לעולם אל תיתן לי ללכת

המספרת וגיבורת הספר היא קט, נערה מקובלת שחיה בפנימיה בהלשם אנגליה.
הסיפור מספר גם את סיפורם של ידידיה: רות שהיא מנהיגה בחבורת הנערים, וטומי נער עם בעיות חברתיות שקט מרחמת עליו וגם מתאהבת בו יותר מאוחר.
לאט לאט חושף הסופר שאין מדובר בנערים רגילים ובפנימיה רגילה. בסופו של דבר נחשפת התמונה העגומה, של נערים משובטים.
מזל שמאז השיבוט של "דולי" לא שובטו גם גייסות של חיילים או מדענים גאונים.
על כל פנים מסלול החיים של הנערים - מסתבר - כידוע מראש.
לאחר הפנימיה הם עוברים להכשרה בקוטג'ים ואחר כך חלקם הופכים לסועדים שסועדים את החלק האחר שהם התורמים ( להבנתי תורמי איברים לאנשים חולים
או אנשים שעברו תאונה ) כמו רות וטומי.
התורמים "מסיימים" אחר מספר תרומות - דבר שהופך את הספר לעצוב למדי בסופו.
לסיכום אהבתי מאד את הספר.
למרות סופו העגום.

קודם ולפני הכל מאוד מדכא מתחילתו ועד סופו, ללא קרן אור, ללא מרד , רק השלמה וקבלה. אולי זה מה שקורה שגדלים מגיל קטן לאורה של אמונה חד משמעית שנגיעת התקווה היחידה היא אומנות. גם האהבה בסיפור מדכא ומייאשת. לא יודעת אם להמליץ היות וגם בסופו של הספר נשארים עם תחושת תסכול...

כל כך מדכא שבכיתי בסוף. הדיסטופיה האולטימטיבית-אף אחד לא מנסה להילחם, אפילו לא הקורבנות. כולם פשוט מקבלים את הזוועה בהשלמה, ואפילו הניסיון היחיד להשיג דחיה מוצג בצורה רגועה ונטולת דחיפות.

מכל הדיסטופיות שקראתי, דומה שזאת המטרידה ביותר; לא משום התאורים המזעזעים, כי אין, לא משום ציור-תמונת-סוף-העולם, או מה שנשאר ממנו, לא שלטון רודני ואכזר. לא. רק חיי יומיום שלווים, כפריים, נעימים.

אבל יש משהו ברקע, משהו שאנו יודעים שקיים, אבל לא יודעים מהו, משהו שמאיים על כל השלווה הזאת.

יש כמה רמזים מטרימים, זרועים לאורך הספר, יש תהיות העולות בזמן הקריאה, גם האמת, כשהיא נגלית סוף סוף, נקראת כמעט באדישות, עד שמסתכלים במבט כולל ומקיף, עד שמתחילים להבין ולעכל את גודל הזוועה המתוארת במלים מדודות ומדוייקות.

אשה אחת, קתי ה', שבהווה של הספר נזכרת בעברה ופורשת אותו לעיני הקורא/ת, מספרת על חווה הנקראת הלשם, ובה גדלים ילדים בכל מיני גילאים, מין פנימיה שכמותה פגשנו כבר בלא מעט ספרים.

חברת הילדים בפנימיה, הדינמיקה ביניהם, המבוגרים בחיי הילדים,.שכאן נקראים "משגיחים", כל אלה הופיעו כבר בספרות לאורך השנים, אלא שכאן יש משהו אחר, או, בעצם, אין; אין הורים, או געגועים או זכרונות בכלל מהתקופה של לפני, אין מגע עם הסביבה, עם "החוץ", אין אפילו אזור מדויק בו נמצאת החווה. מין אי בודד ברחבי האין.

" …רבים הסיכויים שלא אתקל בו לעולם, …. הֶלשַׁם הוא כמו הזיכרונות שלי על טומי ועל רות. כשאוכל להתחיל לחיות חיים שקטים יותר, במרכז זה או אחר שאליו ישלחו אותי, יהיה שם הֶלשַׁם אתי, בטוח בתוך ראשי, משהו שאיש לא יוכל לקחת ממני. " (*)

כשנגמרות שנות בית הספר עוברים הבוגרים לחוות פתוחות, בהן יפגשו בוגרים מבתי ילדים / פרוייקטים דומים אחרים ברחבי הארץ. אז גם יתברר להם כי להלשם יש חשיבות מיוחדת.

גם בחוות הבוגרים יתקשו גיבורי הספר להתרחק ממקומות מגוריהם, כאילו חסרה להם המיומנות לבוא בקרב בני אדם "רגילים".

לאורך שנותיה, הן בהלשם, הן בחוות הבוגרים, ואף לאחר מכן, ליוו את קתי ה' עוד ילדות וילדים, ואחר כך נערות ונערים ונשים וגברים מסוגה (סוג, שכאמור, יתברר בהמשך), ובמיוחד שניים – רות, שהיתה מין "מלכת הכיתה" בזמן שהיו ילדות, וגדלה להיות אשה צעירה ודעתנית למדי, וטומי, שהיה ילד בריון ותמים וגדל להיות נער תמים ואיש תמים. שני החברים הכי טובים שלה, לאורך כל השנים, שיכולים היו להתפתח בהן ולגדול ולהיות למשהו, או מישהו, אנשים צעירים עם חלומות, שלא ממש העזו לחלום, ועתיד שלא ממש העזו לרצות..

מתברר (לנו, הקוראות והקוראים; כי לגיבורי הספר היה ברור מאז ומתמיד) שלנערות ולנערים שגדלו בהלשם ובמקומות אחרים יש ייעוד מיוחד.

הידיעה הזו המחלחלת לאט לאט, מצמיתה ומעוררת אימה.


לסקירה המלאה:

https://irisganor.com/?p=4660

הסיפור עוסק בעולם חלופי. (זה לא מדע בדיוני ולא דיסטופייה, למרות הרעיון המצמרר) אנגליה שנות ה70 – 80 של המאה העשרים, בעולם שהצליח להדביר את המחלות הכרוניות בזכות התקדמות מדעית ומחיר לא גבוה מדי של מצפון מושתק.

ספר מטלטל מתחיל בצורה רגועה וכך ממשיך אבל הנושא מעורר מחשבות נוגות על בני מינינו,המכונים בני אנוש, ושאלה אחת גדולה עד כמה זה דימיוני

הסיפור עוסק בעולם חלופי. (זה לא מדע בדיוני ולא דיסטופייה, למרות הרעיון המצמרר) אנגליה שנות ה70 – 80 של המאה העשרים, בעולם שהצליח להדביר את המחלות הכרוניות בזכות התקדמות מדעית ומחיר לא גבוה מדי של מצפון מושתק.

הסיפור עוסק בעולם חלופי. (זה לא מדע בדיוני ולא דיסטופייה, למרות הרעיון המצמרר) אנגליה שנות ה70 – 80 של המאה העשרים, בעולם שהצליח להדביר את המחלות הכרוניות בזכות התקדמות מדעית ומחיר לא גבוה מדי של מצפון מושתק. המספרת היא קת - צעירה שגדלה בפנימייה – הסיפור שלה כמעט רגיל עד שמתברר על מה מבוססים חייה וחיי הילדים והילדות הגדלים אתה באותה פנימייה. הסיפור אינו אפשרי? הוא כמעט אפשרי. אולי יש מקומות בעולם בהם הוא אפשרי בדרך זו או אחרת.

הספר כתוב פשוט נפלא. מי שקרא את "שארית היום" המופלא לא יתקשה לזהות את אותו אישיגורו גם כאן: הסיפור מסופר בנימה מינורית, בלי טרוניות, ההופך את קרבי הקורא כשהוא מבין מה מספרים לו. קת מתארת את חייה עד הרגע בו העבר פוגש את ההווה בסיפור. היא אינה מבינה חלק גדול ממה שהיא מתארת וכשמגיעה ההבנה – שלה ושל הקוראים – היא מביאה עמה עצב עמוק, לא התקוממות. אישיגורו מצליח לגרום להזדהות עם הדמות המספרת, להביא את הקוראת לאותה השלמה שמבטאת הגיבורה ולהבחין בדרכים בהן היא נוצצת באלפי גוונים על הרקע הדהוי והעלוב של חייה וסיבות קיומה.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=111880