ריילי נפלה מתוך המחסן ההוא ישר לתוך חיי. אני חושב שלעולם כבר לא אהיה אותו הדבר. היא ראתה מעט מהאפלה השוררת בתוכי, והיא עדיין כאן. עדיין נאבקת עליי. היא ללא ספק הקדושה ואני החוטא, זה ברור. הדבר הזה שאף אחד מאתנו לא רצה – שאף אחד לא ציפה לו באותו ערב גורלי – איך זה שאנחנו נלחמים עליו כל כך? הוא עוצר את נשימתי, קוטע את פעימות לבי ומשיב אותי אל החיים, וכל זה בשבריר שנייה, אבל איך אוכל לאהוב גבר שחוסם בפניי את הכניסה אל לבו? שהודף ומרחיק אותי כדי שלא אוכל לראות את הנזק שהותירו הסודות מעברו? לבי שייך לו, אבל יש גבול לסבלנות ולמחילה. כיצד אוכל לחשוק באישה שמערערת את שלוותי, מתריסה כנגדי ומאלצת אותי לראות שבתהום השחורה והעמוקה של נשמתי קיים מישהו שראוי לאהבתה? זה מקום שנשבעתי שלעולם לא אשוב אליו, אדם שנשבעתי שלעולם לא אהיה. לבה המעניק ללא גבול וגופה הסקסי ראויים להרבה יותר ממה שאוכל לתת לה אי-פעם. אני יודע שאני לא מסוגל להיות האדם שהיא צריכה, אז למה אני פשוט לא מצליח לוותר עליה? אנחנו מונעים מצורך ומתודלקים בתשוקה, אבל האם זה יספיק לנו כדי להתרסק לתוך האהבה?