיד קוהרנטי, לא תמיד ברורה מטרתו. אבל לא היה לי ספק בכנות כוונותיו של הסופר – שכתב אותו ב-1937, בגלותו באוסטריה, זכה עבורו לתהילה רגעית ונהרג בתאונה טפשית בפריז ב-1938. הספר נכלל בתוכניות הלימודים בגרמניה ואוסטריה עד היום.
ואני חשבתי שהסיפור די פרימיטיבי, מייצג את הסיגנון הסנטימנטלי–אידילי של הספרות הגרמנית. ולו לא היה זה סופר היוצא (בין השאר) נגד תורת הגזע של הנאצים, שספריו הוחרמו ואף נשרפו על ידי הנאצים – הספר כנראה לא היה יוצא לאור היום ונשאר בתוכנית הלימודים בגרמניה.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=107903