ספר מאוד לא מוצלח מבחינתי, לא נהנתי לקרוא ולא התחברתי שמחתי שסיימתי, לשיקולכם אם לקרוא או לוותר.

ספר מאוד לא מוצלח מבחינתי לא נהנתי לקרוא שמחתי שסיימתי, מתקשה להמליץ לשיקולכם.

את הסיפור אפשר לתמצת במשפט אחד: סיפור מסע של ילדה ושני זקנים. למסע - למרות הצהרת הסופרת - אין מטרה. כמו הרבה מסעות ספרותיים - וכנראה גם אמיתיים - המסע הוא מטרתו של המסע. המסע בו מדובר בספר הזה הוא של מילי שהיא "סתם מילי" בת שמונה שאמא שלה
השאירה אותה בכלבו וציוותה עליה לחכות לה מתחת למתלה בגדים, ואז היא הלכה. אבא שלה הלך עוד קודם - למקום ממנו אין שבים וכנראה לגן-עדן - כך חושבת סתם מילי. כי לגהינום הולכים פקחי חניה (לדברי אבא) והוא לא היה פקח חניה.

שני הזקנים (המלאכים השומרים?) המלווים את מילי במסעה מטורללים בצורה קשה. לפעמים 'מטורלל' זו מחמאה, במיוחד לזקן בן 87 או זקנה בת 82, שכל מה שנותר להם, בעינינו, הוא לאכול מחית מרוסקת, לשתות תה חלש ולהמתין בנימוס למוות. במקרה הזה תיאור המטורללות חורג מגדר המחמאה, וגורם לקושי להזדהות. הדמויות נבחרו - כך נראה לי - כדי שאנשים יזדהו איתם. מה גורם יותר הזדהות מילדה נטושה ושני קשישים? במיוחד אם כל השלושה סובלים מבדידות, התעלמות ונטישה?
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=94693

בשבת הקרובה אני מקווה לסיים את הספר "למצוא ולאבד"... אני חייבת להגיד שהיו לי המון הפסקות במהלך הקריאה של הספר. בהתחלה לא הצלחתי להתחבר לרצף הזמנים, לדמויות, היה לי קושי אולי בהבנת הספר. אך עכשיו אני חייבת להגיד, שאחרי קריאה של 97 אחוזים ממנו, אני יכולה להגיד שזה ספר ממש טוב! קשה שלא להתחבר ולהזדהות עם הדמויות, עם העבר וההווה שלהן. ספר מיוחד במינו.

למצוא ולאבד הוא ספר מפתיע ובעיקר אנושי מאד. קשה להישאר אדיש לדמויות ולמה שעובר עליהן, ומצאתי את עצמי חושב עליהן גם בשעות שלא קראתי. לפעמים זה קורה גם לי.