ללכת בשדות הכחולים של קלייר קיגן הוא סוג של ספרות טובה, ובכך אני מתכוון לטקסטים שעדיף לעבור עליהם בדקדקנות ולהעתיק משפטים מסויימים הצידה. יש פה כישרון גדול, שמורגש כי הוא בולם את עצמו ומסתפק במועט, תיאורים מאופקים, רגשות שנבלמים. וזה יפה, אפילו יפה מאוד

אירלנד הלא-מתויירת, של האנשים השותקים קרוב לאדמה. הרבה אוירה, אפלולית וחיים לא קלים. מסתבר, כמו שאנחנו יודעים, שזרות אינה רק עניין של גיאוגרפיה. כתוב טוב מאוד.

אהבה נכזבת - או לא ממומשת - היא נושא שמליוני ספרים וסיפורים עוסקים בה. זה נושא שכמעט כל אחד יכול להזדהות אתו, נושא שנוגע בדחייה, נטישה וחוסר אונים של היחיד לשנות משהו מהותי ברגש שמישהו אחר מרגיש כלפיו. זה גם הנושא של הספר הזה. קיגן היא סופרת אירית, שנולדה באירלנד הכפרית וכותבת על דמויות, אירועים ומיתולוגיה שהיא מכירה היטב: חקלאים, משפחות מרובות ילדים ומעוטות אהבה, אמונות טפלות ששורשיהן נטועים לפני היות הנצרות, המשולבות היום טוב טוב באמונה דתית.

הספר גרם לי הנאה, אם כי הוא עלול לקלקל לחובבי אירלנד את הדעה הטובה עליה. מתברר שיש בה לא רק אירים חביבים ומכניסי אורחים, חובבי שתייה ושירה...

ספר טוב, כתוב בצורה מרתקת הסופרת מצליחה להעביר את הסיפור בצורה טובה ומוצלחת. נהנתי מאוד לקרוא.

הסיפורים הזכירו לי את סיפוריה של אליס מונרו. הם עוסקים בשיכבה חברתית דומה, זו בקנדה, זו באירלנד. אבל את סיפוריה של קיגן אהבתי יותר: בניגוד למונרו היובשנית וחסרת ההומור, קיגן יודעת לצקת רגשות בסיפורה, ונראה שהיא מרחפת מעל דמויותיה עם נימה של אירוניה סלחנית, למרות שהסיפורים, לפעמים, מחרידים למדי.