האמת היא שמאז שעזבתי הוא לא ממש היה בקשר (מלבד הודעת טקסט שבה הוא שאל אם אני יודעת איפה מגני ההוקי שלו). בינתיים פיתחתי לי תחביב משונה. אני מוצאת את עצמי חוקרת אנשים שבורי לב. התפתחה אצלי מין אובססיה אליהם. אני אוספת פרטים על פרדות של אנשים ומחפשת בגוגל צירופים כמו "כאב לב", "רווקה זקנה", ו"זרקו אותי", כדי לראות מה כתבו על זה. ברור שאותי לא זרקו, אבל זה פשוט מעניין אותי. זה מין פרויקט להתעסק בו כדי לא לבלות כל רגע פנוי בגעגועים אליו.

אבל בעצם כן יש לי רגעים של געגוע. אני מדמיינת מה הוא עושה כל הזמן, כל שנייה. אבל אני לא שבורת לב – כי כמו שאמרתי, אנחנו בהפסקה. וזה בדיוק מה שאני חושבת לעצמי כל לילה כשאני מוציאה את הטישרט שלו מתחת לכרית, מצמידה אותה לפנים ושואפת את שאריות הריח הגברי שלו.

מועדון הלבבות השבורים הוא רומן מצחיק עד דמעות, עם גיבורה שאי-אפשר שלא לאהוב, על כוחה המעוור של האהבה, על שלושת שלבי האבל (הכחשה, וודקה ותספורת איומה) ועל הפתעות שמסתתרות ממש מתחת לאף.