בשבילי, השנייה הזו הייתה כשריילי נפלה עליי מהמחסן ההוא. היא לימדה אותי להרגיש.

עשתה אותי שלם כשידעתי שלעולם אהיה חסר.

הייתה חבל ההצלה שלא ידעתי שאני צריך.

כן, היא בהחלט שווה את המאבק...

אבל איך אני אמור להיאבק על מישהי שאני יודע שאני לא ראוי לה?

אהבה היא עליות ומורדות.

לפסגות עוצרות נשימה.

לתהומות מנפצות נשמה.

ואף אחת מהן אינה חסרת חשיבות.

אהבה היא מסלול מירוצים של פניות חדות ובלתי צפויות שיש לנהל בתבונה. צריך למוטט חומות, ללמוד לבטוח, להחלים מהעבר, כדי לנצח. אבל לפעמים הכי קשה להיאחז דווקא בצפוי.

קולטון ריפא אותי והשלים אותי, גזל את לבי ולימד אותי שהאהבה שלנו אינה צפויה ואינה מושלמת - היא מכופפת אך לא שבורה. וזה בסדר.

אבל כשגורמים חיצוניים מעמידים את הקשר שלנו במבחן, כמה רחוק אצטרך ללכת כדי להוכיח לו שהוא שווה את המאבק?

מי שאמר שהאהבה היא סבלנית וטובת לב, לא הכיר אותנו. אנחנו יודעים שהאהבה שלנו שווה את זה - וכבר הפנמנו שנועדנו להיות ביחד. אבל כשהעבר, של שנינו, מאיים לרסק את העתיד, האם ההשלכות יחזקו אותנו או יפרידו בינינו?