לא ראיתי אותך שוב עד לפני חודש. זה היה יום רביעי. את נשענת על עקבייך, התאזנת על הפס הצהוב העבה שלאורך רציף הרכבת התחתית, וחיכית לרכבת F. לא ידעתי שזאת את עד שכבר היה מאוחר מדי, ואז נעלמת. שוב. אמרת את שמי; ראיתי אותו על שפתייך. ניסיתי לעצור את הרכבת, רק כדי להגיד שלום. אחרי ההיתקלות בך, כל הרגשות והזיכרונות מהעבר הציפו אותי, וקרוב לחודש תהיתי לגבי החיים שלך. אולי יצאתי מדעתי לגמרי, אבל תרצי לשתות איתי ולהשלים את הפערים של חמש-עשרה השנים האחרונות?