בכל זאת, בת דמותי נראתה מודאגת ממני. בבת אחת התחיל הבניין העגול לסחרר אותי במהירות. עוד ניסיתי לגשת לדלפק והתאומה שלי הביטה בי מוטרדת. הצלחתי לבצע פניית פרסה וללכת חזרה אל המעלית. גם לה היה מבט משתאה בעיניים, ואני קראתי את הדאגה: שלא נתבלבל בסיפורים.
סיפוריה של מירי חנוך דומים לשברי מראה בוהקים שבהם מרצדת דמות נשית המשתדלת לשמור על עצמה בתקופה הלא קלה הזאת שנקראת חיים. פעם היא צעירה סוערת שיורדת לסיני, ופעם - אישה עם שיער אפור וזוהר או אמא טרייה שדאגות אין-סוף מכרסמות בה. תמיד היא בודדה, מוטרדת ושובת לב. הגיבורות של חנוך מהלכות ברחובות העיר הגדולה דרוכות ומתוחות כאילו הילכו על פי התהום. בחיוך עצוב ובהומור עצמי הן יודעות - הקטסטרופה בוא תבוא ועליהן להתכונן: לקרוא את מודעות האבל בעיתון, לשים לב לאיחור של הילדה מבית הספר, לזווית החיוך של האהוב. האסון המאיים עליהן - ממשי או מדומיין - מכתיב את הקצב המהיר והסוער של הסיפורים ואת הצלילות הרגשית הבהירה, המזוקקת, שיש ברגעים נדירים של אהבה ואימה.
מירי חנוך נולדה בשנת 1966 בבית חולים דג'אני ביפו וגדלה בקריית אונו. ביוני 1967 הסתתרה מאימת המלחמה אצל סבתה, בשוחות כפר גלים, בין הים לבננות. כותבת מאז למדה לכתוב, בשנת 1973. הפכה לאם בבייבי בום של 1991, מיד אחרי מלחמת המפרץ הראשונה. במשך חמש שנים כתבה עם בן-זוגה, אייל שני, מדור שבועי ששמו "השף הפרטי שלי" במוסף "הארץ".
סרטה "פיצה באושוויץ" זכה לשבחי הביקורת. מגיבורות תוכנית הטלוויזיה "מחוברות". כותבת טור אישי במוסף "הארץ" ומנחה תוכנית תרבות בערוץ 8.